ראשי » תרבות » טלוויזיה

עינת ארליך רוקדת בחשכה

לא מעט גבות הורמו בהפתעה כששמה של עינת ארליך הופיע ברשימת הליהוקים לעונה החדשה של "רוקדים עם כוכבים". עבורה, זו הייתה הפעם הראשונה שבה העזה ללכת עד הסוף מבלי לפחד שלא תיראה אלגנטית. מי שתוארה בעבר על ידי מבקר טלוויזיה כבעלת "כריזמה של קוטג' חצי אחוז" חולמת היום, לקראת גיל 40, לברוח מהמשפחה, לעבור לגליל ולהכין קוטג' בעצמה. צעד פולני

תקשיבי, אני אומרת לעינת ארליך אחרי שטבלנו בחוויותיה כבתולת ריקודים סלוניים, עזבי שטויות.

מה באמת היית רוצה לעשות עכשיו? ארליך לא ממצמצת, ומשחררת תשובה מצניחת לסת: "בא לי לקחת ברייק מסיבי מהבית, מהזוגיות, מהמשפחה. לנסוע לגור לבד בגליל תקופה, וללמוד גבנות כל השבוע. ושהם יבואו לבקר אותי בשישבת".

זו בדיחה, נכון? הרי את הכי אשת משפחה.
"לא. אני צריכה לברוח! לא יכולה יותר עם סדר היום הקבוע הזה: קמה, מעירה את הילדות, שולחת אותן לבית הספר. מי שישמע את זה בטח יגיד מה היא רוצה? ככה אני מרגישה. משעמם לי. וכן, אני חושבת על עצמי".

"אני חושבת שלמדנו שלהיות אגואיסטים זה לא נורא. אני עוברת עכשיו תקופה שאני מתעסקת בעצמי, בפאקים שלי, וגיל 40 זה גיל שאני אמורה להשתחרר מכל העכבות והפחדים שלי. ואולי עכשיו אני מקיאה את כל החרא החוצה ואז אני ארגיש טוב. ויהיה קתרזיס. אולי בגליל אני אנוח".

ולמה גבנית?
"זה נראה לי עולם ומלואו. אני רוצה בית קטן, פטיט, וכל הלילה אני אהיה בגבינות. אם לא הייתי עושה את 'רוקדים עם כוכבים' כבר הייתי שם".

אז בעצם "רוקדים" שווה להכנת קממבר?
"שניהם שבירת שגרה. רוב חיי לא הלכתי עד הסוף עם דברים, ועכשיו אני במקום שמכריח אותי להסתכל על זה. אף פעם לא לקחתי סיכון מטורף. תמיד עשיתי את הדברים באלגנטיות. ו'רוקדים' זה אולי הדבר הכי מטורף שעשיתי לעצמי. וזה מגניב את התחת. ואני מנסה להוכיח לעצמי שאני מפסיקה לפחד לקחת סיכונים, ושאני אמיצה: אז או שאני רוקדת מול כל המדינה, או שאני עוברת לגליל".

אז הנה: עינת ארליך, בת 40, מנחה, פרסונה טלוויזיונית והאישה שמסתחררת לכם על המסך ב"רוקדים עם כוכבים" של הזכיינית רשת, משועממת אש.

ובעצם, היא הכי רוצה לעשות אקזיט מחייה המאובזרים, ולהימלט צפונה, שם תתקין גבינת סנט מור במו ידיה, אבל אחרי ההפתעה הראשונית, אולי בעצם מדובר בצעד אסטרטגי מתבקש. שכן מעבר לעובדה שארליך מתנהלת במיומנות במרחב הטלוויזיוני כבר שנים, היא גם מתפקדת כבית אריזה משומן

לדימוי הציבורי של, ובכן, עינת ארליך.

למעשה, בכל ריאיון איתה היא מצליחה לארוז את עצמה באינטליגנטיות כמצב נפשי ידידותי למשתמש: באחד היא דודה. באחר היא חזקה. או פליזרית. או לוחמנית. ופעם היא בכלל הייתה רוחניקית.

כשהיא נשאלת איך הייתה ממתגת את עצמה כעת, היא מודיעה שהיא "מחופפת. על טורים גבוהים. יש מהפכה פנימית שאני עוברת כרגע: טרפת. וזה הרבה בזכות מה שאני עוברת ב'רוקדים'".

ואת נלחמת על מקומך ברחבה עד טיפת הזיעה האחרונה?
"נלחמתי, אבל זהו. ביום חמישי האחרון הרגשתי שמיציתי. די, רציתי ללכת הביתה. כשהילה נחשון ביקשה שישלחו לנו סמסים עשיתי עם היד לא לא. ודווקא רקדתי טוב.

כשהדיחו את רותם וניב (סלע וקקון - גב"ח) הייתי בשוק. הלכתי לקושניר וביקשתי ממנו בשידור חי שישלחו אותנו הביתה. הוא כמעט בעט בי. וזו הייתה שיחת היום אחר כך: 'למה עינת ארליך רצתה ללכת הביתה?'. כי מספיק.

אבל אני חייבת להודות ש'רוקדים' זה תהליך פסיכולוגי שנכנסתי אליו. וברגע שהדלת הייתה סגורה 40 שנה, ופתאום פתחתי אותה, יוצאים ממנה דברים".

כמו מה?
"פחדים. בשביל לרקוד צריך להיות קליל עם עצמך. כבר הציעו לי להשתתף בעבר ואמרתי לא, כי לא רקדתי בחיים. העונה, כשפנו אליי, אמרתי לעצמי את בת 40, מתי ייצא לך להיכנס לתקופה אינטנסיבית של ריקוד? עכשיו, בשביל לרקוד אני צריכה חושך, אלכוהול, אנשים, מוזיקה. וריקודים סלוניים זה משהו אחר. חשבתי שאני בגיל שבו אני יכולה לקחת את עצמי בחופשיות וגיליתי שיש לי קושי להכיל את הריקוד, אני לא מצליחה להתפנן. הרי יש לי הזדמנות בריקוד להיות בן אדם מאושר טוטאלית. ולמה זה לא מצליח? זה מוציא אותי מדעתי‭."‬

את יכולה לשים את האצבע על המקום שבו את נעצרת?
"ריקוד מבחינתי זה עירום. מקום חשוף. פשוט תחשבי שאת בעירום מלא מול חבר שלך, עם כל הצלוליט. זה מביך! וחשבתי שאני אצא מהארון הזה ואגיד פאק איט, טוב לי עם עצמי. אבל לא. ואנשים אומרים לי יאללה, תשתחררי. אם עוד מישהו אומר את זה אני דוקרת אותו. זה רק סוגר אותי יותר".

מבוכה משונה קצת, כי שנים היית בטלוויזיה.
"בטלוויזיה כנראה שהסתתרתי. כאן אין לאן לברוח - את חייבת לעבוד כמו חיה רעה, ואם זה לא הולך, הביתה. זה הרבה יותר תחרותי. בכלל, אני לא זוכרת את עצמי תחרותית לא על תוכנית ולא על משבצת שידור. כאן יש שקיפות מלאה - הכול מול כולם. אם אני עוברת את זה - אני יכולה לעשות הכול".

וכרגע?
"אני מסתכלת על עצמי רוקדת סמבה ושואלת מי זה המטאטא הזה? ואיך אבא שלי יראה אותי מזיזה את האגן? ומה יגידו? ואז הצד השני שלי אומר: יא חתיכת מטומטמת, מפגרת, מגעילה, מה אכפת לך? איך שאני נראית בעיני אחרים יותר חזק ממני, וזה נורא. במהלך החזרות אני באושר, ובשידור החי בא לי למות. והבגדים זה לא קל. וללמוד וריאציה ולרקוד אותה בשידור חי זה קשה. ואני שוכחת צעדים. מזל שאורון (דהן, שותפה לריקוד, גב"ח) מקסים וסבלני. מישהו אחר היה מרביץ לי מכות רצח. הוא רק נושם".

איך באמת הזוגיות איתו?
"הוא ג'נטלמן, והגעתי אליו וואחשית, שצריך להתחיל מאפס, ממינוס מאה. ואני אומרת לו תצעק עליי! תרביץ! מדהים כמה סבלנות יש לו. תשמעי, אני לא ויקה (פינקלשטיין, הדוגמנית אוכלת הרכיכות מ'הישרדות' ואחת המשתתפות, גב"ח) שרקדה שבע שנים בבת דור".

לא הכעיס אותך ששמים את שתיכן על אותה משבצת?
"המממ, לא. אני רואה אותה בחזרות והיא מקסימה. אבל אני חושבת שאם אמורים להגיע אנשים בלי ניסיון בכלל - אז וואלה - תביאו אנשים בלי ניסיון בכלל. אני מקווה שהקהל עדיין אוהב אנדרדוגס, ואני מקבלת אהבה מהמקום של המצוקות שלי, שהן אנושיות".

למי התחברת שם? ומי רוקד טוב?
"ויקה ודני הם זוג חזק מאד, רוקדים מצוין. סמדג'ה מפתיע אותי בטירוף. באמת נורא נהנה מזה. זוהר ליבה ונסטיה מצוינים. התחברתי עם כולם. עודד פז חמוד נורא, ורותם סלע מתוקה, אנה (ארונוב, גב"ח) הורסת. זה סוג של הוויה תיכוניסטית. ואני יודעת שזה דביק, אבל זו חבורה של אנשים מקסימים. וכולם אומרים שאני לא נראית בגילי ואני מאושרת, כמו זקנה מפגרת. כל יום אני אומרת שאני אודח - אני המפגרת שאומרת כמה היא לא טובה".

תני הצצה למאחורי הקלעים.
"בתוכנית השנייה ויקה שכחה שתי תנועות מהריקוד, ובכתה. והיא מתוקה ורוקדת נהדר וכאב לי עליה. אז ניחמתי אותה. ואז אנחנו רוקדים וכמובן שכחתי תנועות וקיבלנו ציון יחסית נמוך. בכלל, אומרים לי דברים בסדר ונותנים לי ניקוד נמוך. ואני יוצאת מהבמה עם השמלה האיומה, ואיך שניסו לחזק אותי - פרצתי גם אני בבכי! ואני בוכה, והאיפור נוזל, ואז ויקה מגיעה ואומרת לי 'הנה, בגללך אני עוד פעם בוכה!'. מי שיסתכל מהצד יתפוצץ מצחוק".

הבחירה של ארליך לארוז את הסילואטה הדקיקה בפאייטים ולנענע לצד פיגורות כויקה פינקלשטיין ורותם סלע היא מעט תמוהה, שכן, לא מדובר בוונאבי.

ארליך היא אישה בעלת קילומטראז' מסך נאה. היא הגישה תוכניות בועות סבון ולייף סטייל כ"פותחים שבת", ו"שישי וחצי", תוכנית אלטרנטיבית כ"בראשית" ואת השעשועון "החיים יפים". בין לבין היא התחתנה עם עמית בכור וילדה שתי בנות, ליבי ומיה, בנות שמונה וחצי ורבע לשבע.

אבל ארליך תמיד הזהירה את הציבור שיש בה יותר מאייטמים על בלינצ'ס משומשו ופעמוני רוח. התוצאה: הסדרה הדוקומנטרית "עד קצה העולם", ששודרה לפני כחצי שנה ובמהלכה תיעדה ארליך את עוולות הגלובליזציה בעולם השלישי. כך גם הפכה מאיקונה אהובה על עם ישראל אך לא מוערכת בברנז'ה, ליוצרת בעלת אג'נדה. ואחרי הטרנספורמציה הזו, קשה שלא לתהות למה היא בוחרת לפנק אותנו דווקא בצ'ה צ'ה.

"זה תהליך שידעתי שאני צריכה לעבור והמחיר שלו הוא חשיפה", היא מסבירה. "אם היא לא הייתה, ולא הייתי נבחנת בשידור חי על ידי השופטים והקהל, זה היה שווה לתחת. אני יודעת שיעריכו אותי יותר, כי יידעו שאני חלשה. גם 'עד קצה העולם' הייתה סיכון, והיא הייתה אנחת הרווחה הראשונה שלי בכל שנות העשייה הטלוויזיונית. עכשיו אני עובדת על עונה שנייה. והיא בבת עיני".

בואי נדבר על איך הרגשת כשסיימת לעבוד עליה. על נפילת המתח.
"זו הייתה תהום. הרגשתי שהייתי על גג העולם ומישהו נתן לי צ'פחה - ועפתי למטה. היו שבעה פרקים, ועד שהתחילו להגיד שאוהבים אותי, רק התחלתי להרגיש שמפרגנים, שעשיתי מוצר בן זונה - נגמרה הסדרה. הייתי בהלם.

הייתי בטוחה שצ'יק צ'ק אני אחזור לעוד עונה או למשהו אחר - ולא היה כלום! והטלפון לא צלצל. אמרתי שזהו, אם עכשיו אני לא מקבלת את העבודה של החיים שלי, בדוקומנטרי - אז אני עוזבת את המקצוע. זו המחלה של המקצוע הזה. אתה אף פעם לא יודע מה יהיה".

התאכזבת?
"בטח. ואני לא מדברת על הקהל, אלא על הקברניטים. וואלה, הבנתם שאני יכולה לעשות לכם אחלה מוצר, אבל הם היו כל כך עסוקים בדברים שלהם שהם שכחו אותי בדרך. חשבתי שאני טובה וזו העשייה שלי - ומפה אני צריכה להתחיל קריירה חדשה. ואז ראיתי שאני בכזאת תהום, אמרתי: מהר לצאת מהבית.

התחלתי ללמוד פילוסופיה במכללת 'עלמה' - רציתי להיות יותר אינטלקטואלית. אבל הנה, תהיה עוד עונה. ויש גם דיבור על לחזור למשבצת האהובה עליי, ביום שישי בערב. היום אני יודעת שמה שאני לא אעשה, אנסה לעשות ברמה גבוהה. גם אופנה. גם בישול. השאיפה שלי היא רק להיות פיין".

ומה התגובות של הבנות על אמא בטלוויזיה?
"הן דווקא לא אוהבות מצלמה. לא נראה לי שהן רוצות להיות כמו אמא. ואני גם לא רוצה את זה בשבילן. הן רואות את זה מקרוב ומבינות שזה לא כיף הרבה פעמים. ואני חושבת שהן בעיקר מבולבלות - אני שואלת, אני באולפן, אני נוסעת, ופתאום אני רוקדת? מה זה? ומ'רוקדים' הן לא מרוצות. יש לי ילדות רציניות".

חשבת פעם שאולי לא מימשת את הפוטנציאל שיש לך?
"אולי. תמיד הרגשתי שאני ליד הדבר האמיתי ולא מצאתי אותו, ולא ידעתי למה. אבל אני תמיד לא אהיה מרוצה באיזשהו אופן. פולנייה, נו. אבל אז התחילה ההבנה שדוקו זה לא גליק גדול. אמרו לי מותק, אם את רוצה להתפרנס תעזבי את זה, תחזרי ללייף סטייל. נורא מבאס. אבל אלה החוקים". 

אגב, הסדרה היי תה רצינית ועדיין אנשים עסקו באיך שאת נראית. הרי לפני כמה שנים עשית מהפך אופנתי מוצלח והפכת - כמו שהגדרת - מדודה לסקסית. לא הרגשת שזה בעוכרייך?
"אני רגילה שאני קורעת את התחת ואז מדברים על מה כן ומה לא לבשתי וכל הדברים האלה שלא מעניינים אותי. זה היה פרויקט שגם אנשים בברנז'ה אמרו וואלה, בחורה רצינית. לא שמעתי התייחסות לזה והרגשתי ניצחון בקשר ללוק, כי אני לא מתייחסת לזה, אז גם אתם לא תתייחסו לזה. אולי זו אשמתי: אם אני אשתדל ואלבש שמלה נורא יפה, אז לזה יתייחסו. ואם לא, אז גם ידברו על זה".
 
בארץ יש איזו דיכוטומיה: או שאת נראית מעולה ומגישה תוכנית במשקל אפס, או שאת אנטי אופנתית ומובילה תוכנית רצינית. בהקצנה: מקרה מיכל זוארץ מול אילנה דיין.
"אני מבינה מה שאת אומרת, אבל הנה, יש גם את עינב גלילי. היא לא אילנה והיא גם לא מיכל זוארץ. היא בחורה שווה ביותר, שנונה. עושה בידור ברמה גבוהה. אני מקנאה בה על השנינות שלה. אני שמחה שבחורה שהיא אינטליגנטית ואשכנזייה יכולה להיות אהובה על קהל הצופים".
 

כי זו עבודה של גברים מזרחים?
"לא, זה פשוט נדיר השילוב הזה. אינטליגנטית, אשכנזייה ואהובה".
 
ואופנה זה משהו שפחות מעניין אותך?
"מעניין לי את התחת. בזמנו עשיתי איזה טקס ופגשתי שם לראשונה את סיימון (אלמלם - סטייליסט וחבר של ארליך, גב"ח). הייתי במידות מצוינות ושמלה מעולה - ואנשים שאלו מי זאת? זה היה מהפך. ואז עשיתי את השעשועון של 'החיים יפים' והפגזנו סקס אנד דה סיטי. ומה זה נהנינו להתעסק בזה. עדיין יש לי כבוד לאופנה ואני אתייעץ עם סיימון לפני משהו חשוב, אבל ביומיום עייפתי".
 
ותגידי, כמי שכמה מחבריה הטובים ביותר הם הומואים, מי חברה יותר טובה - אישה או הומו?
"ברור שנשים. הומואיות הן כיפיות, אבל הן אף פעם לא לויאליות עד הסוף. זה נגמר מתישהו. זו לא חברות של לצלצל באמצע הלילה. נשים באמת יבינו ללבך. הן יודעות לתת את התמיכה הנכונה, גם לגברים".
 
אגב, איך דווקא את, חביבת גייז, נקלעת לסכסוך עם דנה אינטרנשיונל?
"הפינה שלי (בתוכנית הרדיו של אביעד קיסוס וטל ברמן, גב"ח) מתעסקת בדברים משעשעים מחיי כאמא. בדיוק יצא השיר של דנה 'לאב בוי', והבנות התחילו לראיין אותי. אמא, היא בן או בת? אז אמרתי שהיא נולדה בן ולימים היא החליטה להיות בת.
 
אז שאלו: זה הוא? אז אמרתי שהיא בת, וצריך לכבד אותה על הבחירה שלה. יפה עד כאן, לא? ואז התחילו השאלות: אז אמא, יהיו לה ילדים? אמא, יש לה בולבול? הן התבלבלו וצריך להסביר להן. אז אמרתי שכן, יש לה. ואז נהיה בלגן. ישר נהיו טלפונים, ולא הבנתי מה העליהום, אני מכירה את דנה שנים דרך מיקי בוגנים, והסתדרנו. והתקשר שי כרם (מנהלה של אינטרנשיונל, גב"ח) והתנצלתי מאות פעמים. ועדיין לא הבנתי מה הבעיה. לא התכוונתי לעשות רע לאף אחד, והם נורא נעלבו. זה הסתדר".
 
אגב, יש לך חברות מהמקצוע?
 "אני חברה טובה של מרב (מיכאלי, גב"ח). כיף לאכול ולשתות איתה. ואיזו אלופה היא בלארח בבית. מביאה יין וגבינות ונקניקים מפריז. אבל זהו. המשפחה מאד קרובה אליי, שם הכי נוח לי". 

ואיגי וקסמן? סיפרת בעבר שניתקת איתה קשר כי הייתן במקומות שונים. החברות שלכן חזרה לעצמה?
"שתינו בוגרות יותר. היא לא תצפה ממני לדברים שאני לא יכולה לתת. היא יודעת שהיא לא יכולה לתת לי משפטים של פגשתי אתמול את ההוא, עשיתי אתמול את זה. היא צריכה לברר קודם כל מה מצבי. אם אני בסבבה היא יכולה להשחיל לי איזה קטנה, אבל אם אני בג'ינון של המשפחה והעבודה - היא לא תעז".
 
את לא מקנאה בה?
"ברור. על החופש. אין לו מחיר. זה משהו שכבר לא יהיה לי אף פעם. אבל לא הייתי מתחלפת עם הצד השני, עם כל כמה שאני מקטרת. אני לגמרי בחיים שלי. את יודעת במי אני הכי מקנאה? בחבורות האלו של הרולרבליידס, שנוסעות בתל אביב בלילה. אני מסתכלת עליהם והפרצופים זורחים, הם במין אושר כזה שהוא בלתי יתואר בכלל וזה הבילוי הלילי שלהם. הם לא צריכים 600 שקל במסעדה ועוד 600 שקל על דרינקים במועדון. ואז אני אומרת לעצמי איזה מטומטמת את, למה את צריכה לבזבז כסף ככה? הרי גם זה משעמם".
 
את מכנה את עצמך בחיבה מטומטמת, מגעילה, פוסטמה. כמה שנאה עצמית יש בתהליך הזה שאת עוברת?
"זה לגמרי חלק מזה. שונאת שאני לא יודעת לזרום והפחדים משתלטים עליי. אני הכי צריכה פסיכולוג שיסדר לי את הראש. ואין לי מנוחה מעצמי. וברור לי ששנאה עצמית לא עוזרת, ושזה לוקח אחורה. אבל זה נורא מתסכל לדעת שאת מנסה כל הזמן ומשתדלת ולוקחת שיעורים פרטיים ולא מצליחה לעבור את הבחינה, וכולם רואים".
 
את שוב מדברת על הריקוד?
"לא, אני מדברת על החיים".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...