ראשי » תרבות » טלוויזיה

תנו לה צ'אנס: רביעיית רן

על אף שהעלילה רצה מהר מדי וסצנות המין מפורשות ונזרקות הישר לפרצופו של הצופה באגרסיביות קלה, כדאי לתת ל"רביעיית רן" צ'אנס נוסף. בזכות המשחק, ובזכות הרגעים שבהן היא כן מציאותית וישראלית

רביעיית רן, ערוץ יס סטארז ישראלי

מודה, דבר כזה לא קורה לי הרבה: במה שאמור להיות רגע שיא דרמתי, קשה ועגום בפרק הראשון של "רביעיית רן" (יוצרים: אורן יעקובי וגיורא יהלום-אופיר), כאשר נטע רן עוקבת אחרי בעלה איתן מתוך חשד שהוא בוגד בה עם אישה אחרת ואז, לתדהמתה, מגלה שהוא בוגד בה עם גבר- מצאתי את עצמי מצחקק כמו נער מתבגר מפגר.

לא בגלל אפקט ה"אמא'לה, שני גברים במיטה!", אלא משום שברגע הצפייה נראה היה שמשהו בבניית הסצנה, בדרך ההגעה אל הקרשנדו המפתיע, היה פשוט בעל איפיונים קומיים טובים. נגיד, בקטע של: עוגה בפרצוף, של: חייכי, מיכלולי, אכלת אותה!, לא נעים, כשדבר כזה מתרחש לנוכח סדרה שעל כל פריים שלה כאילו מוטבע תו איכות.

עכשיו צריך לבדוק למה זה קרה: האם משום שאני הומופוב חשוך (אני רוצה להאמין שלא), או סתם בוק אטום רגשית, או שמא בגלל כשלים מובנים בתסריט, בבימוי, במטרות ובשאיפות של הסדרה.
"רביעיית רן" היא סדרה כמו-ריאליסטית שמספרת על רביעייה ישראלית, שלושה בנים ובת, שבמאי טלוויזיה חוזר אליה לצילומים מדי שמונה שנים בסגנון הסדרה הבריטית המופתית "UP 7".

כשהסדרה מתחילה, הילדים חוגגים 32, מעין שרטוט של קו גבול דמיוני בין הנעורים חסרי האחריות לבגרות המיושבת. נוצר מתח קבוע בין התמונה המלאכותית שמצייר המעקב אחרי הרביעייה, "הילדים שכל המדינה מכירה", לבין הסודות והשקרים שמבעבעים מתחת לפני השטח של המשפחה המאושרת.

זו סמליות פשוטה למדי, שהפכה לסלע קיומן של דרמות המקור: תסתכלו על הרגלי המיטה שלהם, תראו את הצרות שלנו, העם היושב בציון. ושוב, הצפת הג'יפה של הבורגנות הסובלת אמורה לשמש כמראה שמשקפת את חוליי הפרויקט המכונה ישראל. בדרך כלל, הייתי אומר שהעסק הזה יצא מכל החורים.

אך לזכותה של "רביעיית רן" ייאמר, שהגישה שלה מרעננת יותר, או לפחות יוצאת סוף סוף ממתחם רוטשילד בתל אביב. והמשחק משכנע (בייחוד מיכל ינאי, שזה בהחלט יכול להיחשב כתפקיד חייה). וסוף סוף ממתנים את מינון הסצנות בחדרים אפלוליים, ויוצאים החוצה ללוקיישנים אמיתיים, מוארים.

אז למה זה הצחיק כשזה היה אמור לזעזע? כי "רביעיית רן" מנסה להכות בכל הכוח על כל הקלידים. לסמן "וי", כמה שיותר מהר, כמה שיותר אפקטיבי, על כל הסעיפים בצ'ק-ליסט תיאורטי של מאפיינים שחייבים להופיע בסדרות איכות.

לא עוברות 15 דקות, ואנחנו כבר יודעים שניבו ששב מארה"ב הוא לא שחקן מצליח, אלא חלטוריסט אביון, ושהוא מאוהב בסתר בנטע שהתחתנה לבסוף עם איתן. ואנחנו יודעים גם שגור הנכה, שכביכול מסודר טוב עם נשים למרות נכותו, משלם לנערות ליווי כדי שיגיעו עימו לשמחות משפחתיות. ושהאחים בזים לזוגיות של אחותם גלי. וכמובן, יש גם את סיפור הפחדרון בארון של איתן. רגע, הויסה, תנו ברקס.

ויש גם את עניין סצנות המין המפורשות והפרונטאליות. אלה מוטחות בנו בחוסר עידון, בפרובוקטיביות ילדותית, לא מניעות את העלילה לשום כיוון מיוחד. כאילו מצורפת אליהן תחינה "נו, תזדעזעו, הנה מישהי בשמלה אדומה עושה את זה בשירותים!". אפילו ההעמדה (של הסצינות, כן?) זועקת סימון וי: בנוהל הרגיל, מישהי, או מישהו, יחי הגיוון, רוכבת על מישהו, סדין כרוך באלגנטיות על האזורים האסטרטגיים.

הקולנוע הישראלי לדורותיו תמיד הצטיין ברכיבה אמנותית. נו, בסדר, זה מזעזע לאללה. ואנחנו רשמנו לפנינו עוד אימוץ נאיבי של אופנה שהגיעה אלינו מ-HBO האמריקנית. ובכל זאת, אני חושב שכדאי לתת ל"רביעיית רן" צ'אנס נוסף. בזכות המשחק, ובזכות הרגעים שבהן היא כן מציאותית וישראלית.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...