דנה לפידות קמה מהקרשים
בגיל 20 הספיקה דנה לפידות לגנוז אלבום בכורה, להסתבך בחובות, לצפות בהתרסקות משפחתה ולצלול אל תוך דיכאון כבד אבל מאז השילה 40 קילו, המציאה את אישיותה מחדש, קיבלה חוזה הקלטות בהד ארצי וכבשה את מצעדי הפזמונים עם הלהיט "מוניות" מי פנוי בגלגלצ?
דנה לפידות רענן כהן
מצוידת בטייפ מנהלים חורק, קלטות ביתיות עם שיריה בליווי גיטרה ואנרגיות מתלהבות הגיעה לפגישה עם המפיק המצליח. הוא התרשם ופסק: "יש פוטנציאל." אחר כך הוסיף: "רוצה דיסק? תגייסי כסף. הרבה כסף."
בתוך פחות משבוע הצליחה הנערה הצעירה מבאר שבע לגייס מאה אלף שקל להגשמת חלומה. שום דבר לא עמד בדרכה. לא ההורים שאמרו "זה מוקדם מדי, חכי כמה שנים," ולא מנהל הבנק שהיסס לאשר לה הלוואה אסטרונומית.
בסופו של דבר, עם הלוואה קטנה מהדודה, קצת עזרה מאבא ואמא, חסכונות ששברה ויותר מ-־50 אלף שקל שלוותה מהבנק היא עמדה להגשים את מה שרצתה לעשות כבר מהפעם הראשונה שבה עמדה על הבמה בבית הספר היסודי. כבר אז ידעה שתהיה זמרת. גם המורים והתלמידים בבית הספר ידעו. גם הוריה ידעו. ובשלב מסוים, כל באר שבע ותושבי הנגב רבתי ידעו.
הם ידעו שדנה, הזמרת שהופיעה בכל טקס עירוני והשתתפה עם ההרכב המקורי של חמסה בקדם אירוויזיון ,2000 והפכה עקב כך לסלבריטאית מקומית, תכבוש את המדינה ביום מן הימים.
בימים אלה ממש זה קורה, באמצעות כיבוש פסגת מצעד הפזמונים עם הלהיט "מוניות" שכתבה והלחינה. אבל בדרך לשם, משהו יסודי מאוד השתבש.
"בהתחלה הייתי הכי מאושרת בעולם. אמרתי לעצמי 'את מגשימה את החלום הכי גדול שלך,' אבל פתאום הכול הסתבך לי. הקלטתי במשך שנה וחצי את האלבום שלי בסטנדרט הכי גבוה שאפשר ופתאום נתקעתי עם הכספים. לקחתי הלוואות שלא עמדתי בהן," היא חוזרת ליום שבו הפנטזיה הוורודה הפכה לסיוט.
"זה היה כמו לשלם משכנתה מטורפת בכל חודש ולא עמדתי בזה. בנוסף, הכול התחיל להתפורר מסביב. ההורים שלי החליטו להתגרש אחרי 30 שנה יחד, אבא שלי עבר התקף לב וחזר בתשובה. בהתחלה הוא היה מאוד אדוק ולא יכולתי אפילו לנשק ולחבק אותו, כעסתי עליו מאוד. מאז דברים התאזנו ולמרות הדת הוא מצא את הדרך להיות קרוב וחם, אבל אז זה היה שוק בהתחלה".
"אחר כך אחותי הגדולה הודיעה שהיא עוברת לגור בארצות הברית והחבר הראשון שלי שהיה האהבה הכי גדולה שלי הרגיש שהוא לא יכול להכיל מישהי שרוצה להיות זמרת ונפרדנו. כל האושר הגדול שחוויתי במשך שנה וחצי של הקלטות התהפך. היה לי מאסטר ביד עם 13 שירים, אבל כשה־קשבתי לדיסק אמרתי לעצמי 'פאק, זאת תעודת הזהות שלי? אני לא שלמה עם זה.' משהו לא הסתדר לי פתאום. הרגשתי שאני צריכה לעבור עוד כמה דברים כדי להתבשל כבן אדם."
דנה לפידות רענן כהן
בוכה בחתונות. כזמרת
בתחילה חשבה שאת המפלט תמצא בשירות הצבאי, אבל אחרי טירונות קצרה חשה שהיא קורסת. שהיא חייבת להיות קרובה למשפחה המתפוררת. "לא היה לי מספיק חוזק נפשי וביקשתי להשתחרר. רציתי להיות קרובה להורים שלי, לראות שהם לא מתפרקים לי.
זה היה נראה לי הדבר הנכון לעשות באותו הרגע", היא אומרת בזהירות, מודעת לעליהום הציבורי שיש בשנים האחרונות על אמנים שלא סיימו את שירותם הצבאי. "אני לא גאה בזה שלא סיימתי את השירות הצבאי שלי, אבל זה היה הדבר הכי נכון לעשות באותם הרגעים. אני כמובן מאוד מצטערת על זה ומוכנה לתרום למדינה בכל דרך".
לאחר הפרידה הסופית של הוריה ומכירת הבית שבו גדלה בנעוריה,
התפנתה לפידות לשקם את ההריסות של עצמה. נטולת מזומנים בכיס ועמוסת שברי חלום מוזיקלי החליטה לעזוב את באר שבע (" לא יכולתי להתמודד עם העובדה שכולם דיברו על זה שדנהעשתה אלבום ונכשלה") ולעבור לגור עם חברה בתל אביב.
המטרה: "להתבשל כבן אדם","להמציא את עצמי מחדש" ו"לחפש נקודת אור חיובית". "הרגשתי באותה התקופה כישלון גדול", היא אומרת ועיני השקד שלה מתמלאות לחלוחית שאי אפשר להתעלם ממנה. "כל הזמן שאלתי את עצמי איך קמים מזה, מה עושים הלאה. המזל הגדול שלי בחיים הוא שאף פעם לא ברחתי מלגעת בכאב. הרשיתי לעצמי להתרסק ונכנסתי לתוך השבר הכי גדול שחוויתי בחיים שלי".
נשמע שחווית דיכאון.
"זה היה דיכאון רציני, רק שאני לא הבנתי בזמנו שזה דיכאון. רק ממרחק הזמן קלטתי.כלום לא עניין אותי. לא מצאתי את עצמי בשום מקום. לא בתל אביב, לא בבאר שבע, הביטחון העצמי שלי היה על הקרשים,לא יכולתי להיות עם אנשים, אבל גם לא יכולתי להיות לבד. הייתי מלאה בחרדות.
היו לי התפרצויות פסיכוסומטיות של פריחה בכל הגוף ונשר לי השיער. היו לי התקפות חרדה אם הייתי נשארת לבד בדירה והייתי מבקשת מהחברות שלי שיישנו איתי,שיבואו לאכול איתי. היו לי מחשבות נוראיות בראש. הייתי נוסעת באוטובוס, כשבראש חולפות לי כל מיני מחשבות הזויות בסגנון 'ואם עכשיו יהיה פיגוע באוטובוס,אכפת לך? לא'. ו'אם עכשיו תיהיה תאונה קטלנית ,אכפת לך? לא'. אלה היו שלוש שנים של מוות רגשי".
הכתבה המלאה במוסף תרבות של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
