ביל פריזל ולהקתו בהופעה מנומסת מדי
ההופעה של רביעיית ביל פריזל אתמול בתיאטרון ירושלים, הגיעה לשיאה רק לקראת סופה. בשאר הזמן היא הייתה מנומסת מדי. פריזל התגלה כאמן מהורהר שמצליח לרתק ברווח שבין הצלילים. מי שאוהב ג'אז קשוח ועצבני נשאר מאוכזב
ביל פריזל צילום: ג'ימי כץ
זה הטריד אותי. ניגשתי לחנות הג'אז ג'אזלנד ברחוב אשתורי הפרחי בתל אביב. העובד הידען, השאיל לי שני דיסקים של פריזל, אחרי שהזדעזע מכך שאני הולך לראות הופעה של גיטריסט ג'אז אחרי שהצהרתי בפניו שמעולם לא התחברתי לכלי הזה בז'אנר הזה.
אני לא מחבב גיטרות בג'אז. חוץ מרגע קצר בקריירה של ג'ון מקלאפלין האגדי, בו עמד האיש לצידו של מיילס דייויס וחולל פלאים על הגיטרה שלו (ליד דייויס גם נגן קרש כביסה היה הופך לגאון) מעולם לא מצאתי נגן גיטרת ג'אז שעשה לי את זה. משהו בכלי הזה לא מתחב למוזיקה האהובה עלי, מוזיקה שהיא כולה יצר ועצבים חשופים, גם כשמנגנים אותה בשקט. איכשהו זה יוצא מנומס ו...לבן מדי בגיטרות, גם כשמכסחים.
אחרי ששכנעתי את אופיר, המוכר בג'אזלנד, שזה שאני לא מתחבר לגיטרות ג'אזיות לא אומר שאני לא מסוגל להעריך יכולת וכשרון, הלכתי הביתה והצלילים שנשמעו מהרמקולים, אלה מהדיסק שלו מ-2006 עם רון קרטר ופול מוטיאן הותיקים הנפלאים ואלה גם מ - History, Mistery, יצירתו רבת המשתתפים מהשנה אישרו את חששותי.
פריזל הוא נגן גיטרה מחונן סטייל החוף המערבי. חללי כזה, מהורהר, עדין נפש. בלי ביצים. בדרך כלל אני מחבב ג'אז קשוח ועצבני, אולי אלו נוירוזות של פולני שבחיים הוא נמושה ובמערכת הסטריאו שלו גבר גבר.
בסתר ליבי קיוויתי, כמו בהופעות רבות אחרות, אולי גם הפעם יתרחש הנס ומה שרואים ישמע אחרת ממה שרק שומעים. אולם שרובר בתיאטרון ירושלים קידם את פני ופני זוגתי העייפה בציוץ ציפורים. זה נשמע כאילו פריזל שכח את הטלפון הנייד שלו על הבמה צמוד למיקרופון והצלצול שהוא בחר לו הוא ציוץ מעצבן. ההתחלה הזו לא היתה נעימה.
אחר כך פריזל עלה לבמה ונראה כמו גרסה אמריקנית לאלון אולארצ'יק, רק עוד יותר ביישן, כשהוא לבוש בפשטות כובשת וחמוש במתופף וחצוצרן שחורים שנראו כמו אחים תאומים- גבוהים, ממושקפים וקרחים. המתופף הסתפק בחולצה לבנה קצרת שרוול והחצוצרן התהדר בחליפה והנעליים איטלקיות. הבסיסט לבש רק חולצה מכופתרת קצרה ואדומה. פריזל לא היה צריך יותר מטי שרט מהוה.
זו לא ביקורת אופנה. זה העיד על הבאות. פריזל עמד כשרק צידו פנה אל הקהל. הוא היה מרוכז בנגניו. את הערב התחילה סדרת אפקטים מוזרה שלא היה ברור אם היא קטע נגינה או כיוון כלים. ואז מתוך האפקטים הגיח מיסטריוזו של תלוניוס מונק. יפה, אבל עדיין לא התחברתי. משם עבר פריזל לסדרה ארוכה של מה שנשמע כמו קטעים מקוריים שלו. יפה. קצת משעמם. אשתי שאלה - מתי הם כבר יתחילו לנגן.
ביל פריזל צילום: ג'ימי כץ
זהו בעצם סוד הקסם של פריזל, מגדולי הגיטרסיטים בג'אז של ימינו שרק בטעות נפל כאן על מעריץ של ג'ון קולטריין ולאו דווקא ג'ון מקלפלין. מכיוון שפריזל מעיד על עצמו שמקלפלין הוא לא, כלומר לא ממש וירטואוז חסר מעצורים, הוא משתמש בחסרונות
שלו. וזה מרתק. הוא משתמש בביישנות שלו כדי לנגן חכם. פריזל הוא אמן הפיסוק. גם כשהוא מנגן צליל אחרי צליל במהירות, מה שבאמת מרתק הוא הרווח שבין הצלילים. ההרהור התמידי.
פריזל נשמע לפעמים כמו פגישה בין פאט מתיני לפיליפ גלאס. פריזל אוהב אפקטים אבל אף אפקט מהרבים שהשתמש בהם, בעיקר זה של הרוורסים, הצלילים שמנגנים את עצמם אחורה, לא היה מיותר, מקושקש, חסר הגיון פנימי. כולם היו במקום וכולם היו נכונים. כשהוא לקח את שירם של האל דייויד ובארט בכרך "מה שהעולם זקוק לו כעת" הוא הפך אותו ליצירה מופלאה שלא נשמע יותר כמו קיטש מעליות. ואם היתה שם מעלית, המוזיקה שלה היא מרתקת ואינטלקטואלית. יש גם יצר, אבל הוא, מה לעשות, לבן מדי עבורי, גם עם שני שחקני חיזוק שחורים הוא עדיין מנומס מדי.
נא להמתין לטעינת התגובות
