אמי המרגלת: המחזאית ברברה הוניגמן בספר חדש
רק לאחר מות אמה הרגישה המחזאית היהודייה ברברה הוניגמן שהיא יכולה סוף סוף לחקור את פרשיות הריגול שבהן היתה מעורבת האם, מהחמורות במאה ה-20. "עדיין אינני יכולה להבין את התנהגותה"
ברברה הוניגמן אניטה שיפר פוקס
בספר "פרקים בחיי" (בהוצאת עם עובד) היא מנסה להתחקות אחר המניעים והאירועים של אותה עת ואחר פילבי, שכמעט היה לראש שירות הביון הבריטי, בזמן שהיה נאמן לקג"ב.
בצורה יבשה ולקונית, הוניגמן מציגה את סיפורו של דור שלם - צעירים יהודים-קומוניסטים שניתקו מיהדותם, ואחר כך מהרעיון שבו האמינו.
"רציתי להציג את אותם יהודים ששבו אחרי מלחמת העולם השנייה למזרח גרמניה, לכאורה מוגנים, אבל תמיד נחשבים חשודים במשהו בעיני כולם", היא מסבירה.
אופן מבנה הסיפור, חידתי וקופצני, מאפיין את סיפור חייה של האם, וכנראה את סיפורו של הדור הזה שהיטלטל בין אידיאולוגיות, דתות רעיונות ומשטרים שונים. "ניסיתי באמצעות הספר ליצור דיוקן של דמותה של אמי", היא מציינת. "הייתי צריכה לחכות הרבה זמן, אחרי שאמי נפטרה כדי שהעניין בסיפור הריגול ידעך ואוכל לספר את סיפורה".
ואכן היתה דרושה המתנה. סיפורו של פילבי, שגויס עם שלושה סטודנטים בריטים נוספים לקג"ב בראשית שנות ה-30 של המאה הקודמת, עורר סערה עד מותו בשנת 1988. ב- 1963, כשכבר כמעט נחשף, הוא ערק. "לא התכוונתי לחקור בספר נושאים שקשורים בשירות החשאי, אף שידעתי שאמי פעלה בו מסיבות שונות", אומרת הוניגמן. "דמותו של פילבי לא מעניינת אותי, ומעולם לא ניסיתי להבין אותה. זה רק פרק בחייה של אמי, אם כי פרק נכבד".
ואכן הוניגמן מודה שדברים רבים מחייה של
אמה נסתרים ממנה, ולטענתה, המשונה מעט בהתחשב בכך שהיא מפרסמת כמו-ביוגרפיה של האם, היא מעולם לא ניסתה להתחקות אחר עברה. "ילדים לעולם אינם מבינים את הוריהם", היא אומרת, "כיוון שהם קרובים מדי או רחוקים מדי. כך או כך עדיין אינני יכולה להבין את ההתנהגות שלה".
ככלל , הוניגמן אינה שופטת או מביעה דעה כלשהי בספר על אורח חייה ועל סודותיה של אמה, על אף שהיא יודעת גם להיות ביקורתית כלפיה. "ואולי נמנתה אמי עם אותם אנשים שחייבים לבגוד במה שהם אוהבים", היא מציינת בעמ' 109 בספר, "ודווקא בבגידה הזאת הם נותנים ביטוי לקשר ולזיקה עמוקה" .
הוניגמן הבת הותירה את השאלות הלא פתורות הללו מאחוריה, והיא אינה נושאת צלקות או תחושות אחריות כלשהן. היא שבה לביקורים בלונדון כמה פעמים "שהרי היה זה סיפורה של אמי, ולי אין כל חלק בו", ובמקביל מעידה על עצמה כמי ש"שונאת את כל האידיאולוגיות, בלי כל אבחנה ביניהן".
עם זאת, יהדותה עדיין נוכחת בחייה. "אנחנו חיים בקהילה השוקקת של שטרסבורג", היא מספרת. "בעלי מנהל את הארכיון היהודי בהיידלברג. אמנם אין לי קרובי משפחה בישראל ואינני דוברת עברית, אך אפשר בהחלט להגדיר אותי כיהודייה גלותית 'כשרה-לייט'".
הקשר הרעוע הזה עם הדת מקביל למקום הצר שמקבלים רגעי החסד המשפחתיים, החמים, הרגשיים שבין אם לבת. "מובן שהיו רגעים כאלה", מתעקשת הוניגמן. "אני הרי מספרת בספר על זמן מענג שבילינו יחד ועל השמלות שתפרה לי אמי". ובכל זאת, משהו חסר.
והנה כאן, דווקא בלקונות, בפערי המידע שבסיפור החיים של האם, עולה ונרקם הסיפור של אותו דור שחיפש ופעל וויתר ולחם ובסוף-התמוטט עולמו הרעיוני, ואיתו קרס גם התא המשפחתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
