ראשי » תרבות » מוזיקה

"ויוה לה וידה" – בין מינימליזם להפקה מושקעת

האלבום החדש של "קולדפליי" הוא הוכחה חותכת שהפקה מושקעת היא לא תמיד התרופה הנכונה. הניסיון להישמע חתרניים והרפתקנים מבחינה מוזיקלית מסיט את הזרקור מהכתיבה הכנה ובוגרת של כריס מרטין

"ויוה לה וידה", אלבום האולפן הרביעי של "קולדפליי", יצא השבוע לחנויות מלווה בהתרגשות גדולה מצד המעריצים.
 
"קולדפליי" ביקשה להציג גישה חדשה, ניסיונית יותר, פחות קומוניקטיבית, בעזרת שורת מפיקים ובראשם בריאן אינו מ"רוקסי מיוזיק". על מצע נוח שכזה צפוי היה כי האלבום יהפוך לאחת היצירות האלה, שעומדות בין להקות בינוניות ובין אלו שראויות לגדולה.

האלבום נפתח עם "Life in Technicolor", קטע אינסטרומנטלי עם נגיעות של אלקטרוניקה משנות השמונים, בעטיפה מהודרת ועדכנית יותר. זהו רמז לטון שמבקשת "קולדפליי" להכתיב באלבום.

 “Cemeteries of London” הוא יצירה מעניינת בה מתגלה פתאום הכתיבה הבוגרת של כריס מרטין. הבעיה היא שהסיפור האפל שמבקש מרטין לספר בקולו נבלע תחת מטח של אלמנטים מוזיקליים עשירים שמוחקים את קולו ומעלימים אותו ברקע.

"Lost!" ו-"42" מתקנים את העוול של הקודם להם, זוהי קומבינציה נכונה בין השירה למוזיקה, הכיוון אליו "קולדפליי" מבקשת לכוון, נקודה שקרובה יותר למטרה. "42" מתחיל בפסנתר שמזכיר את הבלדות הראשונות של מרטין וחבריו, וממשיכה בעוצמה חזקה שהופכת את השיר ליצירת רוק בוגרת.

“lovers in Japan” היא יצירה רעננה, אך המילים שוב נבלעות בתוך ההפקה המוזיקלית המושקעת, עד כי לא נשאר להן מקום. עוד רמז לכך שכריס מרטין הפך מנער תמים שכותב על אהבה צהובה למוזיקאי יוצר שמספר סיפורים במילים הנכונות מתפוגג תחת הרי האפקטים.

שני להיטי המצעדים של האלבום הם ללא ספק “violet Hill” ו-“Viva la vida” – הראשון טעון בגיטרות חשמליות שמתנגנות לצד הפופ המוכר של "קולדפליי" – קומבינציה מנצחת של להיט מצעדים מסחרי אבל להיט שאינו סוטה מהקו הכללי של האלבום. השני מתקתק ועם קריצה לקהל האדוק של "קולדפליי".

“Strawberry Swing” הוא יצירה פולקית בעטיפה של סוכריה פופית מתקתקה. זהו להיט מהזן של “Clocks” ו"beautiful world" הישנים. ה-feel good song של האלבום.

השיר שממחיש יותר מכל ש"קולדפליי" הגיעו עם האלבום הרביעי שלהם למדרגת ההתבגרות והבגרות, הוא “death to all his friends”. זהו שיר מקברי שממחיש יותר מכל את ההתקדמות של מרטין ככותב. פה כבר אין מתיקות ואין תמימות נעורים. יש נגיעות בלוזיות ופסנתר מדויק. השיר הטוב ביותר באלבום.

זהו אלבום שמשאיר אותך ברגשות מעורבים. מצד אחד אפשר ללגלג על הניסיון של "קולדפליי" להפוך מלהקת מיינסטרים בתלבושת אלטרנטיבית, לדבר האמיתי. בנוסף, אפשר לומר שלא קונים את הקהל עם הפקה מושקעת. מצד שני, במקומות בהם ההפקה המושקעת פושטת את בגדיה ונותרת מינימליסטית, מתגלה "קולדפליי" כלהקה מסקרנת.

Coldplay, Viva la Vida

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...