פרנסיס בייקון – מתוך הספר "100 גאים"
הספר "100 גאים" מציג את רשימת מאה יקירי היקירים של הקהילה, האנשים שתרומתם לזהות ולתרבות ההומסקסואלית והלסבית הייתה מכריעה. פרנסיס בייקון, "האיש הזה שמצייר את התמונות האיומות הללו" כפי שאמרה מרגרט טאצ'ר , ברשימה
אביו היה מאמן סוסים. עקב מחלת האסטמה שלו הוא רכש את מרבית השכלתו אצל מורים פרטיים. כאשר היה בן שש–עשרה, גילו הוריו שהוא קיים יחסי מין עם כמה ממאמני הסוסים בחווה.
כאשר הם תפסו אותו מודד את הלבנים של אמו, הוא גורש מן הבית. הוא ברח ללונדון, שם ניסה את כוחו כשחקן. הצייר האוסטרלי רוי דה מייסטר, המבוגר ממנו בחמש–עשרה שנה, הפך למאהבו ולמורהו, ובייקון החל לצייר. ב-1930 הציגו הוא ודה מייסטר תערוכה בדרום קנזינגטון, במקום שבייקון השתמש בו כסטודיו.
במשך מספר שנים לאחר מכן נדד בייקון בין לונדון, פריז וברלין, שוטט בברים של טרנסווסטיטים יחד עם פושעים ועבריינים למיניהם, צייר ומכר רהיטים ושטיחים שעיצב. מעט נותר מן התקופה, כיוון שהוא השמיד את מרבית עבודותיו המוקדמות והעדיף לחיות באפלה כמעט מוחלטת. התערוכה של שנת 1945, שהציגה את הטריפטיכון שלו, Three Studies for Figures at the Base of a Crucifixion, עוררה הלם בעולם האמנות ובן לילה הציבה אותו על מפת האמנות העולמית.
בדיו היו, ונותרו, שנויים במחלוקת. רבים מציוריו התבססו על עבודות של אמנים גדולים. למשל, סדרת "האפיפיורים הצועקים", שמתוכה "האפיפיור אינוצנטיוס העשירי בהשראת ולסקז" (1953) היא אולי הידועה ביותר. הציור מעוות את התמונה הספרדית מן המאה השבע–עשרה, שאותה צייר דייגו ולסקז, ומשנה אותה לצורות חדשות, מלאות אימה וחרדה, המבטאות את המאה האפלה.
ביצירה אחת, אפיפיור צווח, לכוד בכלוב זכוכית; באחרת, מאגף אותו פגר של שור שחוט בהשפעת רמברנדט. אף כי מקובל לראות את אמנותו כיונקת רבות מפיקאסו, מהסוריאליזם ומהאקספרסיוניזם הגרמני, בייקון טען תמיד שהוא רק ריאליסט: "אינך יכול להיות מחריד יותר מהחיים עצמם".
בייקון תיאר את הטכניקה שלו: "אינך יודע כיצד חוסר התקווה הוא הדבר שמפעיל אותך רק לקחת את הצבע ופשוט לעשות כמעט כל דבר כדי לצאת מהנוסחה של יצירת מעין
אף כי עבודותיו נמכרו בסופו של דבר במיליונים, בייקון המשיך לחיות ולצייר בדירתו הצפופה והמוזנחת בדרום קנזינגטון שבלונדון. הציור בשבילו היה תמיד יותר חופשה מאשר ייעוד, חופשה מתחומי העניין העיקריים: הימורים, נערים ושמפניה במועדוני לילה כמו "קולוני" ו"סוהו".
הסופר דייוויד פליינט מספר לנו על הצצתו, באמצעות ביל, מאהבו המאוחר של בייקון, חשמלאי במקצועו, לתוך חייו של בייקון. הבמה חשוכה, חלל בר מלא עשן בלונדון: פרנסיס המשיך לתת לביל שטרות של עשרים פאונד, כדי לקנות בקבוק שמפניה. דיברנו הרבה על מין. ביל אמר שהוא אוהב שמזיינים אותו, תחילה שמזיינים אותו, אך גם הוא אוהב מפעם לפעם פג"ח. 'מה הכוונה, פג"ח?', שאל ניקוס. 'פגיעה גופנית חמורה', אמר ביל וחייך את חיוכו. 'וחווית את זה?' שאל אותו פרנסיס.
'רק פעמיים–שלוש', אמר ביל. 'חבורות של ממש?' שאל פרנסיס. 'אכן כן', ענה ביל... 'אהה...' אמר פרנסיס, 'אני אוהב מעט פג"ח, פה ושם. יש לי חבר, הוא בסופו של דבר התאבד, שהיה לו אוסף של מגלבים שהוא שמר אצלי. לפני כמה זמן לקחתי לשם מישהו שאמר שהוא מעוניין במגלבים והראיתי לו את האוסף', צחק פרנסיס, 'ובכן, התפשטתי ולבשתי את גרבי הרשת שלי...' 'שחורים?' שאל ניקוס. 'ברור ששחורים, טיפש שכמוך', אמר פרנסיס, 'והוא התחיל להכות אותי. הוא הכה והכה. הוא לא היה נעצר לעולם. ואני, מבוהל לגמרי, לבוש רק בגרבי הרשת שלי, אני, רצתי החוצה לתוך ריס מיוז'. הוא צחק בקול רם.
לבייקון הוצע תואר אבירות, אך הוא סירב לקבלו.
"אני מאמין בכאוס מוסדר", הוא הצהיר פעם, "בחוקים הנוקשים של המקרה".
ב-28 באפריל 1992, כאשר שהה בחופשתו במדריד שבספרד, הוא מת מהתקף לב.
אל מול חזונו הפראי והנשגב של פרנסיס בייקון, מחווירים אמנים הומוסקסואלים מוצהרים בעלי שיעור קומה, כמו דייוויד הוקני, גילברט וג'ורג', דוויין מייקלס ואף רוברט מייפלתורפ ההרפתקן. ייתכן שגם להם היו רגעי התעלות, במיוחד למייפלתורפ, אך אני מעז לנבא שהשפעתו של בייקון תלך ותגבר, ותאיר באופן רחב ביותר כאשר תיכתב ההיסטוריה של אמנות המאה העשרים.
100 גאים – פול ראסל, הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד – אסטרולוג, 438 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
