ראשי » תרבות » טלוויזיה

האנטומיה של גריי ושל מהדורות החדשות

"האנטומיה", בעונתה הרביעית, היא בעיקר אנטומיה של נשיות שברירית-בכיינית-מתוסבכת מהסוג שקיווינו שכבר אין. וגם עיסוק מוגזם במורבידיות במהדורות החדשות. ביקורת טלוויזיה

האנטומיה של גריי, ערוץ יס סטארז 1

פרק מספר 1 בעונה מספר 1 של "האנטומיה של גריי" זכור אצלי כאחד מהפרקים הראשונים החזקים והיעילים ביותר שיצא לי לראות. פרק דחוס, מרגש ומעורר חיבה והזדהות מיידיים כלפי הגיבורים, שבסופו אתה אומר לעצמך שני דברים: שיט-למה לא הלכתי ללמוד רפואה, ויופי - הנה עוד סדרה שאפשר להוסיף לרשימת ההתמכרויות.

אם הייתי צריך לנסח את אחת מאמרות השפר הקלישאתיות עד כדי מבוכה שעמן חותמת ד"ר מרדית' גריי כל פרק, הייתי מקשקש משהו כמו "הזמן הוא רופא מצוין, אבל לפעמים גם רופא מצוין לא יכול לאבחן שהמטופל הוותיק שלו הוא כבר חולה אנוש".

גיחה לשליש האחרון של העונה הרביעית היא חוויה מדכאת. פעם, בימיה היפים בעונה הראשונה, זו היתה סדרה על חבורה של צעירים מבריקים וחייהם בסיר הלחץ המקצועי והחברתי הנקרא "התמחות בבית חולים". זו היתה תערובת משובחת של "אי-אר", " חברים" ו"סקס והעיר הגדולה". כמעט שום דבר לא נותר מזה.

"האנטומיה", בעונתה הרביעית (החמישית בדרך), היא בעיקר אנטומיה של נשיות שברירית-בכיינית-מתוסבכת מהסוג שקיווינו

שכבר אין. לא בחיים האמיתיים, ולא בהשתקפות הטלוויזיונית שלהם. כמה, ועד מתי, אפשר למתוח את יחסי החתיך-סמרטוטה של מרדית' ומק' דרימי. כמה אפשר להציג את הקיום הנשי כהתפלגות בלתי נמנעת לשלושה מצבי צבירה אפשריים: שבר כלי על רקע רומנטי, ביצ'ית דורכת על גוויות, ויפה שנאבקת בתדמית הבלונדה-סתומה. ברקע, זנוחות, נותרו עלילות המשנה המתחלפות: הפציינטים הלא חשובים שתמיד, תמיד, ישאלו בקול רוטט: "דוקטור, אני אצא מזה?". תצא , חבוב, אל תדאג. בתוך שק שחור.

עדיין אפשר למצוא ב"אנטומיה" כמה שרידים מהניצוצות של פעם. בפרק ששודר אצלנו אמש (בארה"ב זה היה הפרק הראשון אחרי שביתת התסריטאים הגדולה) נרשם משחק די מתוחכם ומהנה בין תזת העל של מרדית'-כולנו חיות פרא, אבל לעתים האנושיות גוברת-לבין סיפורם של המתפגרים המרכזיים להפעם, שנטרפו על ידי דובה שהגנה על גוריה.

מצד שני, תחרות הכירורגיה השערורייתית שארגנו המתמחים עושה רושם מופרך מדי. לארגן בדיקות בשווי 120 אלף דולר סתם כך כי אולי ייצא מזה ניתוח מרתק? באמת. בקיצור: בצער רב, לנתק מהמכשירים.

יום של מהדורות עם קצת יותר מדי פרטים, כל הערוצים

עיסוק כפייתי, מורבידי, עוד פרק בסדרה הפופולרית CSI בינת-ג'בל, סביב השאלה מה יש בתוך ארגז הפורמייקה החום. ממש נבירה משודרת בפיסות בשר חרוכות.

דיווח כפייתי, פטישיסטי, על הדיסקית שהוחזרה באותו ארון שמקדש את החפץ על פני האדם וחושף את התאווה הבלתי נשלטת, הבלתי מוסברת, להציג את עצמנו כקולקטיב שמתפורר נפשית מכל התעמרות חיזבאללונית.

ראש ממשלה מתייפח על קבר חברו העיתונאי-פוליטיקאי, מול מצלמות שמתות על כל פריים ורצות לספר לחבר'ה (בכיר, משפיע ואהוב ככל שהיה טומי לפיד, זאת היסחפות. אפילו לנוכח חורבן הבית השלישי, גולדה של יום הכיפורים אולי פירקה עוד קופסת צ'סטרפילד ליום ואולי נראתה זוועה, אבל דמעות? ובכי? ראש ממשלה? קצת פרופורציות).
ומנת הקינוח ביום אנין הטעם הזה: מונולוג מנפץ כל גבולות אתיים (אשרת קוטלר, חדשות 10) מעין סוג מעוות ופומבי של טיפול פסיכולוגי בהלם מידי מטפלת חסרת הכשרה ואחריות, עם אחד מקורבנותיו של הרב המגהץ. באמת, כדאי שיגיע כבר השרב המסמם של יולי-אוגוסט. שיספרו לנו על נחילי מדוזות, ומחירי הארטיקים ועל הטרנדים האחרונים בקייטנות.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...