שרדי ג'בארין: נאמן רק לעצמי
שרדי ג'בארין שהיה פועל בניין בילדותו, עובד ניקיון בבגרותו ונאלץ להחביא ממשפחתו את חלומו להפוך לשחקן, זוכה עכשיו לתפקיד מרכזי בדרמה "כוונות טובות" בערוץ 2 ובסרט של רידלי סקוט. אבל הקפיצה אל המיינסטרים לא מפריעה לו להשוות בין חללי צה"ל לשאהידים ולבקר בחריפות את המדיניות הישראלית. ראיון ראשון ונשכני
במשך שנים חלם לעלות על הבמות אבל את חלומו שמר בסוד. גם היום, שבע שנים אחרי, הוא עדיין מאמין שאת התסריט הוא טווה בעצמו, אולם לא ניתן להתעלם מהעובדה שמשמעות שמו בערבית היא "בורח".
ג'בארין (26) נולד ביפו ובהמשך עבר לגור עם אמו באום אל פאחם הצפונית. בתיכון למד בחיפה, עד שובו ליפו, לבית אביו, כשהיה בן 18. כעבור שנה, כבר למד בחוג היוקרתי למשחק באוניברסיטת תל אביב.
המעברים הדרמטיים בין העולמות השונים הפכו את תחושת הזרות לחלק בלתי נפרד מאישיותו. "תמיד ברחתי מתחושת השייכות", מספר ג'בארין, מתקשה מאוד להסתגל לעובדה שהוא מתראיין, "אני שייך רק לעצמי. לרצונות שלי, למחשבות שלי. תמיד דורשים ממך, בכל חברה, 'לך איתנו, ככה זה'. לא נותנים לך לחשוב אינדיבידואלית. בסוף הבנתי שאתה לא יכול להיות נאמן לכולם, אלא רק לעצמך".
אחד הדלקים המבעירים ביותר את יכולות המשחק המרשימות של ג'בארין הוא הבלבול הבלתי נגמר של חייו. לאחר גירושי הוריו, כשביקר את משפחתו של אביו, נהגו היפואים לכנותו "פלח". בחיפה, קראו לו כפרי. כשכבר הגיע לתל אביב, נאטם לחלוטין מפני כינויי הסביבה.
"אתה לא חושב על האנשים, אתה בא וחושב על עצמך", הוא מספר, "איך אני אעבוד, איך אתפתח מה אני אעשה. אתה בא נחוש עם חזון משלך, חזון שאף פעם לא חשפת אותו".
רק לאחר שנרשם לאוניברסיטת
"ידעתי שההחלטה לבחור בדרך אחרת תהווה איום על דרך החיים של המשפחה שלי כמו שהיא. למה אנשים לא יוצאים מהארון? בדיוק אותו הדבר. יש לי חברים יהודים שחוו את אותו סיפור, שגם לא סיפרו למשפחות שלהם הרבה זמן. פעם ראשונה סיפרתי כשנרשמתי לאוניברסיטה למגמת תיאטרון".
התגובה בסביבתו לא איחרה לבוא. ג'בארין עבר לחיות לבדו במעונות הסטודנטים, תחילה התפרנס מעבודה במקדונלד'ס, בהמשך עבד בניקיון. בבקרים למד, בערבים הלך לחזרות ובלילות ניקה את המרצפות בקניון רמת אביב.
למרות חיי הדוחק ולמרות שהעייפות הבלתי נגמרת מנעה ממנו להשלים את לימודיו, הוא היה חופשי, אדון לעצמו. "לא אבא שלי ולא אמא שלי יגידו לי מה לעשות. לא מתי להתחתן, ולא במה לעבוד", מגביר ג'בארין את קולו. "כל אחד קיבל את הכישרון שלו, והוא היחידי שרואה את זה. ההורים שלנו והחברה שלנו חושבים שהם יודעים יותר טוב בשבילנו ושמים ערכים מול פנינו, במקום מה שאנחנו מרגישים שנכון ללכת איתו עד הסוף.
"אני נכנע לאנשים שמסביב, כשהם עצמם לא לומדים מהטעויות של עצמם. מה שמעצב את החברה שלנו זה שליטה. כולם רוצים לשלוט על האחרים. אני רציתי תמיד לברוח מהשליטה הזו, להיות בשליטה של עצמי".
השנה זכה ג'בארין למועמדות לפרס שחקן התיאטרון המבטיח על משחקו בהצגה "חברון". לאחרונה השתתף בסרטו של רידלי סקוט "Body of Lies", ולפני כן ב"הבועה" וב"אזור חופשי" של עמוס גיתאי. בקרוב יככב בסרט קולנוע חדש "בשביל אבא שלי", שם הוא מגלם מחבל מתאבד.
אל הסלון הפרטי שלנו הוא ייכנס הערב עם הסדרה "כוונות טובות", המשודרת במסגרת שידורי רשת בערוץ 2. שם הוא מגלם את אחיה של קלרה חורי, פלשתיני תושב רמאללה, שהפך משותק לאחר שנורה על ידי חיילים ישראלים.
ג'בארין מתאר לעצמו שהסיפור הטעון עשוי לגרום לכמה וכמה צופים לנוע בחוסר נוחות. "הייתי רוצה שאנשים יראו את הסדרה ויתנתקו לשנייה ממה שהם חושבים שהם יודעים", הוא אומר בחשש מסוים, "שילכו נגד האינסטינקט שלהם, ונגד הכעס שאולי זה יעורר אצלם, ואפילו יוכלו להתנתק מהפוליטיקה ולחשוב על המצוקות האישיות. נדמה לנו שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים הכל, אבל אנחנו לא".
מאיפה אתה מביא את כל הזעם של הדמות שלך בסדרה?
"זו דמות של גבר שהיה חזק ואקטיבי ועכשיו יושב במיטה ולא יכול לעשות כלום. יש בזה כעסים אין סופיים, הם יוצאים על החייל שירה בו ועל היהודים, אבל הם מגיעים מתוך חוסר האונים האישי. בדמות הזו רואים דבר שרואים אצל כל אחד שחי באזור הזה - אתה תמיד הקורבן והאחר תמיד אשם".
ושם מתחילה להיכנס הפוליטיקה?
"כל אחד מאיתנו נושם את זה מגיל מאוד צעיר. גם אני גדלתי על סיפורים שיהודים נכנסו באמצע הלילה לבית וניסו להרוג את סבא שלי והכניסו את אבא שלי לארון, והחביאו אותו שם. אני יכול לקחת את זה כמובן מאליו ולחיות את זה, ואני יכול גם לרדת לשטח ולראות הכל בעיניים שלי. מניסיוני האישי החלטתי לבדוק את זה ולא מצאתי את הגבולות האלה שאבא שלי וסבא שלי הציבו".
באירועי אוקטובר 2000, כמו אצל ערבים רבים החיים בישראל, משהו עבר גם על ג'בארין. אחד מבני משפחתו המורחבת נהרג, אחר נפצע ואיבד את עינו. "אז זה מאוד הציק לי", הוא נזכר, "מציקה לי הבחירה לירות באזרחים, דבר שלא היה קורה אם הם לא היו ערבים. כשהלכו לפנות את המתנחלים עם כל האלימות שהיתה שם, אף אחד לא חשב לירות בהם בנשק חי".
אז אתה מאשים את מקבלי ההחלטות?
"בוודאי. הבעיה היא לא האנשים שהולכים לעשות את הדברים האלה, אלא באנשים ששולחים אותם. שיש להם אינטרס לשלוט. הרי ידוע שכשאתה תמים, כל מה שיספרו לך תיקח. כשאתה בן 18, שזה גיל מאוד רומנטי, אתה חושב שהאדמה תרעד כשתמות. האנשים ששולחים אותך הם הרבה יותר מבוגרים. הם חיים טוב. אלה אנשים שנוהגים בג'יפ ויש להם כסף, וזה בדיוק האינטרס שלהם לשלוט בך. הם אומרים 'תעשה כך וכך ותיכנס לגן עדן'. והרי מי לא רוצה לעלות לגן עדן?".
על מי בדיוק אתה מדבר, על השאהידים?
"אני לא מדבר רק על השאהידים. ביום הזיכרון עושים טקסים ענקיים על אנשים שמתו במלחמה. הלכתי לראות מקרוב טקס אחד שחבר שלי ביים והבנתי כמה הילדים שעושים את הטקס רוצים למות, כדי שיעשו להם את אותו דבר. זו בדיוק התוכנית. זה להבטיח דור נוסף של אמיצים, כי מהמקום הזה בא האומץ, מהרצון למות, להיות אגדה.
"בכל החברות יש טקסים כאלה. כל ההיסטוריה של האנושות מבוססת על זה. כדי להיות קבוצה חזקה, צריך לבסס את זה. נותנים למוות מעין תהילה, כאילו זה בשביל מטרה נעלית. השאלה אם אתה רוצה לנחם את המשפחות, או שאתה רוצה להבטיח דור של מתים. אתה מהלל את אלה שמתו, כדי שימותו עוד. אתה רוצה להפיג את הכאב ולומר שהבחור הזה לא מת סתם, אבל בתוכך אתה יודע שזה כבר אבוד, הוא כבר לא יחזור".
כשבאה ההצלחה של ג'בארין, משפחתו למדה לקבל את דרכו. ההורים אפילו באו לראות את "הבועה" ודי נהנו ("לאבא שלי הייתה קצת בעיה עם ההומואים"). גם באום אל פאחם הוא זוכה לחיבוקים חמים בכל פעם שהוא מגיע לביקור. היום הוא חי בדירה שכורה במרכז תל אביב, נהנה מחיי רווקות מושבעים ומכנה את עצמו איש הרומנים הקצרים. בין שבועיים לשלושה לסיפור אהבה, והוא חייב להרגיש כלפיה משהו.
גם כאן אתה בורח? "לפעמים אני פורש, ולפעמים הן", מחייך ג'בארין. לא פלא שהילד שהיה כל חייו שונה והלך במכוון נגד הרוח, מרגיש שייך דווקא בעיר בה כולם זרים. "אני עובד בתיאטרון הקאמרי ואני לא מרגיש שם שונה בכלל", הוא אומר, "אולי כי הגעתי למצב שבו הבנתי שאני לא כזה שונה. בתל אביב עדיין לא נתקלתי באנטגוניזם. לא שאני עוצם עיניים, אבל לא הרגשתי משהו מיוחד".
אתה היום תל אביבי או שאתה עדיין שייך לאום אל פאחם?
"אני נולדתי שם, אני חלק מזה בין אם אני רוצה או לא".
תחזור לשם?
"בתסריט שכתבתי זה לא קיים. אבל דברים יכולים להשתנות".
כשחקן די מתחיל, אתה לא חושש שאחרי "כוונות טובות" ימתגו אותך כ"פלשתיני השונא"?
"כשאתה לוקח דמות אתה לא יכול לחשוב 'אני לא רוצה שיחשבו שאני באמת כזה'. להיפך, אם יחשבו שזה אני, זה מחמיא לי. 'טירונות' של אורי ברבש הייתה אולי סדרה על צבא, אבל הרבה יותר מזה על בני אדם. ילד ערבי שרואה צבא ישר מכבה את הטלוויזיה, אבל אם אתה רואה בני אדם ואת ההתמודדויות שלהם אתה נשאר. ככה זה גם בדמות שלי".
לא מוזר שיהודים כמו רונית ויס ברקוביץ וברבש עומדים מאחורי הסדרה? שאין כותבים ערבים?
"כל עוד זה אנושי ואתה יכול להזדהות עם הדמויות, אין שום בעיה. גם אם תביא סיפור לא אמין והיחסים והדמויות אנושיות, זה בסדר. פעם נפגשתי עם אורי לשתף אותו במצוקות אישיות, על דברים שקראתי בתסריט. דיברתי חצי שעה והוא האזין, בסוף הוא אמר לי שהוא ייקח חלק. חזרתי הביתה עם תחושת ביטחון שיש על מי לסמוך".
בסדרה, המתארת את עולמן של שתי שפיות, יהודייה ופלשתינית, שאמורות להגיש יחד תוכנית בישול, נראית העיר רמאללה חרבה וברחובותיה רצים חיילים בנשקים שלופים. המחסור והכאב ניבטים מכל סמטה.
ג'בארין זוכר את רמאללה במעומעם, מכיוון שביקר בה פעם אחת בלבד כשנסע עם חברים "לעשן נרגילות". הוא דווקא זוכר עולם אחר של בתי קפה וחיים שוקקים. לפעמים הוא חושב על הפועלים שעבדו איתו ועם אביו בבניין והיו עבורם כמו משפחה. "אני מניח שחלק מהם כבר לא בחיים", הוא אומר, "אולי אם גם אני הייתי נולד שם הייתי מת".
נא להמתין לטעינת התגובות
