"המשרד": יש הכרעה
לפחות מבחינתו של אסף שניידר, הגרסה האמריקנית עדיפה על הבריטית, המקורית. מה שבטוח זה שצפייה במייקל ודווייט עדיפה בהרבה על הטלוויזיה האנמית של חינוכית 23 ועל פרסומות מעוררות נוסטלגיה
אחרי ארבע עונות אפשר להבין איך זה קרה. "המשרד" האמריקנית בועטת במקומות רגישים בהרבה מהמקור, ממש בסלע קיומה של דת הקפיטליזם. היא מנפצת כל ערך אפשרי: לא תתקדם אם תעבוד קשה, לא תרוויח כסף אם תחשוב מחוץ לקופסה, לעולם לא תעשה עם עצמך שום דבר מעבר להישרדות אפורה ומדכאת.
בעונה הרביעית, כל זה מוביל את "המשרד" לאווירה מרירה וחומצתית מאין כמוה: העובדים כבר רוחשים בוז גלוי למייקל הבוס המנותק והסתום. דווייט המטורף כבר לא מחובר למציאות. היחסים המורכבים בין ג'ים לפאם לא זוכים לעידוד או פרגון מצד הקולגות, אלא למעקב קטנוני והימורים על מהות הקשר. וזה תענוג, תענוג לנבור בקיום השפוף של שוכני האופן-ספייס.
המשרד, ערוץ 3
הנה עוד אחת מההפקות האופייניות של הטלוויזיה החינוכית: לוקחים כמה אנשים, מושיבים אותם על כיסאות, נותנים להם לדבר על משהו, פותחים מצלמות ועושים רדיו מצולם. הפעם, בתוכנית החדשה, שיעור החברה המשודר מתמקד, כפי שאפשר להבין משמה, בדיוקנו של אדם בולט כלשהו.
בתוכנית הפתיחה זה היה פוטין, הצאר החדש של רוסיה המודרנית. נכון שרונאל פישר, שמאייש את כס המנחה, עושה מאמץ להפוך את העסק לפחות רדום
בעולם רווי ערוצים, ערוצונים ותת-ערוצי תת-תת-נישה, גם זה לגיטימי. אבל "טלוויזיה קטנה וחכמה", כמו שמבטיח הסלוגן של הערוץ, זה לא. אולי טלוויזיה קטנה, זולה ולא מזיקה.
פרופיל, חינוכית 23
פרסומאים אוהבים מאוד אפוסים מרטיטי נשמה כאלה: דמות תמימה, כמעט תמיד ילדה ג'ינג'ית, שיוצאת למסע כלשהו בחיפוש אחר הרגע המזכך שיבוא בסוף.
אלה פרסומות שאמורות למכור רגש בסיסי אחד, וליצור אצלנו חיבור בינו לבין ערכי המותג. זו משימה מעורפלת: הכי קל לשכנע את המפרסם שהמוצר המדהים שלו מתחבר מצוין ל"לחזור הביתה" או "לעשות טוב". אבל כשכולם עושים את זה (הרי אין מישהו, כולל החונטה של מיאנמר, שנורא רצה לחבר את המותג שלו ל"רע על הנשמה"), קשה להיות אפקטיבי.
הפרסומת לקוטג' הולכת בתלם החרוש היטב הזה: הג'ינג'ית התמימה יוצאת לחפש בית אחר. בבית השאנטיפי משקים אותה בנוזל ירוק דוחה, אולי מיץ נבט החיטה. בבית נטול הגבולות מלעיטים אותה בממתקים מחליאים. אצל המיליונרים מגישים לה ארוחת גורמה מופלצת. וכו' וכו', עד השיבה הביתה לבית החלומות שבו אמא ברבי ואבא קן אוכלים קוטג'.
בלי כוונה, קלעו בול לאחד מהערכים המובילים כיום של המותג "ישראל" - נוסטלגיה כוזבת, כמיהה למה שלא היה ולא יהיה. הבתים המופרכים לכאורה שביניהם נודדת הילדה דווקא מתארים היטב את הפסיפס הבורגני-ישראלי של ימינו. או לפחות משמשים כמדגם מייצג של בתי הקופירייטרים. ודווקא בית הקוטג' שאליו חוזרת הילדה, עם הטרקטור והשדות המוריקים, אינו בנמצא. למישהו שם יש בעיות להשלים עם עצמו.
הפרסומת לקוטג', ערוצים 2 ו-10
נא להמתין לטעינת התגובות
