ראיון עם האמן דאגלס גורדון
דאגלאס גורדון, מי שזכה בפרס טרנר היוקרתי, מציג בתערוכה משותפת בגלריה דביר בתל אביב. בשיחה איתו הוא מספר על אוסף הגולגולות שלו, על הקשר שבין תרבות פופולארית לעדי יהווה ועל שמות הקינוחים אותם הוא נותן לעבודותיו
"המפגשים בינינו הם קונספירציה של מזל" מספר גורדון בשיחה איתו. את ויינר הוא פגש כשסיים את האוניברסיטה "עבדתי אז בגלריה ופנינו איליו כדי שיציג אצלנו, כך נוצר הקשר". את אבדסמד פגש באי סנט בארת' שנמצא בקריביים לפני למעלה משנה. "נפגשנו על החול" הוא אומר "וגילינו במקרה ששנינו הצגנו בדביר". הרעיון לתערוכה משותפת התגבש לפני למעלה משנה וכל אחד מהשלושה הכין עבודות במיוחד עבורה.
גורדון, 42, יליד גלאזגו סקוטלנד מציג בגלריות ובמוזיאונים נחשבים בעולם ונחשב לאחד האמנים המעניינים בני זמננו. הוא עובד במגוון מדיומים, ביניהם וידאו, צילום, מוסיקה ובפיסול. ב- 1996 זכה בפרס טרנר הבריטי היוקרתי ולאחרונה זכה בפרס Roswitha Haftmann.
עבודותיו שואבות את הצופים לתוך עולם שהוא מוכר וזר בו זמנית, ומבקשות לשאול שאלות אודות תקפותה של המציאות ומושג ה"אני". "האתגר הוא לבחון את עצמך באמצעות חקירה אוטוביוגרפית, ובה בעת לא ליצור משהו שהוא כה אישי עד כדי ניכור או נידוי הצופה " הוא מסביר.
לאורך השנים, בחר גורדון לעסוק בדואליות, בקרע שהוא חלק מהזהות האנושית: חיים ומוות, טוב ורע. גורדון בוחן את מושג הזיכרון ומנסה לשנות את היחס של הצופים למוכר ולידוע באמצעות שימוש בסממני התרבות הפופולארית. כך הוא
בין עבודותיו המוצגות בתערוכה בגלריית דביר מציג גורדון סדרה שהוא מכנה בחיוך "סזאן פוגש את מונה ואותי", ובהן נוף פסטורלי וירוק של אגם כשגולגולות אדם צפות מעליו כמו היה זה הדבר הטבעי בעולם. "אני אוסף גולגלות" הוא מספר, "ומקפיד לקרוא להן ראשים" (heads). הגולגולת לא מסמלת לגורדון את המוות אלא דווקא חיים חדשים. "ברור שיש כאן גם הומור" הוא מטעים "שחור. כמובן"
בעבודה אחרת הוא מציג כבשה הלקוחה מתוך סרט שצילם בסקוטלנד עבור פרויקט שנקרא
“declaration of human rights". עשרה אמנים נבחרו לצלם כל אחד סרט על זכות אנושית אחת. גורדון התבקש ליצור סרט על הזכות "לא לסבול עינויים" ובחר בכבשה כמייצגת בן אנוש. הפריים ששבה את ליבו היה זה בו "הכבשה עומדת מול צל של עצמה ומסבה את הראש, היא הסתכלה על הצל והסבה את הראש חליפות כמו תינוק שמסתכל במראה".
וכיצד מתיישבת התרבות הפופולארית עם "עדי יהווה"?
"אין כאן סתירה" הוא מסביר. "מגיל צעיר כל פעם שלא יכולתי להירדם הורי היו לוקחים אותי איתם למיטה לראות סרט, בדרך כלל של היצ'קוק. בין השנים 66 ל- 75 ראיתי המון סרטים. זה נראה כאילו לא התקדמתי הרבה בצפיה מאז".
גורדון, שחי על הציר ברלין – גלזגו – ניו יורק - תל אביב מספר כי לא שיער לעצמו שיצליח כל כך כאמן. "כסטודנט התקשתי לדמיין את עצמי מתפרנס מאמנות". הוא נותן קרדיט למוריו שלימדו אותו כי עדיף שלא להיות מוטרד ממה יהיה, וציידו אותו במספיק בטחון עצמי לבחון ולעשות "זה אמנם נשמע פילוסופי אבל זה כנראה עבד".
ושאלה אחרונה לקינוח - מדוע בחרת לתת לעבודות בתערוכה שמות של קינוחים?
"התערוכה היא כמו ארוחת ערב בין חברים ואני החלטתי להביא את הקינוח. אוכל הוא בכלל נושא קרוב לליבי ואני משמש כמבקר אוכל עבור הפלייבוי הצרפתי. אני כותב להם מהמקומות בהם אני מבקר ועכשיו אכתוב כמה עמודים על תל אביב".
נא להמתין לטעינת התגובות
