פולמן נגד איסטווד
אם צודק הוא אלוהי הפסטיבלים-ייקח הערב ארי פולמן את הפרס הגדול. אם חמדן הוא - ייתן אותו לקלינט איסטווד כפיצוי על המכירות הדלות של הסרטים האמריקנים. ואולי יעניק חסדיו דווקא ל"דלתא" ההונגרי? שניצר מסכם את קאן
למעשה, שום סרט (חוץ מזה של קלינט איסטווד, ועל כך בהמשך), לא ממש מסכן אותו כמוביל המובהק בטבלאות ההימורים סביב זהות הזוכה הגדול. ובכן, מה בכל זאת מפריד עדיין בין פולמן לבין ההכרזה הצוהלת על אודות הזכייה? בעיקר איסטווד. ולא מדובר בהכרח ברמתו האיכותית של "החלפות", כי אם במחויבויות קודמות, שערכן כאן בלתי מוטל בספק.
ראשית, מיו"ר חבר שופטים כשון פן קשה לדרוש אובייקטיביות כשהוא בא לדון בסרטו החדש של האיש המצוין הזה, שסלל עבורו את הדרך לפרס האוסקר. שנית, וזה הרבה יותר חשוב מבחינת עתידו של פסטיבל קאן, הוא ההכרח להתפייס עם הוליווד, בעיקר עם העלבון המסחרי שספגו נציגיה במרוצת השבועיים החולפים.
יציאה מקאן עם "דקל זהב" תוכל במקרה שכזה לרכך מעט את העלבון. בעצם, לא עלבון, אלא אסון. הראשון שעמד על כך היה יומון התעשייה ההוליוודית "ווראייטי", שהעביר למשך עשרה ימים את פעילות המערכת שלו לקאן.
ובכן, כבר בגיליון שפורסם ביום ראשון שעבר, כלומר ביום החמישי של התחרות, זעקה כותרתו הראשית של העיתון: "שוק פישפשים". והם שם ב"ווראייטי" לא התכוונו לטיבם האיכותי של הסרטים, אלא לטיב הביזנסים שהוצעו לאלפי המשתתפים - קונים, מוכרים, מפיקים, מפיצים, מנהלי תוכניות - בשוק הסרטים עצום המידות.
כלום לא הוצע להם. אולי בשל משבר שער הדולר מול היורו, אולי בגלל מחירי האיכסון כאן, שהבריחו חלק מהקניינים, ואולי בגלל עייפות החומר. בפועל כמעט ולא בוצעו עסקאות גדולות. "הוליווד רפורטר", עוד עיתון תעשייה, חקר ומצא שזו מגמה שהחלה עוד בספטמבר האחרון בפסטיבל טורונטו הנחשב, ונמשכה בפברואר בפסטיבל ברלין.
האולפנים האמריקנים, הוסיף "הוליווד רפורטר" לא זו בלבד שלא הצליחו לרכוש זכויות על סרטים לא אמריקניים, הם בעיקר לא הצליחו לשווק לסוחרי העולם את התוצרת ההוליוודית המופקת ברגע זה. מהלך עסקי כושל, שעלול שגרור אחריו קטסטרופה כלכלית בשנה הבאה.
בפעם הראשונה מאז הוקם הביתן האמריקני, הוסיף "ווראייטי" לחדשות השחורות, חזרו נציגי חברת "סוני קלאסיק" (זו שמפיצה את "ביקור התזמורת" בארה"ב) עם שקים ריקים. לא קנו כלום. וגם לא מכרו. סרטיהם הגרועים של ג'יימס גריי ("שתי מאהבות") וצ'רלי קאופמן ("סינקדו צ'י, ניו יורק"), שהשתתפו בתחרות, לא נמכרו כמעט לשום מדינה (הסרט של גריי דווקא נרכש לישראל).
מה הפלא, אם כך, שצריך יהיה לפצות במשהו את האמריקנים, והענקת הפרס לסרטו של איסטווד עשוייה להיות המוצא הנכון להבטחת המשך בואם הסדיר של סוחרי סרטים מאמריקה לחופי הריביירה הצרפתית גם בשנה הבאה ובשנים שאחריה.
כללית, מבלי לקחת בחשבון את שיאי האיכות שבקעו מסרטי פולמן, האחים דארדן מבלגיה ("השתיקה
כמה מהשמות הגדולים בקולנוע העולמי הגיעו לכאן כשאינם בשיאם. איסטווד ידע כבר סרטים מוצלחים יותר, ארנו דפלשן הצרפתי ("סיפור לחג מולד") גם הוא. כך זיה זאנגקה ("24 סיטי"), וכך גם הטורקי המשובח נורי בילה ג'יילאן ("שלושה קופים").
על כשלונות של יוצרים כמו אטום אגויאן ("הערצה") או ולטר סלאס ("לינה דה פאסה") ופיליפ גארל("גבולות השחר"), אין כמעט צורך להרחיב, משום שהללו כבר לא מצויים שנים ארוכות בכושר יצירתי משביע רצון. "שוטינג בפלרמו" סרטו הריקני של וים ונדרס, התקבל בהקרנת העיתונות בתערובת של שריקות בוז וצהלות לעג.
שני הנציגים האיטלקיים בתחרות - "איל דיוו" ו"עמורה", להטו ממסרים פוליטיים, עוררו עניין רב, ובצדק. "איל דיוו" הינו סרט מאת פאולו סורנטינו הסוקר את הקריירה הפוליטית של ג'וליו אנדריאוטי, כיום בן 90, מי שהיה שבע פעמים ראש ממשלת איטליה.
אנדריאוטי הואשם בשיתוף פעולה עם המאפיה ובאחריות שילוחית לרציחתו של העיתונאי מינו פקולרי. סרטו של סורנטינו לוקח כמובן מאליו את אשמת אנדריאוטי, ובסגנון פארודי, כמעט ברוח מונטי פייטון, פורס את חיי החצר הפוליטית ברומא. טוני סרווילו המגלם את התפקיד הראשי, מועמד חזק לפרס המשחק על הופעתו המשכנעת.
אותו סרווילו מגלם גם תפקיד מרכזי ב"עמורה", סרטו של מאתיו גארונה העוסק בפעילות בארגון הפשע הרצחני "קאמורה", השולט בנפולי. הסרט מבוסס על רב מכר של העיתונאי רוברטו סאוויאנו, שחי בשנים האחרונות תחת השגחה משטרתית צמודה. הספר ובעקבותיו גם הסרט, מתארים חיי יומיום תחת איום הטרור המאפיוזי.
סקירה זו נכתבת בטרם צפייה בסרט ההונגרי "דלתא". הפסטיבל גרם עוול לסרט כששיבץ את ההקרנות לעיתונות מול סרטיהם של איסטווד וסטיבן סודרברג. בינתיים גרף ההונגרי את פרס איגוד המבקרים העולמי, והבוקר הוא ייחשף סוף סוף בפני העיתונות. אולי הוא יהיה ההפתעה הגדולה.
קשה גם לבטל את סיכוייו של "צ'ה", מפעל הענקים של סודרברג, שמעז להגיש מסה בת ארבע וחצי שעות על אודות צדקת מאבקי הגרילה, ועל עקרונות המהפכה המתמדת. אך כאמור, "ואלס עם באשיר" מקורי יותר באריזה שלו, נועז לא פחות באמירה הפוליטית שלו, ולכן, אם יש צדק בעולם הפסטיבלים, הוא זה שאמור לצאת הלילה עם "דקל הזהב" בכליו.
נא להמתין לטעינת התגובות
