ראשי » תרבות » מוזיקה

מדברים בצ'ט: ריקי כהן עם אמיר בן דוד

ריקי כהן בשיחת צ'ט עם אמיר בן דוד לקראת הופעת האיחוד של להקת אבטיפוס שתתקיים ביום ראשון הקרוב. דיאלוג כתוב בשורות קצרות שהולכות ומתקרבות מאחורי מסכים, במרחק של עיר קטנה, רשת אחת ושני מחשבים. שיחה אישית על אבטיפוס, יצירה, הורות, החיים בתל אביב ותוגת הפרברים

ריקי: אז מה נשמע? מתרגש לקראת ההופעה? ‫מתי ההופעה?

 אמיר:  ביום ראשון בערב, בתשע.

 ריקי:  ‫לרגל מה התאחדתם?

 אמיר:  לא ממש התאחדנו. זו יוזמה חד פעמית כזאת. לפחות בינתיים. יוצא לנו להופיע מדי פעם. הפעם האחרונה הייתה לפני שנתיים בערך.

 ריקי:  ‫ובין לבין אתם עדיין מנגנים? ביחד או לחוד?

 אמיר: אני בקושי מנגן. בעיקר לעצמי. אייל גמר תקליט ומחכה לרגע הנכון להוציא אותו. שרון עובד ברציפות. הוציא עכשיו אלבום כפול, השלישי שלו מאז הלהקה.

 ריקי:  ‫אה, יפה, אייל עומד להוציא תקליט, לא ידעתי.

 ריקי:  ‫אתה משתמש במדיום הזה של צ'אט הרבה כדי לנהל קשרים עם אנשים?

 אמיר:  לא המון. רק עם אנשים קרובים.

 ריקי:  ‫ואתה מוצא שהוא יותר אינטימי או יותר מנכר? בניהול קשרים עם אנשים קרובים?

 אמיר:  אינטימי מאד.

 ריקי:  ‫כן. אני מסכימה.

אמיר:  במיוחד לאנשים שאוהבים ויודעים לכתוב.

 ריקי:  ‫כן, נכון, זה יכול להיות אפילו קיצוני, לחיות רק דרך מילים.

 אמיר: 

כן. לזן מסוים של אנשים שמוכר לי היטב זו הגשמת פנטזיה

 ריקי:  ‫בדיוק, ואני שייכת להם.

אמיר:  תיארתי לעצמי.

ריקי:  תגיד, כעורך "טיים אאוט",מגזין שמשקף את תל אביב. מה אתה חושב על התמורות שהיא עוברת בתקופה האחרונה?

 אמיר:  או, זו שאלה גדולה ומורכבת. קשה לדעת. זו אחת התקופות הכי מרתקות בתולדות העיר לפי דעתי. אבל קשה לדעת לאן היא תיקח אותה.

 ריקי:  ‫מרתקות דווקא? למה?

 אמיר: מי שחי בעיר ברציפות בעשר שנים האחרונות יודע: זו לא אותה עיר. פיזית, מנטלית, תרבותית, כלכלית, מכל הבחינות. יש לזה המון צדדים חיוביים ומעניינים ויש צדדים מדאיגים.

 ריקי:  ‫למשל?

 אמיר:  העובדה שזו הופכת להיות עיר שקשה לחיות בה אם אין לך הכנסה בגובה מסוים.

 ריקי:  ‫נכון, והגובה רק עולה ועולה.

 אמיר:  העשירים נמשכים לעיר, חוזרים אליה, אחרי המון שנים שהם לא רצו לחיות בה.

 ריקי:  ‫מטריד, לא?

 אמיר:  הכסף שהם מביאים איתם הוא הדלק שמניע את העיר.

 ריקי:  ‫דלק שמניע את העיר מבחינת לייף סטייל? צרכנות? נדל"ן? או שיש בזה גם תרבות וסגנון?

 אמיר:  מכל הבחינות אבל מה שקורה זה שהעיר הופכת להיות יקרה לאלה שהפכו אותה למגניבה, ושבגללם העשירים החליטו שהם רוצים לחזור אליה.

ריקי:  ‫כן, אני מסכימה.

 אמיר:  הכסף הוא זה שפותח עוד ועוד מסעדות, ברים, מועדונים, חנויות וכו' וכו' השפע הזה הוא חלק ממה שמגניב בעיר.

 ריקי:  ‫כן, אבל אירונית, הם ייהפכו בלתי אפשריים לאנשים שטיים אאוט מסקר.

 אמיר:  את הרי זוכרת כמוני את הימים הלא מאוד רחוקים שההנחה היתה שתל אביב מסוגלת לפרנס שניים-שלושה ברים מצליחים ולא יותר.

 ריקי:  ‫כמובן.

 אמיר:  ככה שאי אפשר רק לבוא בטענות לבעלי הכסף, למרות שזה מפתה.

ריקי:  ‫מצד שני, אתה זוכר את הספר עבדי ניו יורק? האם זו המציאות שאנחנו הולכים אליה?

 אמיר:  זוכר את הספר, למרות שלא קראתי אותו.

 ריקי:  ‫מעמד של עבדים משרתים ומעמד של בעלי כסף.

 אמיר:  יש סכנה כזאת. אני מרגיש את זה מסביב. בגלל שאני עובד בעיקר עם אנשים בגילאי העשרים, אני נחשף למצוקות הדיור והקיום שלהם. וזה לא פשוט. והאמת היא שגם בין בני הארבעים זה נהיה מסובך למדי. אני לא חושב שאנחנו במקום כל כך קיצוני של אדונים ומשרתים. אבל זה בהחלט נהיה מקוטב, כמו מה שקורה מחוץ לתל אביב.

 ריקי:  ‫מה עוד השתנה מאז עברת לעיר הזו מלבד יוקר המחיה, השפע?

 אמיר: כמו כולנו, היא התחברה לעולם. זה לא שינוי ייחודי לתל אביב, אבל היא אימצה אותו בהתלהבות. היא גם הלכה ונפתחה, מכל הבחינות. נגיד, קצת קשה להאמין שפעם הדיבור היחידי על הומואים בעיר היה בטור שגל אוחובסקי כתב בהעיר בפסבדונים.

 ריקי:  ‫ נכון. אני עוד זוכרת את המדור הזה של משה, שקראתי כשהעיר הגיע לכפר שגרתי בו.

 אמיר:  יש משהו כל כך דינאמי, רוטט, מלא חיים בתל אביב. תחושה של תנועה, של קצב, של אפשרויות. של כל הסיבות שבגללן אנשים בוחרים לגור בעיר.

 ריקי:  ‫נכון, אבל גם בעבר זה היה, רק שבעבר זה לא היה כ לכך תלוי ממון.

 אמיר:  ויחסית, אני לא מוצא אותה עיר מנוכרת.

 ריקי:  ‫לא מנוכרת, אבל בהחלט תפסה כיוון מאוד קפיטליסטי, אני עוד זוכרת שרק בשנות התשעים זה עוד היה רגוע יותר מהבחינה הזו.

אמיר:  אבל אני חושב שזה גם עניין של הכרעה אישית. אם את קורבן אופנה, חייבת את המותגים האחרונים, מוכרחה דווקא קוק, לא יכולה בלי ספא, אז את בבעיה. אם את מסתפקת בפחות, את גם תוציאי הרבה פחות.

 ריקי:  ‫נכון, אבל בגדול מוקירי שיטת החיים הפחות צרכנית נוהרים ברובם לפרדס חנה
‫ותמיד קשה לי להחליט אם זה לוזריות בתחפושת או בחירה אמיצה.

 אמיר:  לא בהכרח. אני מוקף בכאלה, בחיי שמחוץ למערכת.

 ריקי:  ‫כן, אני מסכימה שיש יוצאי דופן.

 אמיר:  הילדים שלי בגנים ובבית ספר אנתרופוסופי, ויש לא מעט כאלה גם כאן, לא רק בפרדס חנה. ואגב, הם לא חייבים להיות רוחניים עם מבט מצועף ושרוואלים לבנים. חלקם אנשים שעובדים בהיי טק, שיכולים לעשות הרבה יותר כסף מה שהם עושים, אבל לא בא להם להשתעבד.

ריקי:  ‫הגנים ובתי הספר האלו בתל אביב? אתם גרים בעיר?

 אמיר:  אנחנו גרים בעיר. בביצרון. הגנים בגבעתיים. בית הספר ברמת גן.

 ריקי:  ‫אתה אוהב לגדל ילדים בעיר?

 אמיר:  אני לא יכול לחשוב על אופציה אחרת. מבחינתי זה הכרח. לא הייתי מחזיק מעמד חודש מחוץ לעיר. הייתי יורד מהפסים. ולגדול עם אבא שירד מהפסים זה לא מומלץ.

 ריקי:  ‫כדרבנות, גם אני. ואגב, המדור של בועז גאון, פרבריק, הוא לגמרי נפלא.

 אמיר:  מסכים. ומתברר, משום מה, שהדילמה הפרברית היא גם עניין מגדרי. כמו שבעז גאון מתאר. החיים בפרבר כפנטזיה נשית, שהנשים גם משלמות עליה את המחיר.

 ריקי:  ‫ברור שהן משלמות, אבל אולי לא מודות בזה? למי יותר נוח להגיד "אבל זה בשביל הילדים?"

 אמיר:  נכון. אבל שוב, כמו בעניין האבא ירד מהפסים, השאלה מה טוב לילדים היא הרבה יותר סבוכה ומורכבת ואי אפשר לעצור רק במרחבים ירוקים, אוויר נקי וציוץ ציפורים.

 ריקי:  ‫מאוד מעניין אותי האם טוב ומתאים לילד, זה אומר בעצם מתאים לתפיסת העולם של ההורים? כי למשל שקלתי לשלוח את שלי לבית הספר לאומנויות, ואז היססתי, אולי אני מגשימה את הפנטזיות שלי דרכו.

אמיר:  טוב, אלה כבר הדילמות ההוריות הכי עמוקות. קשה לדעת. כל אחד מול עצמו, עם המודעות העצמית שלו, עם החרדות שלו, עם הפסיכולוג שלו. זו תמיד שאלה עדינה.

 ריקי:  ‫יש משהו מאוד אופורי, ביכולת לתת לילדים משהו שעונה על המשאלות שלנו כהורים, שסותר את החוויות שלנו כילדים.

 אמיר:  ברור, חוויות הילדות שלי ממערכת החינוך הישראלית לא מוצלחות במיוחד. שנאתי את בית ספר, ובצדק. וברור שאני מאחל לילדים שלי חוויות אחרות.

 ריקי:  ‫זהו, זה ברור ומובן, אני חושבת שהורים רבים מתכתבים עם העבר שלהם בהורות

 אמיר:  אבל זה גם מה שיפה, לא?

 ריקי:  ‫כן, זה בהחלט יפה, כי יש בזה תחושה של כוח, כשאתה יכול
‫וחוסר אונים נוראי, נוראי, כשאתה לא יכול
 אמיר:  כן...אני מסכים

 ריקי:  ‫וזה לא רק קשור לכסף, זה קשור גם לאישיות.

ריקי:  איך אתה עובד כעורך? אתה נינוח? צנטרליסט?

 אמיר: בכלל לא צנטרליסט. המוטו שלי הוא שעיתון תמיד משקף את האווירה במסדרונות שלו. אז אני משתדל להקיף את עצמי באנשים מוצלחים, ערניים, שמחים שאוהבים את מה שהם עושים, ולתת להם להתבטא.

 ריקי:  ‫העיתון מצדיק את ההשקעה? הוא מצליח מסחרית?

 אמיר:  כן. אנחנו בתקופת פריחה והתרחבות.

 ריקי:  ‫במה אתה גאה במיוחד, בעבודה בעיתון, בכתבות ובסיקור?

 אמיר: במקרה של טיים אאוט, הגאווה היא בעיקר על המכלול, פחות על פרט כזה או אחר. אני חושב שאנחנו עושים מגזין תרבות אינטליגנטי, ידידותי, כיפי, שלא נכנע למכבש הלחצים התקופתי. לא תקראי אצלנו על גיבורי הישרדות, ואם כן אז בדרך כלל בהסתייגות ובביקורת. אני חושב שאנחנו נהנים משם טוב, שהרווחנו את האמון של הקוראים. זה בסך הכל עיתון צעיר.

 ריקי:  ‫אפשר לומר שטיים אאוט הוא הוורסיה היותר הדוניסטית של "העיר"?

 אמיר: הדוניסטית? לא יודע. הפורמט יוצר את הרושם הזה. הנייר, הצילומים. אני לא בטוח שמבחינת התוכן אנחנו הדוניסטים במיוחד.

 ריקי:  ‫אתם פחות תטפלו בבעיות חברתיות וקיטוב בעיר, לא?

אמיר:  לא בטוח. אנחנו עוקבים אחרי ענייני יוקר המחייה בעיר, מלווים מאבקים חברתיים שונים, הקדשנו גיליון לפליטים מאפריקה, נקטנו קו ברור במלחמת לבנון. זה נכון שלא זה הדימוי שלנו, אבל אלו העובדות.

 ריקי:  ‫נכון, אני זוכרת את הגיליון על הפליטים שהיה חזק מאוד, עם שלוש עטיפות שונות.

אמיר:  יש לנו מדור לייף סטייל גדול ומדור אוכל נרחב, וברור שאלו מדורים שמטבעם הם הדוניסטיים. אבל זוגם  המגמה היום בכל העיתונים. תראי מה קורה בגלריה של הארץ. ועדיין, אנחנו מגזין התרבות הגדול בישראל היום.

 ריקי:  ‫כן, אני מסכימה. כשאתם מסקרים נושאים חברתיים כמו הפליטים, איך התגובות? המכירות?

 אמיר:  ברור שאלה לא הגיליונות הכי נמכרים בשנה. אנחנו יודעים מה מוכר ומה לא. ונעים בין הקטבים השונים. משתדלים לאזן.


 ריקי:  ‫מעניין אותי מאוד למה בעצם לא הקמתם אתר, וקהילה, כנהוג בזמנים האלו. האתר עדיין בפורמט PDF
‫
 אמיר:  אנחנו עובדים על זה. יהיה אתר גדול, מוצלח ושוקק בשנה הבאה. זה חלק ממגמת ההתרחבות שדיברתי עליה. אתר מוצלח זה גם עניין של השקעה. ואנחנו לא רוצים לעלות סתם. אנחנו רוצים לעלות עם אתר מוצלח, שישמור על הסטנדרטים.

 ריקי:  ‫מה דעתך על תופעת הבלוגים? אתה צרכן שלה? יון פדר אמר בעבר שרובה המכריע זה תוכן זבלי.

אמיר:  היא מעניינת אותי. יש כמה שאני קורא. בעיקר ב"רשימות".קצת מחו"ל. לא מספיק. יכול להיות שהרוב הוא באמת זיבלי, אבל יש לא מעט שראויים לתשומת לב. הבעיה העיקרית שלי, היא שברגע שאנשים מוכנים לפרסם חינם, יהיה יותר ויותר קשה להרוויח כסף מכתיבה. זו המגמה.

ריקי:  ‫‫פעם פרסמת מאמר וכתבת שאין לכם טלוויזיה בבית, זה עדיין נכון?

 אמיר:  לא. זה גם לא מה שכתבתי. זה היה מאמר נגד טלוויזיה לילדים. כתבתי שאנחנו משתדלים כמיטב יכולתנו שלילה, הבת הבכורה שלנו שהיתה אז בת שלוש, לא תראה טלוויזיה. זה עדיין נכון שאנחנו משתדלים. זה לא נכון שאנחנו מצליחים.

 ריקי:  ‫ואתה מרגיש רע עם זה?

 אמיר:  לפעמים יותר לפעמים פחות. אנחנו עדיין משתדלים לצמצם את זה ולהגביל את משך הצפייה. אבל עם שלושה ילדים זה יותר ויותר קשה.

 ריקי:  מה בעצם כל כך רע בטלוויזיה לילדים, במינון סביר?‫
‫
 אמיר:  במינון סביר היא בסדר. הבעיה היא מה קורה כשהמינון לא סביר, וזה בדרך כלל המצב.
 ריקי:  ‫כן, או כמו שלפעמים את באה הביתה רצוצה ומוותרת לעצמך.

אמיר:  ברור. אנחנו רק בני אדם. הבעיה עם טלוויזיה כמו שאני מבין אותה היא כזאת:  להבדיל מרוב הפעילויות אין לצפייה בטלוויזיה סוף פנימי. למה אני מתכוון, כשאת עייפה את הולכת לישון וכשאת ישנה מספיק את מתעוררת. כשאת רעבה את אוכלת וכשאת שבעה את מפסיקה.

 ריקי:  ‫נכון.

 אמיר:  טלוויזיה אף פעם לא מספקת אותך. תמיד יש עוד משהו שתכף מתחיל. הצפייה אף פעם לא נגמרת מעצמה, כי את מסופקת. כי מיצית. הרי אנחנו מכירים את זה על עצמנו כמבוגרים. קשה נורא להתנתק.

 ריקי:  ‫אני פשוט הפסקתי לגמרי לראות טלוויזיה, החלפתי את זה בהתמכרות למחשב , ובגלל זה אני לא מגלה לבן שלי את נפלאות האינטרנט בינתיים. למרות שהוא התחיל ללחוץ שהוא רוצה מחשב משלו. מנסה לדחות את הקץ.

 אמיר:  ברור. והוא גם יקבל בסוף. ובצדק. אנחנו הרי מגדלים אותם ב-2008.

 ריקי:  ‫נכון.

 אמיר:  השאלה היא רק מתי הרגע המתאים.

 ריקי:  ‫מה שמוזר הוא שגיליתי שדווקא אצל הורים שמאוד נגד טלוויזיה, הילדים מכורים אליה יותר מאשר אצלי, שאפשרתי אותה מגיל מוקדם. ‫זו כמובן הכללה פראית, אבל יש כמה וכמה מקרים.

 אמיר:  זה נכון מאוד. גם אני הבנתי את זה, בשלב די מוקדם, וכל המאמץ היה לנסות לשמור את זה בפרופורציות נכונות. שגם זה לא תמיד קל.

ריקי:  ‫כן, זה כמו עם ממתקים, האיסור שלהם וכו'.

 אמיר:  אני מאמין שהאתגר הגדול של הורים מהדור שלנו, להבדיל מההורים שלנו, הוא להתמודד עם השפע ועם הצרות שהוא מביא.

 ריקי:  ‫כן, אני מסכימה.

 אמיר:  אצלנו זה בדרך כלל היה להתמודד עם מחסור.

 ריקי:  ‫בדיוק, התייחסתי לזה אתמול, אני מנסה לפצות על אותו מחסור, אבל מתמודדת עם הבעיות של העודף. לקחנו את הבן שלי לרומא לא מזמן, מאז הוא אומר לילדים בגן, כדאי לכם לטוס לרומא, כמו נובוריש קטן.

 אמיר:  נכון. כי אנחנו גדלנו בעולם של מחסור. מחסור באינפורמציה, בדרך כלל מחסור בכסף, מחסור באפשרויות. אצלנו יש הרבה יותר מכל אלה. אני מרגיש הרבה פעמים שאלו גם התמודדויות שלנו כמבוגרים.

 ריקי:  ‫זה גם דינאמיקה של מסרים כפולים, מצד אחד ליהנות מזה, מצד שני להטיף.
‫
 אמיר:  נכון. וזו גם התמודדות שלנו מול עצמנו, לא רק מולם.

ריקי:  ‫מה קורה עם הצריכה התרבותית שלך בתקופה הז? למשל מוזיקה. זוכרת שאהבת רוק אלטרנטיבי.

 אמיר:  עדיין שומע הרבה. גם זה, דרך אגב, לא מנותק מכל מה שדיברנו עליו הרגע.

 ריקי:  ‫למה?

 אמיר:  פעם זה היה סיפור להתעדכן, להגיע לדברים מיוחדים, לפתח טעם עצמאי. עכשיו זה להתמודד עם שפע אין סופי ולברור מתוכו.

 ריקי:  ‫כן, בדיוק. אז איך אתה בורר?

 אמיר:  אין לי איזו שיטה. קצת מפה קצת משם, קצת המלצות של אנשים שמקיפים אותי, ולשמחתי אני מוקף באנשים שהם פריקים של מוזיקה, אבל זו הפריבילגיה שלי, קצת קריאה, קצת אינטרנט.

 ריקי:  ‫פעם תחנות תרבות של אדם היו חלק מכרטיס הזהות שלו, היום כשלכל אחד יש כרטיס ברשת חברתית , זה הפך להיות ניים דרופינג טהור.

 אמיר:  כן. אני נורא לא אוהב את המשחק הזה.

 ריקי:  ‫התכוונתי חלק מהזהות שלו, מסתבר שגם אני יצור של רשת חברתית.

ריקי: אז מה למשל אתה קורא כרגע?

 אמיר:  ממש עכשיו את אחוזת דג'אני של אלון חילו. אני עובד על תסריט תקופתי שמתרחש קצת אחר כך, ועניין אותי לראות איך הוא התמודד עם השפה. לפני זה קראתי ומאוד אהבתי את גרוסמן החדש.

 ריקי:  ‫תסריט לסרט ארוך? טלוויזיה?

 אמיר:  סרט קולנוע.

 ריקי: ‫מה היה הסרט האחרון שעשית?

 אמיר:  צומת וולקן.

 ריקי:  ‫והוא קיבל ביקורות טובות? אתה אוהב אותו?

 אמיר:  אני אוהב אותו. הוא קיבל ביקורות מעורבות, די מסויגות, וגם לא כל כך הצליח בקופות. אבל דווקא עכשיו יש פתאום איזה עניין מחודש די מפתיע בו, הסטודיו של יורם לוינשטיין רוצה להעלות אותו כמחזמר.

 ריקי:  ‫איזה יופי.

אמיר:  כן. זה ממש מהשבוע האחרון. נורא משמח.

 ריקי:  ‫יש משהו נהדר בזה שיצירה מקבלת חיים חדשים.

 אמיר:  כן. זה אדיר.

 ריקי:  ‫מבין כל העיסוקים שלך, חוץ מהפרנסה, מה הכי חסר לך? הקולנוע? המוזיקה? אתה כותב פרוזה כל הזמן, נכון?

 אמיר:  בשנה וחצי האחרונות אני כותב מאוד מאוד באינטנסיביות. מהכל הכי חסרה לי הלהקה, בעיקר הכיף של לנגן ביחד, פחות כל המסביב. זו גם הסיבה העיקרית מבחינתי להופעה הזאת

ריקי:  ‫אתה חושב שהיית יכול לשלב את הקיום שלך בלהקה עם חיי משפחה?

 אמיר:  אין סיבה שלא. זה לא יכול היה לעבוד בהרכב הספציפי הזה. ובגלל זה הוא גם התפרק בזמנו. אבל עקרונית, למה לא?

 ריקי:  ‫זה מתח שאני מתעסקת בו הרבה, גם ליצור/לכתוב וגם לנהל חיי משפחה, גברים פחות מוטרדים בזה אולי. אפילו מהסיבות הפרקטיות, אתה צריך להתפרנס, וכדי לכתוב אתה צריך לצאת בשבתות, לזנוח את המשפחה לאי אלו שעות. אתה מכיר את זה?

 אמיר:  סיפור חיי. זה לא נכון שגברים לא מכירים את זה. המתח הזה של משפחה ויצירה
כמו גם של משפחה וכל יתר התשוקות החוץ משפחתיות שמניעות אותנו הוא מתח שמתקיים כל הזמן ונפתר בכל פעם בצורה אחרת.

 ריקי:  ‫כן, אני מקבלת את התיקון, היום זה באמת די דומה, וזה גם תלוי בסידור של כל זוג הורים.

 אמיר:  בטוח. אני יודע שאצלי, השנים הראשונות של הילדים שיתקו אותי לגמרי מבחינה יצירתית, ולקח לי זמן להתאושש מזה ולחזור לדברים שאני אוהב ושחשובים לי.

ריקי:  ‫אבל אני חושבת שכדי להיות הורה יציב, נינוח, אתה חייב לנתק את עצמך מהיצירה, כי יש התנגשויות, לא רק פרגמאטיות של זמן, אלא גם של הוויה. גם אותך זה שיתק? בגלל מה?

 אמיר:  כי ילדים זה עניין תובעני לא רק מבחינת זמן, עייפות וכו'. גם מבחינה רגשית. ואני נשאבתי לאבהות, אולי קצת יותר מדי, זה היה טוב לשעתו, אבל בא על חשבון הרבה דברים אחרים. ועכשיו אני מנסה לאזן.

 ריקי:  ‫ואתה מוצא שזה יותר טוב גם להם, האיזון? היית ממורמר באותה תקופה?

אמיר:  בהתחלה לא, לקראת הסוף קצת יותר. בהתחלה נשאבתי, וגם נהניתי מזה. אם זה טוב להם? קשה להגיד. אני מאמין שבסופו של דבר כן. הם רואים אותנו, הם לומדים מאיתנו גם בלי שנטיף להם ו"נחנך" אותם. וזה טוב להיות ליד הורה יצירתי ומסופק בדרך כלל.

 ריקי:  ‫הם יבואו להופעה? הם נחשפים לאהבות התרבותיות שלך?

 אמיר:  לילה מתה לבוא להופעה. היא משגעת אותי עם זה. אבל היא רק בת שבע וחצי ואני לא בטוח שיהיה לה קל להיות בשעה מאוחרת כל כך במועדון דחוס, עם ווליום של הופעת רוק. יכול להיות שניקח אותה לחזרה בשבת ונסתפק בזה.

ריקי:  ‫כן, הבן שלי מאוד רצה לבוא להופעה של הג'ירפות, הוא מת על האלבום האחרון שלהם, אבל בגלל השעה והעשן, סירבתי.

 אמיר:  בצדק, זו חוויה קצת אינטסיבית מדי לגיל הזה. אני חושב.

ריקי:  ‫מעניין אותי לדעת איזה רחובות אתה הכי אוהב בתל אביב? ולמה.

 אמיר:  אוהו... שאלה מעניינת, בואי נראה. ביאליק. בגלל הקפה בהתחלה ובית העיריה עם המדרגות בקצה השני. שדרות ההשכלה, כי זה מתחת לבית ואני אוהב לטייל לאורכן. שדרות רוטשילד, כי יש שם ווייב תל אביבי כיפי, שתמיד עושה חשק להישאר.

 ריקי:  ‫נכון.

 אמיר:  שדרות חן. כי שם היתה הדירה הראשונה שלנו בעיר. מה עוד, מה עוד...אני אוהב לנסוע לאורך הטיילת. החוף של תל אביב מרהיב בעיני.

 ריקי:  ‫ללכת שם פחות נעים. מה עם הנמל הנובורישי?

 אמיר:  אני לא משתגע עליו. המערכת שלנו ישבה שם בשנתיים הראשונות שלי בתפקיד, ככה שיצא לי לחרוש אותו. היום אני לא מתקרב לשם אם אני לא חייב.

 ריקי:  ‫הנה, הנמל הוא דוגמה, אידיאלי לילדים, בגלל הדק, אבל כל כך מנוכר וצרכני לנו.

 אמיר:  נכון. אני לא אוהב את החוויה שלו. פארק הירקון, לעומת זאת, ממש נחמד בעיני, בעיקר הקטע עם מתקני העץ הגדולים.

 ריקי:  ‫בהחלט, שריד של עולם שפוי. מה אתה חושב על חולדאי? מה היית אומר לו אם היית פוגש בו?

אמיר:  אני מתקשה לגבש עליו דעה נחרצת, לצערי. מצד אחד, הוא דוהר קדימה והופך את תל אביב לעיר שנוחה רק לעשירים. מצד שני, אחרי שנים של קיפאון, הוא באמת משפץ אותה, אשכרה מרים רחובות שלמים ומשפץ את התשתית, שזה דבר שקודמיו לא עשו.

 ריקי:  ‫כן, למשל אבן גבירול.
‫
 אמיר:  אז אני מתעב את הדקלים המצועצעים והספסלים המגוחכים באבן גבירול, אבל מעריך את העובדה שסוף סוף משפצים את העיר הזאת.

ריקי:  ‫בעניין הלהקה, משמיעים אתכם עדיין ברדיו, בעיקר את הלהיטים - תשאירי לי מקום לחבק אותך, מועקה. 

 אמיר:  כן. זה אחד הדברים הכי מגניבים בשירי פופ. יש להם אורך חיים נורא ארוך. להבדיל מספר, נניח. או סרט. שממשיכים אמנם להתקיים, אבל זזים הצידה. שירים שכתבת, אם הם הצליחו, ממשיכים ללוות אותך גם 15 שנה אחרי. זה נורא כיף.

 ריקי:  ‫וכשאתה שומע אותם היום? מה אתה מרגיש לגביהם?

 אמיר:  אני תמיד אחייך כשיצא לי לשמוע אותם ברדיו. זה לא רצוני.

 ריקי:  ‫לא היה לך פיתוי לעשות להם גרסאות מחודשות, כמו שעשו למשל פוליאנה פראנק?

 אמיר:  לא. אם כבר נעשה פעם משהו, זה יהיה משהו חדש.

 ריקי:  ‫וזה בדיבור?

 אמיר:  כל הזמן. אבל אף פעם לא קונקרטי. פעם... אולי... נראה... בסוף בטח גם ייצא מזה משהו.

 ריקי:  ‫כשאני חושבת על זה, אבטיפוס לא שיחקה את המשחק התל אביבי.

 אמיר:  תסבירי.

 ריקי:  ‫בניגוד לכמה להקות שהיו אז נחשבות במגרש הרוק הצעיר.

אמיר: בניגוד לאיך שזה נראה אולי מבחוץ, כשעושים את זה, מה שיוצא הוא מה שיכול לצאת. שילוב האישיות של האנשים המעורבים, האופי, השירים שכותבים. זה לא באמת "מהונדס". זה לא שכיוונו לדבר מסויים. אנחנו כנראה אנשים כאלה, קצת יותר קומוניקטיביים במהות שלנו. אני יכול להעריץ אנשים משולי האלטרנטיבה, אבל כשאני מתיישב לכתוב שיר, אני כותב את השיר שלי. והוא, מתברר, קצת פחות אלטרנטיבי. פעם זה אולי הפריע לי. היום זה בעיקר משעשע אותי.

 ריקי: הקומוניקטביות קשורה גם לזה שחלקכם עובדים שנים בעיתונות? זה משפיע?

 אמיר:  יכול להיות. קשה לדעת מה קדם למה. אבל כן. זה בטח קשור.

 ריקי:  ‫ראיתי בויקיפדיה שכתבת שירים לזהבה בן?

אמיר:  שיר אחד. יחד איתה. לכלה הסורית.

 ריקי:  ‫ איזה סרט נפלא זה היה. היית מעורב בכתיבה שלו?

 אמיר:  לא. אבל ערן ריקליס שביים את הסרט חבר שלי וביקש שיר לסרט, אחרי שהסרט כבר היה גמור. כקליפ שילווה אותו.

 ריקי:  ‫מאוד  אהבתי אותו, ובלי קשר ראיתי סרט לפני כמה ימים שלא יוצא לי מהראש.

 אמיר:  איזה?

 ריקי:  ‫4 חודשים, שלושה שבועות ויומיים.
‫
 אמיר:  אוי, זה סרט קשה וחזק ומטלטל.

 ריקי:  ‫בדיוק, וזה לא יוצא מהמערכת. חושבת עליו הרבה.

 אמיר:  כן. הבדידות שלהן. והציניות של הרופא. והאימה. והעולם החונק הזה.

 ריקי:  ‫נכון, כל כך הרבה רבדים, ומשחק, וצילום, שעושים אותו כזה וכתיבה כמובן.

באיזה שלב התסריט? אתה עובד גם על ספר?

 אמיר:  בדיוק השלמתי השבוע דראפט ראשון שלו אז אני קצת באופוריה. וספר... כן. כותב כל הזמן. נראה, אלו תהליכים ארוכים.
‫
 ריקי: ‫יש לך תמונות של אבטיפוס מההתחלה. כשהייתם ממש בימים הראשונים?

 אמיר:  כן. אבל בסטילס. לא דיגטליות. היה פעם דבר כזה. בלי להישמע נוסטלגי מדי. אגב נוסטלגיה: בסך הכל, אני אוהב את התקופה שאנחנו חיים בה. לא הייתי רוצה לחזור אחורה.

אבטיפוס, 25.5, ב- 21:00, בגימנסיה, רחוב בן יהודה, תל אביב

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...