ימשיך כבודו: הסרטים הישראלים שמתחננים להמשך
ההמשכון החדש של "אינדיאנה ג'ונס", מזכיר לנו שבישראל ז'אנר סרטי ההמשך כמעט לא קיים. אז הרי לכם המשכונים כחול-לבן, שהזה התסריטאי אריק שגב
משה אלבז הוא כבר לא בזוקה אלא זמיר השכונות שלא מושמע ברדיו, אבל מרטיט לבבות. נעה מלוהקת למחזמר בהפקת אביב וליכט, שאמור לעלות במוצאי יום כיפור 73'.
מיקי מתחברת לאיזה יוני רכטר באלבום אישי וקורע. ניצוצות עפים כשדטנר ודני מתמודדים זה מול זה בפסטיבל הזמר, אבל מפסידים, דווקא ללהקה אלמונית בהנהגת הגיטריסט סנדרסון דן. את יפצ'וק נשלח לשיר סולו בנחלת בנימין. זה כבר לא ייגמר בשיר לשלום.
בסוגיית "הרגע הכי מרגש" בקולנוע הישראלי, תופסת ההצדעה של השוטר אזולאי רק את המקום השני. המקום הראשון שמור לקלוז-אפ ההמום של אורי זוהר, כשאלטמן הקטן מבקש ממנו סיגריה אחרי ביקור אצל ריקי הזונה. רבים הטוענים שהמסלול שהפך את גוטה המציל לכבוד הרב זוהר מובן לגמרי בפריים הזה.
אבל תארו לעצמכם המשך שבו גוטה צריך לעבור לגור בחורף עם אלי, חבר שלו, כשהצריף דולף, הים
לאן גוטה בורח מהגשם אנחנו כבר יודעים. אורי זוהר היה במאי כביר, והטרילוגיה של "עיניים גדולות" ו"מציצים" ראויה לפינאלה ראוי יותר מ"הצילו את המציל" המבולגן.
יש משהו שקורא לגרסה מעודכנת של "אסקימו לימון", שבה נוכל לבחון איך בנצי, מומו ויהוד'לה
מתמודדים עם גיל המעבר, אבל "אסקימו לימון" לא ממש זקוק לעוד המשך, בטח לא אחרי "החגיגה נמשכת", העלוב, או הסרטים האחרונים בסדרה עם השחקנים המקוריים שיועדו לקהל הגרמני.
בצר לנו, הבה ננסה לבחון מה קרה לגיבורי הסרט היותר משעשע והפחות וולגרי של בועז דוידזון, "אלכס חולה אהבה". ממרחק השנים תהיה הזדמנות למבט צובט לב בדברים שנראו נורא מצחיקים לילדים שכיכבו וצפו בסרט כמו התעללות בעולים חדשים, התנשאות על מזרחיים, הצמיחה בצל הצנע, ונקווה שהפעם יתעסקו גם קצת ברצינות בבעייתיות של היחס לאחים מוגבלים שכלית, שלא לדבר על סוגיית השימוש בניצולות שואה למטרות אובדן הבתולין.
בואו נתעלם מ"שמיכה חשמלית ושמה משה", וננסה למצוא את הסיקוול שיראה מה באמת קרה לחור התחת של השמאל אחרי האינתיפאדה השנייה. אין מטפורה טובה למצב העכשווי של הבועה התל אביבית מסרט אימה על רוחות תושבי הבארבי שרודפות את אנשי העסקים שרוצים לפתוח במקום סודוך.
רוחו של בני דוחפת להם אצבעות מתות למקום שבו השמש אינה זורחת, צ'רניאק מנסר להם עם הגרסה העוד יותר ארוכה של "במקום הזה" ודניאלה עדיין מסטולה מכדי לדעת שהיא מתה. האדם היחיד שיכול להציל אותם הוא נימי המפקד שיחסל שוב את כל אנשי הבר, אבל השחקן שמשחק אותו כבר לא עובר בדלת. הזוי? אולי, אבל לאסי דיין יש מספיק, איך נקרא לזה? השראה בדם, כדי להוציא את הפרויקט הזה לפועל.
הכתבה המלאה במוסף "תרבות מעריב"
נא להמתין לטעינת התגובות
