ראשי » תרבות » מוזיקה

ביט 69 וכהן את מושון עושים מוזיקה שמחה

חשיפה! התגלו מוזיקאים ישראלים צעירים, שרוצים רק לעשות שמח (בלי מסרים, הערצה לשירי הלהקות הצבאיות, או סתם חנופה גסה לפלייליסט)

  הזהרה! בניתוחון הבא יש קורטוב, ואולי אף יותר מקורטוב, של ווישפול ט'ינקינג. ניסיון רווי זיעה לבסס תזה על ניצני ניצנים. יומרה גסה לבניית מגדלים על בסיס פל-קל. וגו'. אבל בלי אמונה, אתם יודעים, צסק"א לא הייתה מאכילה אותם.

בקיצור, אחת הנישות המאווררות ביותר במוזיקה הישראלית היא זו של הצעירים העליזים. לא במובן העברי לידר, אלא עליזות סטרייטית ובוטה. הורמונים גועשים, נגינה בוסרית, שמחת חיים מטופשת, טקסטים אוויליים במכוון שלא מנסים לגעת, שירה גולמית שלא חולמת רינגטון, ובאופן כללי: גישה עולצת, קלילה ולא דופקת חשבון.

בעולם הנאור זה שכיח כמו שירים על גברים אצל קרן פלס. מה טבעי יותר מחבורת מתבגרים עתירי חצ'קונים, שמקימים להקה ושרים על זיונים ועל סוני פלייסטיישן? אבל אצלנו, כרגיל, הכול מסובך. האופציות העומדות בפני מוזיקאי בן 18-21 הן קלושות, ומדכאות אחת אחת.

זה נע בין גיוס לצה"ל, הכרוך באובדן התמימות והיכולת לייצר מוזיקה, עובר דרך חבירה לגייסות "כוכב נולד", המחייבת התבססות על קאברים ויכולת להקסים את כל עמישראל, כולל את הדודה מקריית מלאכי, ונגמר בניסיון האמיץ לייסד להקת רוק בלתי מתפשרת, הזוכה במאה מעריצים מטורפים וממלאת בקביעות את בית הקפה הזעיר במרכז תל אביב. בקיצור, חרבנה. פלא שהדור הצעיר של המוזיקאים הישראלים נשמע בדרך כלל יותר זקן ועייף מאבותיו הרוחניים?

אבל החודש יצאו שני אלבומים חדשים (להלן פל--קל), שמשיבים במעט את התקווה בהורמונים. שלישיית ביט 69 עושה את זה כבר בפעם השנייה, הפעם באלבום "בנות אוהבות בנים חזקים".

האנרגיות הפרועות (שוב, במונחים עבריים) נשארו, הטקסטים הדביליים השתמרו ("מפלרטטת עם מוקד אמון וזה רע-זונה! ", מתוך "מרת שיניים"), אבל הפעם עושה רושם שיש יותר רצינות בהתכוונות המוזיקלית. אולי תודות למפיק המוזיקלי, יותם בן חורין, איש יוסלס איי-די (להקה שחבריה חצו כבר מזמן את ה-30, אבל נשארו הכי צעירים בסביבה).

בקרוב יתחלף לחבר'ה האלה הקול, עובדות החיים יכו בפניהם זבי המוגלה והם יבינו שהחיים הם לא תמיד בננה ביץ'. עד אז, נמשיך ליהנות מהם. ובחזרה ליסודות התזה. כהן את מושון מכים בפעם הראשונה באלבום היפ-הופ שכולו דמיון, שמחה וגוד וייבריישן.

תקראו להם "הביסטי בויז הישראלים", "השייגעצים של ההיפ-הופ", או סתם "כהן ומושון". בכל מקרה, הדיסק מחזיר את האמון גם בשנתון וגם בסגנון. עכשיו רק נשאר לחכות שהאלבומים האלה יזכו גם להצלחה מסחרית, כדי שהקטע הזה יזכה להצדקה מוסרית.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...