טלוויזיה: ביקור ג'ורג' בוש בישראל
ביקור הנשיא האמריקני בשילוב נפילת הגראד על הקניון באשקלון לא עשו חסד עם אנשי החדשות, שהתקשו לטפל בשני האירועים במקביל. אסף שניידר מבין אבל מוחה בדרכו
נשיא מעצמה מאוימת, בסוף דרכו הפוליטית, מגיע לאחד מהמקומות היחידים בעולם שמחבבים אותו. זהו ניסיון של הרגע האחרון להותיר חותם כלשהו מכהונתו, לגרור את האיזור מוכה המלחמה כמה סנטימטרים לכיוון השלום.
המדינה המארחת, שמנהיגה מסובך בחשדות מחשדות שונים - מתמרקת לקראת ביקורו של הידיד, ובמקביל עוצרת את עצמה בשיניים ובציפורניים, כדי שלא להגיב על ההתקפות היומיומיות על האוכלוסייה האזרחית בגבולה הדרומי. ואז, כמובן דווקא אז, המדינה המארחת חוטפת רקטה על מרכז קניות הומה אדם.
עד כאן התיאור של האיש מהמאדים, לו נחת בישראל ורשם לעצמו מה מצא. ברור, גם לאיש מהמאדים, שהסיקור החי, הדרמתי, של האירועים המתגלגלים היה חייב להיות מטיפוס "בין לבין". בין הדיפלומטיה המעונבת והמחויכת, לבין הדם והכעס במרכז הקניות המנופץ. בין הפטפטת על תהדייה ושמהדייה, לבין התחושה הציבורית של "יאללה, להיכנס בהם כבר".
אבל קיבלנו משהו אחר, בכל הערוצים. הטלוויזיה הגיבה באיטיות חריגה להתקפה על אשקלון. המידע זרם באופן שונה לגמרי ממה שאנחנו רגילים מפיגועים קודמים. כן, נרשמו שיחות הטלפון המסורתיות לאלי בין ממד"א, והועלו לשידור עדי ראייה, אבל מהדורות החירום התקשו לשמש כגורם סמכותי, שעושה סדר בבלגן ומצייר תמונת מצב.
באופן אירוני, זה קשור ל"בין לבין" שהוזכר קודם: ביקור בוש סחט עד תום את המשאבים הטכניים של מערכות החדשות בשלושת הערוצים. פשוט כולם היו בירושלים.
לקח הרבה זמן להגיע למצב שבו צוות מצלם מהשטח, או שהמהדורות יעברו למצב ההפעלה המתאים (יונית לוי, למשל, נתקעה בוועידת הנשיא במקום להוביל את השידור). מעניין שעדויות הראייה הראשונות התבררו כמדויקות למדי, כך שאולי כדאי למערכות החדשות לאמץ את שיטת "איי-ריפורט" של CNN: לגייס מעין נאמני דיווח ברחבי הארץ, ולשדר את דיווחיהם החובבניים.
ובינתיים בירושלים, גם ביקור בוש לא זכה ליחס טוב יותר. בוש הוא מושא ללעג על ידי כל אוחז מיקרופון בארצו, ולא רק. סוג של ענף ספורט אולימפי, בין אם אתה ג'ון סטיוארט ובין אם אתה, נגיד, עמית סגל.
כתבי ופרשני הטלוויזיה שלנו, בשבתם כשכבת אינטליגנציה, הסתדרו במבנה קרבי לצד עמיתיהם מארה"ב. נכון, בכל ביקור של אישיות אמריקנית בישראל יש טעם לוואי גלותי, פרובינציאלי, כאילו כולנו משתטחים אפיים בפני הפריץ (די היה
אבל הזמנים שונים, המצב הביטחוני והדיפלומטי שונה, ואין הרבה תבונה וגבורה בחפירה מתחת לאדמה אחר עוד אנקדוטה ועוד אנקדוטה, שימחישו שבוש הוא, כביכול, אהבל טקסני שאוהב אותנו במידה חשודה רק כי הוא דוס סהרורי נוסח אמריקה.
כך שלא משנה באיזה ערוץ בחרתם, סיקור התמונה המורכבת של יום אתמול טבע בקלישאתי ובתפל. הרקטה באשקלון: דקות ארוכות בלי פרטים מדויקים ובלי צילומים חיים מהשטח, שעות של חפירה בסוגיית "כן התראה, לא התראה", ודיונים לא ממוקדים בשאלה הנצחית "מתי הפעולה הקרקעית הגדולה".
ביקור בוש: כיסוי ארכני של כישורי הסמול-טוק של הנשיא האמריקני (ויש לו, מה לעשות), התפעלות מזריזותה של רינה מצליח המצטלמת לצידו למזכרת ("ג'וחא, צילמת?"- הנה עוד ציטוט שצריך לגזור ולשמור למוספים של חגיגות ה-70) ועיסוק מלומד בסוגיה הבוערת: בכה מהתרגשות או שמא ברחש ישראלי תועה חדר לעינו. אין ברירה: נאלץ להמתין לצילומים של ג'וחא.
נפילת הרקטה באשקלון וביקור בוש, כל הערוצים
נא להמתין לטעינת התגובות
