עודד בורלא: עודני ילד
גם בגיל 93, כשהוא נאבק במחלת הסרטן, מסרב סופר הילדים לוותר על האופטימיות. אחרי תריסר שנות שתיקה ספרותית הוא מוציא ספר חדש, ועל אף שרוב הילדים כבר לא מכירים את סיפוריו, ושהמחלה אילצה אותו לוותר אפילו על שוקולד, הוא עדיין מאושר
בשבועות האחרונים הוציא המשורר, הסופר והמאייר ספר שירים, אוסף משיריו הישנים. הספר החדש, "שירים עם פרח של תכלת בדש" (בהוצאת דני ספרים) הוא הספר ה-72 שהמשורר יליד 1915 מוציא לאור.
הספר מאפשר לילדי ישראל של היום, שהתרגלו לערוץ הילדים, ל"יובל המבולבל", לקלטות הילדים ולשאר גיבורי התרבות המודרניים, להתוודע דרכו לדמויות אחרות, תמימות וחכמות, שבדרך כלל הן חיות. גם מי שלא גדל על סיפוריו של בורלא יתאהב בסגנונו, ויוכל לרגע לחזור להיות ילד.
בורלא עצמו מבין גם היום ללב הילדים, ויודע בדיוק מה היו רוצים. בעצם, הוא עצמו עדיין מרגיש ילד. שיחה איתו היא מסע בין תמימות ילדותית נעימה ואופטימית במיוחד, לבין אכזבה מההווה שאף שאינה נאמרת בקול, דוק ממנה קיים כנראה בחייו הבוגרים של בורלא.
כתבי היד שלו, שבעבר נחטפו בהוצאות הספרים, אינם נחשבים עוד סחורה חמה. "את הספרים האחרונים שהבאתי, לפני כ-20-30 שנה, לא הסכימו ב'עם עובד' להדפיס", הוא מספר.
"שלחתי את שלושת כתבי היד שהיו בידי לשלוש הוצאות שונות, ושלושתם יצאו לאור, אבל כבר הרגשתי שמזלי הספרותי מתחיל לאזול. אלה היו שלושת ספריי האחרונים שיצאו, עד ההוצאה החדשה כעת".
תחילת דרכו הספרותית דווקא הייתה חלקה. ספרו הראשון של האיש שליווה דורות רבים של ילדים, יצא ב-1960. "הייתי בארצות הברית בסוף שנות ה-50, וקיבלתי מכתב מבת אחותי ליאורה, שהייתה בת ארבע או חמש, ועניתי לה.
"כך התפתחה לה חליפת מכתבים שארכה יותר משנה, ובמהלכה כתבתי לה בכל פעם סיפור על מפגשים שונים ומשונים שהיו לי, למשל עם צירציר הצרצר שהיה אומר 'צלום, מה צלומך', וסגנון דיבורו הפך שגור אצל ילדים רבים, ואחרים".
כשחזר לארץ ביקר את ליאורה בגינוסר, וגילה כי כל המכתבים נשמרו. הוא הראה אותם למשוררת לאה גולדברג, שהתפעלה מאוד ואף אמרה כי סיפוריו יכולים להפוך ל"עליזה בארץ הפלאות הישראלי".
הספר יצא בהוצאת ספריית הפועלים, וכך נולד לו סופר ילדים מהבולטים והמיוחדים שיצרו כאן. תגובות הילדים והוריהם עודדו את בורלא להמשיך לכתוב, ובתוך זמן קצר יצא לאור גם "כמו סיפורים". "המשכתי לכתוב ולפעמים הייתי מגיע להוצאה עם שלושה-ארבעה כתבי יד, שיצאו לאור".
גיבורי הסיפורים והשירים של בורלא הם תמיד בעלי חיים מוכרים ואחרים, ופעם סיפר
"יום אחד גיליתי שכבר כתבתי על כל החיות שאני מכיר, אז פתחתי אטלס כדי להכיר את החיות במזרח הרחוק. כשגמרתי גם אותן, המצאתי חיות. בעיקר כאלה שהן הכלאה של שני בעלי חיים, למשל הצפרגול שהוא הכלאה של צפרדע וחרגול, וממנה נולד הספר "בארץ הצפרגול".
כל חיה שהמצאתי קיבלה תכונות של בני אדם, ועל כל חיה כתבתי שיר". למבוגרים לא כתב כלל. "לא רציתי להתחרות באבי (הסופר יהודה בורלא ז"ל) וחוץ מזה אני לא מבוגר, עודני ילד".
מעבר לכתיבה, עבד בורלא גם כמורה לציור ואף אייר בחן רב את ספריו. כשיצא לפנסיה החל לעבור בין בתי הספר בארץ כחלק ממפגשים של סופרים עם קוראיהם.
לילדים נהג להראות את המפתח לקבר רחל, שהופקד בידי סבו, שומר הקבר. "הביקורים בכיתות היו חוויה. נפגשתי במאות כיתות עם אלפי ילדים. בכל יום באה מכונית לקחת אותי למקום אחר, מקצרין ועד אילת, שלוש-ארבע שנים בכל יום. כשהייתי בן 80 זה נגמר. אבל אם לומר את האמת, אני לא ממש מצטער ולא ממש מתגעגע לכך, היום אני כבר מבוגר מדי בשביל זה".
לפני כשנתיים התגלה אצל בורלא סרטן העור. לאחר עשרות הקרנות ושלושה ניתוחים הוא יושב בימים אלה בעיקר בבית, מוגבל בתנועה ובמאכלים. בגלל המחלה נפגע חוש הטעם שלו, והוא לא מסוגל להבחין בין טעמים, ונאלץ לוותר אפילו על שוקולד שהוא אוהב כל כך. עם זאת, ולמרות חולשתו הפיזית, לא נפגע חוש ההומור שלו, הוא נהנה מהחיים, ושומר על אופטימיות בלתי נדלית.
"בצעירותי הייתי בקיבוץ ואחר כך בבית ספר חקלאי, ושם קמים בכל יום בחמש וחצי בבוקר. אחר כך כשהייתי מורה, הייתי צריך לנסוע בשני אוטובוסים עד בת ים, לכן גם התעוררתי מוקדם מאוד בכל בוקר", הוא אומר. "כל חיי קמתי הכי מאוחר בשש, עכשיו אני ישן עד תשע! אני נהנה מהחיים".
מדי פעם כשנחה עליו הרוח ויש לו זמן פנוי, הוא נוטל את אחד הספרים שלו, ועדיין נהנה מהכתיבה ומהאיורים, גם מאלה שאינם שלו, בספרים האחרונים. לבורלא אין נכדים, שני ילדיו מתגוררים במדינות שונות בחוץ לארץ, והוא חולק את הנאתו מספריו עם חבקוק החתולה ושני כלבים, ועם רעייתו כמובן.
"לאחר שיצא הספר החדש, קראתי אותו מתחילתו ועד סופו, נהניתי מהשירים שבחר העורך לאוסף, צחקתי ונהניתי מכל רגע. לפעמים אני לוקח כרך מספריי, קורא ומתפוצץ מצחוק, ואני מתפלא איך לא כולם נהנים וקונים את הספרים שלי.
"פעם היה כל ספר נמכר בתוך כמה שבועות. קורה שאני מתפלא על עצמי, מאיפה באו לי כל הרעיונות האלה? לפעמים אני פוגש תלמידים שלי לשעבר או אנשים שגדלו על ספריי, ואני שמח. אני שמח בהישגיי, אין לי טענות או ציפיות, ואני מבין שעכשיו הזמנים אחרים. דבר אחד הייתי רוצה, שייצא שוב ספרי הראשון, 'מכתבים לליאורה'".
בורלא מבין שהזמנים שהשתנו גם שינו את הרגלי הקריאה של הילדים, קהל היעד הטבעי של ספריו. "כנראה הקהל הגיע לרוויה", הוא אומר. "הילדים שהכירו את ספריי גדלו, והילדים הצעירים של היום עסוקים באינטרנט ובטלוויזיה.
"הרבה אמהות היום כבר לא קונות ספרים, ולא מקדמות את הקריאה אצל ילדיהן, כי נוח יותר להושיב אותם מול הטלוויזיה. הספרים שלי הם לילדים בני ארבע-חמש, גם שכבר יש טלוויזיה יש מקום לספרים, אבל זו אחת הסיבות שכעת קוראים פחות. ילד שנולד עכשיו, זה העולם שלו".
אך לא על כל השינויים הוא מברך. "אני נכנס לפעמים לחנות ספרים, ומדפדף בספרי ילדים כדי לראות מה כותבים היום. אז אני מתמלא אכזבה ושמחה - אני לא רואה אף אחד שכתב כמוני, וזה משמח, אבל מאכזב אותי לראות איזה ספרים יוצאים היום.
"יש כמה סופרים שכותבים לילדים ששלחו לי את ספריהם כדי שאתרשם. רוב הספרים מטומטמים וטיפשיים כל כך, היום לא יודעים לכתוב לילדים. אני לא כועס על כלום, למעט מה שקורה בהנהגת המדינה, אני מבין שספרים הם גם ביזנס, ושהמוציאים לאור חושבים שהספרים שהם מוציאים יצליחו בקרב הקהל. אני לא יכול להאשים את כולם, מי אני שאהיה שופט?!".
ועל אף שהקדמה היא בעוכרי ספריו, בורלא גם מכיר בערכה. מי שנולד כ-20 שנה לפני שהחלו שידורי הרדיו בישראל מתפעל היום מחידושי הטכנולוגיה, מהטלוויזיה, מהאינטרנט ומהמכשירים המתקדמים.
"אני נדהם מהקדמה הזאת! כל החיים רציתי שיהיה לי שעון על היד, ושאוכל ללחוץ על כפתור ולראות דרך השעון את אחי. זה היה אידיאל גדול בשבילי. כשביקרתי באמריקה חלמתי לדבר בקלות עם הארץ. עכשיו זו לא בעיה".
את יום העצמאות חגג בבית, מאז מחלתו הוא ממעט להסתובב בחוץ, אך הוא מרגיש שמחה עצומה. "אני חקלאי בנשמתי, זורע, קוצר, ממשש את האדמה, היא חלק ממני. אני אוהב מאוד את הארץ ומרגיש שאהבתי לארץ נטועה כאן ממש, אהבה קרובה ומיוחדת".
עודד, בנו של יהודה בורלא ז"ל, הסופר חתן פרס ישראל ופרס ביאליק, אינו מצטער על שלא זכה גם הוא בפרס ישראל המכובד. "אני בסוף הדרך, ומרגיש שכל מה שרציתי והייתי צריך לעשות, עשיתי. אני מתגאה בעצמי, קורא את ספריי שלי ונהנה, מה צריך יותר?".
נא להמתין לטעינת התגובות
