ענייני עבודה - פיליפ רות כותב על פיליפ גסטון
כתיבת הספר "ענייני עבודה – סופר, עמיתיו ועבודתם" איפשרה לסופר פיליפ רות לשוחח עם סופרים כמו פרימו לוי, אהרון אפלפלד ומילן קונדרה, ולהציע קריאה מחודשת בספרי סול בלו. באחד מפרקי הספר הוא כותב על חברו הצייר פיליפ גסטון שאייר את האירועים המתוארים בספרו של רות - "השד". הקטע נכתב בשנת 1989
התקשיתי לחמוק מן המוניטין של סוטה מין שבן לילה יצא לי במנהטן, והחלטתי להסתלק — בתחילה ליאדו, מושבת האמנים בצפון מדינת ניו יורק, ואחר כך, מאביב 1969, לאותו בית שכור קטן ונחבא מעין רואה בכר דשא שעל צלע גבעה, מרחק קילומטרים אחדים מן הרחוב הראשי של וודסטוק. גרתי שם עם אישה צעירה ששקדה על עבודת הדוקטורט שלה, ואשר החזיקה בשכירות בקתה קטנה, מחוממת בתנור עצים, במושבה ההררית בּירדקְליף, שכמה עשורים לפני כן עדיין היתה שלוחה כפרית של אמני וודסטוק. בשעות היום הייתי כותב על שולחן בחדר פנוי בקומה השנייה, והיא היתה נוסעת לבקתה לעבוד על הדיסרטציה שלה.
חיי הכפר בחברת סטודנטית לתואר שלישי היו חפים אפילו משמץ סטייה וסיפקו שילוב של בידוד חברתי ועונג גופני. אלה, בדרכה חסרת ההיגיון של היצירה, הובילו אותי, בתוך ארבע שנים, לכתיבת צרור ספרים מופרעים ובלתי אופייניים לי. המוניטין שיצא לי, של מעין איבר מין מוטרף, גירו את הפנטזיה שבמרכזו של "השָד", ספר על מרצה בקולג' שהופך לשָד נשי; אותו מוניטין גם נתן את ההשראה לאגדה המגוחכת על הניכור חסר הבית באמריקה הביתית, שהתפתחה ל"הרומן האמריקני הגדול".
ככל שחיי בוודסטוק היו פשוטים ובסיסיים יותר, כן התפתיתי בעבודתי להפרזות מקאבריות. מעולם לא הרגשתי כה רב דמיון ומרובה צורות כמו באותם רגעים בסוף יום העבודה, כשהייתי מציב במדשאה שבחזית הבית שני כיסאות נוח ומתמתח ומתענג על נוף הדמדומים של המורדות הדרומיים של הרי הקֶטסקילס, שהיו בשבילי מעין אלפים בלתי עבירים שחסמו כל הסחת דעת מטרידה. חשתי סרבן ובלתי מושג וחופשי מכל דאגה, והייתי להוט, כנראה להוט מדי, באורח פרוורטי להתנער מקהל הקוראים העצום החדש שלי; הפנטזיות הקולקטיביות שלו לא חסרו כוח מחולל תמורות משלהן.
מצבו של גסטון ב-1969, השנה שבה נפגשנו , היה שונה מאוד. פיליפ היה בן חמישים ושש, מבוגר ממני בעשרים שנה ומלא ספקות מן הסוג שעלול לתקוף אמנים חשובים בשלהי גיל העמידה. הוא הרגיש שמיצה את האמצעים ששיחררו אותו בתור צייר מופשט, והיה משועמם עד זרא מן המיומנויות שבזכותן התפרסם. הוא לא רצה לצייר כך יותר, וניסה לשכנע את עצמו להפסיק לצייר כליל. אבל מאחר
הוא לא היה אמור לעשות זאת. לא היה בידו למסמס את הסיוטים בצבע, אלא רק, בעשור שלפני מותו, להעצים אותם בצבע, להפוך אותם לסיוטים מצוירים בלתי מתכלים אשר מעולם לא התגלמו באביזרי במה כה זולים והמוניים. האימה הזאת עשויה להיות מבהילה עוד יותר כשהיא משוקעת בפארסה המוכרת לנו מחלומותינו שלנו ומן החלומות שחלמו בשבילנו בקט וקפקא. הגילוי של פיליפ - שהיה קרוב לגילוי שלהם והונע על ידי הנאה מחפצים ארציים שהורחבו בלי בושה ועברו דה פואטיזציה בוטה כמו אצלם היה גילוי הבעתה הנובעת מן הפרטים הרגילים ביותר של עולם האווילות המוחלטת.
הראייה המנמיכה של דברים יומיומיים שאותה טבעו בו רצועות הקומיקס בעיתונים בשנים שגדל במשפחה של מהגרים יהודים בקליפורניה, הזבל האמריקני שהיה בטנו האינטלקטואלית הרכה אפילו בתקופת הפריחה של הליריוּת המהורהרת שלו, נהפכה בעיניו - בתרגיל המוכר לאוהבי "מולוי" ו"הטירה" לדבר שבו תלויים חייו כאמן וכאדם. בעולם הדימויים הפופולרי הזה של המציאות הרדודה שיקע פיליפ יגון אישי ובהילות אמנותית במידה שעיצבה בציור נוף אימים אמריקני חדש.
גסטון, מנותק מניו יורק ולא מחובר לאמנים המקומיים בוודסטוק, שעמם היה לו רק מעט מן המשותף, הרבה להרגיש מחוץ לעניינים: מבודד, עוין, חסר השפעה, עקור. לא היתה זו הפעם הראשונה שהתמקדותו חסרת הרחמים בציווייו הפנימיים השרתה עליו הלך רוח שחור של ניכור, והוא לא היה האמן האמריקני הראשון שחייו הורעלו בתסמונת הזאת. היא רווחה בקרב הטובים ביותר בה במידה שרווחה בקרב הגרועים - אבל אצל הטובים ביותר היא לא היתה בהכרח דרמטיזציה עצמית אינפנטילית שנרקחה מאשליות של שיגעון גדלות.
במובנים רבים היתה זו תגובה מוצדקת לחלוטין מצדו של אמן כמו גסטון, שהתעמקותו המדוקדקת, הקודרת, השכלית והביקורתית בכל בחירה אסתטית פעוטה סולפה דרך שגרה על ידי טעויות השיפוט והפשטנות התומכות במוניטין של אמן גדול.
מכל מקום, פיליפ וקדרותו לא היו צמד בלתי נפרד. עם הידידים הספורים שנהנה בחברתם הוא היה מארח לבבי ונינוח, שהִשרה חדווה רוחנית מצודדת וחפה מכל תחושת מצוקה. גם בנוכחותו הגופנית היה חן קליל שעמד בניגוד מרגש לפלג הגוף העליון, הכרסתן, של השתיין הכבד, מראה אצילי משהו של הדמות לבנת השיער שהיה פיליפ גסטון הכהה, יפה תואר כדון ז'ואן יהודי, בשנות החמישים לחייו. בארוחות הערב הוא היה לבוש במכנסי חאקי רפויים בגזרה נמוכה ובחולצת כותנה לבנה פתוחה שחשפה חזה שעיר, עם שרוולים מופשלים עדיין מן העבודה בסטודיו, ונראה כמו פוליטיקאי ישראלי מדור המייסדים, ששתלטנותו והיעדר הגינונים שלו נובעים מליבה של ביטחון עצמי בלתי מעורער.
סביב שולחן האוכל של גסטון, תוך אכילת הפסטה שהכין במפגן של מומחיות ועליצות, לא היה אפשר להבחין בסימן כלשהו למרכיב ההלקאה העצמית בתוך השפע העצום של האמונה בעצמו. רק בעיניו היה אפשר לאמוד את מחיר הטלטלות המתישות - החל בנחישות ברזל, דרך איזון נלהב וכלה בייאוש אובדני - שאפיינו כל יום עבודה בסטודיו.
מה שגרם לידידותנו לפרוח היה, בראש ובראשונה, השקפה אינטלקטואלית דומה, טעם ספרותי דומה וכן הנאה משותפת ממה שגסטון כינה "זִבלייה", החל בלוחות המודעות, המוסכים, הדַיינֶרים, מזללות ההמבורגר, החנויות הזולות, החנויות לחלקי חילוף - כל אותם עניינים שלצדי הדרך אשר מדי פעם בפעם נסענו להתענג עליהם בקינגסטון - וכלה בדיבור הישיר, הבוטה, של אזרחי קטסקיל ובצניעות המזויפת חסרת הרחם של נשיאנו המיוזע ניקסון. העובדה שכל אחד מאיתנו אהב את עבודותיו החדשות של האחר נתנה גושפנקה לחברותנו. ההבדלים בין חיינו האישיים ובמזלנו המקצועי לא טישטשו את צירוף המקרים שבפנייתנו לביקורת עצמית דומה.
באופן עצמאי, ובעקבות דילמות שונות לגמרי, התחלנו שנינו לראות בזִבלייה לא רק נושא מעניין בעל עוצמה סוגסטיבית חדשה שכלפיה חשנו זיקה מעצם היותנו אמריקנים, אלא גם מכשיר פוטנציאלי בפני עצמו: מכשיר אסתטי בוטה המספק גישה לסגנון ייצוג המשוחרר מן המורכבות שהורגלנו להוקיר. לא היה ברור מה נוכל להפיק מן החתרנות העצמית הזאת, וההרגשה המשחררת שפניות פרסה אמנותיות בדרך כלל מעוררות לא דחקה לגמרי את תחושת הכישלון הצפוי, לפחות לא בשלבים המוקדמים שבהם אינך יודע בדיוק מה אתה עושה.
בדיוק באותו זמן שבו התחלתי לא לדעת בדיוק מה אני עושה בהתענגי על שקריו של ניקסון, או כשנסעתי ל"היכל התהילה" בקופרסטאון ושיקעתי את עצמי בפולקלור הבייסבול, או כשהתייחסתי ברצינות לאפשרות שאדם כמוני יכול להפוך לשָד - וקראתי מאמרים על אנדוקרינולוגיה ועל הפרשת הורמונים ועל בלוטות החלב - התחיל פיליפ, בלי לדעת בדיוק למה, לתלות נורות קריקטוריות מעל לציורי דיוקן עצמי של אנשי קו קלוקס קלאן בברדסים מחודדים וחרכי עיניים צרים וסיגרים מעשנים במקומות מחבוא עמוסי נעליים ושעונים ומגהצי אדים מן הסוג שמאט וג'ף היו מרגישים בבית בחברתם.
איורים של פיליפ לאירועים המתוארים ב"השד" שצוירו על נייר הדפסה רגיל, הוצגו לפנַי בשעת ארוחת הערב זמן קצר לאחר שהספר ראה אור. שנים אחדות לפני כן, כשכתבתי את "הכנופיה", הגיב פיליפ על פרקי כתב היד שהראיתי לו בסדרת קריקטורות של ניקסון, של קיסינג'ר, של אגניוּ ושל ג'ון מיטשל. הוא עבד עליהן בריכוז רב יותר מכפי שעבד על הקריקטורות של "השד", ואף השתעשע ברעיון לפרסם אותן יחד תחת הכותרת "ריצ'רד האומלל". שמונת הרישומים שנעשו בהשראת "השד" היו פשוט מענה ספונטני ניצח למשהו שמצא חן בעיניו.
הרישומים האלה לא נועדו אלא לשמח אותי, וכך עשו, ועוד איך! בשבילי, הגרסה הקריקטורית של השד הכרסתני שפרופסור דייוויד קפש התגלגל בו ללא שום הסבר - ראייתו את קפש הנגוע בתור בלוטת חלב מקורקעת המייחלת למגע באמצעות פטמה שהיא נֶתֶך סתמי של איבר מין זכרי רופס ואידיוטי ושל אף חקרני - הצליחה לתמצת את כל הבדידות שבהשפלתו של קפש, ובו בזמן לדבוק בנקודת הראות הקומית הצורבת שממנה מנסה קפש להשקיף על המטמורפוזה הנוראה שלו.
אף שהרישומים האלה לא היו עבור פיליפ אלא הסחת דעת נעימה, נטייתו לסטיריזציה עצמית של מסכנות אישית (אותה אסטרטגיה למחיקת הרומנטיקה שברחמים העצמיים אשר מזעזעת אותנו ב"רשימותיו של מטורף" וב"החוטם" של גוגול) מגדירה את הדימויים כאן בעוצמה לא פחותה מאשר באותם ציורים שבהם התמכרויותיו המתישות והתכחשויותיו העצובות מיוצגות על ידי בקבוקי ויסקי, בדלי סיגריות ודמויות גלמודות ונדוּדוֹת שינה שעברו אפּיזציה קריקטורית.
ייתכן שסתם השתעשע, אבל מה שהשתעשע בו היה נקודת הראות או המנוף שבאמצעותם התעתד להפוך על פיה בסטודיו את ההיסטוריה הפרטית שלו כצייר ולהציג, ללא חמיקות רטוריות, את חרדותיו כאדם. פיליפ, שמת ב- 1980 בגיל שישים ושש, הציג את עצמו בציוריו האחרונים, בצירוף מקרים משונה, כמי שעבר גם הוא תמורה גרוטסקית - הוא לא הפך לבלוטה מינית קטועה אך בעלת מחשבות, אלא לראש ברוטלי נפוח בעל עין אחת, שנכרת מגוף איבר המין שלו.
ענייני עבודה - סופר, עמיתיו ועבודתם, פיליפ רות, כנרת זמורה ביתן, 2008
נא להמתין לטעינת התגובות
