כשבית הקולנוע היה בית
פעם הליכה לקולנוע הייתה אירוע חגיגי שהתחיל בישיבה על הברזלים לפני תחילת הסרט ולא נגמר בהתרגשות כשהאורות כבו והמסך הרחב נפתח. היום, עם דחיקת בתי הקולנוע הקטנים, ריבוי הערוצים והאינטרנט, החוויה הקולנועית הפכה למשהו שקשה לצאת בשבילו מהבית
קולנוע חוף היה הקולנוע הביתי שלי: קרוב לבית, גדול מימדים ובעיקר מקפיא את המוח במזגן שיצא משליטה. אז כן, הרצפה הייתה דביקה, המקומות לא היו מסומנים והכיסאות לא היו במצב מצטיין אבל את ההתבדחויות של הקופאי הציני לא אשכח לעולם (וכנראה גם לעולם לא אבין) וגם לא אשכח את הפעם ההיא, שהלכתי לבדי ליומית בקיץ שבין כיתה ג' ל-ד', ואבא שלי נכנס פתאום, חיפש אותי בחשכה ושאל אם אני רוצה לבוא איתו לים.
היום, כמו בכל מקום בישראל, זה כבר לא יכול לקרות. היעלמותם
של בתי הקולנוע הפרטיים והשכונתיים עקב השתלטות רשתות הקולנוע הגדולות, שנותנות לקהל חווית סאונד מוצלחת מחד אך מאידך ארבעים דקות של פרסומות בהתחלה. רשתות שמעדיפות שוברי קופות באינספור הקרנות ומתקשות להציג סרטים בעלי פוטנציאל מסחרי בעייתי, הן כבר עובדה מוגמרת.
אבל כנראה שאין ברירה, והימים של קולנוע אדיסון, מוגרבי ופריז התל אביביים וקולנוע רקס הירושלמי, (שגם זכה לאזכור בשיר "אני וסימון ומואיז הקטן" של יוסי בנאי) לא ישובו לעולם.
במציאות בה סרט חדש מועלה לרשת עוד בטרם הוקרן בהקרנת בכורה, בעלי קולנוע פרטיים לא היו יכולים לעמוד בדרישות הקהל המפונק, המעדיף צפייה בביתו על מסך מחשב זעיר מאשר להתלבש ולשלם כמה עשרות שקלים.
נא להמתין לטעינת התגובות
