"אני לא יכול יותר להדחיק"
26 שנים אחרי שאחיו ציון נהרג בשוגג מאש צה"ל החליט יורם חזן, סולן להקת "כנסיית השכל", שהוא לא יכול לשמור יותר את הסיפור בבטן. את הטרגדיה שלו הוא מנסה לבטא באמצעות הלחנת שירו של ארז שטרק שנהרג באסון המסוקים. "כל השנים שמרתי את זה לעצמי, וזו היתה טעות", הוא אומר במפגש מיוחד עם אחותו של שטרק
אושרית שטרק-חרל הייתה בת 17 וחצי כשנפל אחיה ארז באסון המסוקים לפני 11 שנה. יורם חזן היה בן 12 כשנהרג אחיו ציון במלחמת לבנון הראשונה מירי מטוס של חיל האוויר על שיירת שריון.
חזן, סולן להקת "כנסיית השכל" הלחין לאחרונה את השיר "שום דבר לא יפגע בי", שנמצא בפנקסו של ארז, לפרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר" של גלי צה"ל. השניים נפגשו לראשונה לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום אחד מבין ימי זיכרון רבים, מבחינתם.
בשביל חזן (37) זו הפעם הראשונה שבה הוא נפגש במכוון עם אח שכול, "מישהו כמוהו", ונראה כי הסיטואציה הזו מקשה עליו להתבטא - פעולה שגרתית למוזיקאי, שכעת הופכת כמעט בלתי אפשרית. "העיסוק בבחירת השיר היה חוויה מטלטלת מאוד", אומר חזן לבסוף, "היו לי שבועיים קשים מאוד, עצבניים מאוד".
סרן ציון חזן נהרג ביוני 1982, בימיה הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה, מירי בשוגג של מטוסי חיל האוויר על שיירת שריון. באירוע נהרגו 41 חיילים. במותו היה ציון בן 26, האח השלישי מבין 12"אני הייתי בן 11 וחצי כשהוא נהרג, ילד", נזכר חזן, "ואני חושב שזה השפיע בצורה מוחלטת על החיים שלי, על האישיות שלי, מאותו יום מבחינתי העולם נהיה חשוך".
חזן בחר להלחין את שירו של סגן ארז שטרק, שנפל בשנת 1997 באסון המסוקים, שבו נספו 73 חיילים, בגיל 21. "בחרתי שיר שמייצג בצורה הכי ברורה את הטרגדיה", אומרחזן," שיר של דאגה שמאפיינת את הישראליות, הורים שכל הזמן דואגים לילדים שלהם.
"מעבר לזה, עצם העובדה שהשיר הוא נבואה שהתגשמה, הופכת אותו קשה יותר. בחיים שלי לא שרתי טקסט ישיר כל כך. בלתי נתפס שאדם יכול לכתוב מילים כאלה. חיילים חווים סביבם דברים קשים, וזה מוביל לסוג של ציניות בהתייחסות למה שעובר עליהם, ואפשר לראות את זה בשיר".
שטרק-חרל (28) שומעת את השיר לראשונה במהלך השיחה, ולא מצליחה לעצור את הדמעות. "אני מכירה את המילים 11 שנה, ופתאום לשמוע מישהו שר אותן, כאילו מדבר במקומו", היא מתארת, "אי אפשר להסביר את התחושות, אבל יורם בטוח מבין אותן. החוזק של המילים והמוזיקה מעביר את מה שהרגיש בזמן שבו כתב את המילים, אולי הוא ידע שזה מה שיקרה. לדעתי, כל מי שנכנס ללבנון ידע שהוא לא יחזור".
חזן, עם מטעני העבר, ניגש לעבודה והופתע מהתוצאה. "חוויית ההלחנה הייתה לא קלה", הוא מודה, "יום אחרי שלקחתי את הטקסט כבר זמזמתי סוג של מנגינה תוך כדי הליכה ברחוב, וכשהגעתי הביתה לנגן את זה, גיליתי שזה דווקא לחן מז'ורי עם אקורדים אופטימיים. כל השיר יצא שמח במובן מסוים, עם כל הטרגדיה של הטקסט והסיפור, זה הפתיע אותי ואת כל חברי הלהקה, ואהבנו מאוד את התוצאה".
ההאזנה לשיר מחזירה את שטרק-חרל ליום שבו נמצא פנקס השירים של ארז, ובו גם איור שהעביר בה רעד. "עשינו סדר בחדר שלו, כי הוא השאיר אותו במצב נוראי
"חיטטנו קצת בדברים, ומצאתי פנקס מלא קטעים משירים של שלמה ארצי וכל מיני משפטים, במיוחד על מוות, על הרוגים ועל מלחמות.
"השיר שהולחן הופיע בסוף הפנקס, ודף לפניו הייתה מצוירת מצבה שעליה כתוב 'ארז'. אחי הגדול אילן ואני מצאנו את זה יחדיו והיינו המומים, כאילו הוא ידע".
את יום האסון זוכרים השניים בחדות רבה, חרף השנים שחלפו. "בליל האסון ציפיתי שייכנס הביתה ויגיד שהכל בדיחה, שהוא חי והכל בסדר", נזכרת שטרק-חרל, "ניסינו להתקשר אליו עשרות פעמים, כדי לוודא שהכל בסדר, והוא לא ענה. משעה לשעה פחתו הציפיות".
חזן קיבל את הבשורה כילד בן 12 במגרש הכדורגל שבו שיחק, וכבר שם, הוא מספר, חש כי הדברים השתנו לנצח. "אחד השכנים בא לקרוא לי, ולא אמר לי מה קרה. זה היה אמצע היום ואני זוכר את הדרך הביתה - קרה משהו לשמש, נהיה קצת חשוך, אני פשוט זוכר את הדרך הזו. אז ידעתי שמשהו קרה, אבל רק כשהתקרבתי הביתה וראיתי את כל האנשים, הבנתי".
עד היום לא דיבר חזן על האירוע, והעדיף להתמודד לבדו. "תמיד אומרים לי: 'למה אתה לא מחייך?' 'אתה נראה עצוב'", הוא מתאר. "לך תסביר לאנשים שאני לא מחייך כי אני לא רוצה לחייך. ההתמודדות שלי היא לאורך כל השנים מאז שהוא נהרג. מכיוון שהאירוע התרחש כשהייתי ילד, הוא השפיע כל כך שאני פשוט חי לצד החיים, ולא חי אותם ממש. תמיד נמנעתי מלהיקלע לריבים ולדברים שאולי יסגירו את הטרגדיה הזאת".
גם בחירתו של חזן במוזיקה אינה מקרית. "אילו זה לא היה קורה, אולי הייתי עושה משהו אחר", הוא מודה. "האירוע גרם לי להתכנס פנימה, והייתי צריך להוציא משהו החוצה, אז ייתכן שהמוזיקה היא התוצר".
הקושי להמשיך ולשמור את הסיפור שלו בבטן, הוא שבסופו של דבר הוביל את חזן להחלטה לדבר לראשונה על האירוע. "בחרתי לספר על זה כי זה מציק מאוד", הוא אומר, "ציון היה מלא חיים, בדיוק הפוך ממני, צוחק כל הזמן, אנרגטי, מחפש מה לעשות כל הזמן עם חברים, שזה גם משהו שאני לא מכיר כל כך.
"היום אני מנסה להשתנות", מצהיר חזן, "מנסה שזה יהיה חלק ממני שאני לא אדחיק, לכן אני מנסה לדבר עליו, וזה קשה לי מאוד. כל השנים חשבתי שזה משהו פרטי, שאני צריך לשמור אותו רק לעצמי ולא לדבר עליו עם אף אחד, וזו הייתה טעות. זה משהו שצריך לקחת איתך לכל מקום. את השיר בחרתי בכוח, וגם להגיע לפה, להיפגש עם אושרית, בחרתי בכוח".
"אני הייתי בדיוק כך בשנים הראשונות", מעידה שטרק-חרל, "נמנעתי מלדבר באופן קיצוני, עד שגיליתי שככל שאני מדברת זה עוזר לי להמשיך לחיות. בשנה הראשונה הייתי כמו זומבי, בן אדם ללא חיים. נאלצתי להסתגל, ללמוד לחיות בלי, זה היה השיעור הכי קשה שעברתי בחיים שלי".
הנקודה הבלתי נתפסת ביותר ביחס לאובדן האחים, מסכימים השניים, היא יחסי הגיל המשתנים. "בכל שנה ביום ההולדת שלי אני סופרת בכמה שנים אני גדולה ממנו, וזה לא נקלט", מתוודה שטרק-חרל, "פתאום אני הפכתי להיות הגדולה".
חזן מכיר גם כן את התחושה. "זה קורה גם לי", הוא מסכים, "החישובים האלה, כשעומדים מול הקבר ורואים את הגיל שבו הוא נהרג, זה בלתי נתפס. הוא היה בן 26 ופתאום אני בן 30, 31, והוא נשאר לעולם בן 26".
שני האירועים שבהם נהרגו האחים הוגדרו כתאונות, אבל לחזן קשה לקבל את הדברים. "עקב תאונה", הוא מהרהר, "זה בלתי נתפס. היום אנחנו מעדיפים להתמקד בידיעה שאח שלי גונן בגופו על חייל אחר שניצל, הוא ביקר אותנו וסיפר לנו על זה. לחשוב שטייס ישראלי גרם את כל זה, זה מציק. דברים כאלו לא אמורים לקרות בצבא, ומכעיס לחשוב שזה היה יכול להימנע. שלא במודע, בחרתי לכעוס ולבוז לכל מה שקשור לצה"ל".
שטרק-חרל לא ממש יודעת על מי לכעוס. "זה קצת בעייתי, כי בחרתי לא להיות מעורבת בפרטים", היא מודה, "אבל מי שאשם או לא אשם כבר לא נמצא, גם הוא מת. ברור שאילו היה אפשר להחזיר את הגלגל אחורה, בטח לא היו חושבים להעלות את המסוקים בלילה של גשם זלעפות ורוחות. כל תאונה אפשר למנוע, ולצערי זו לא נמנעה".
היא מספרת כי אחיה לא היה אמור כלל להיות באחד משני המסוקים ביום שבו אירע האסון. "היה אמור להיות לו ראיון מג"ד לתפקיד חדש, ובסופו של דבר הוא עלה כי חייל שלו ביקש להתחלף איתו", היא מתארת, "מצחיק, בשנים הראשונות כעסתי עליו מאוד על שעזב אותי, והשאיר אותי להתמודד עם החיים. עד שהבנתי שעליי להניח לו, להניח לנושא, לתת לנשמה שלו לנוח".
לשטרק-חרל לא היה ספק באשר לדרכה הצבאית, למרות הטרגדיה. "בחרתי ללכת לצבא ולעשות ככל שאפשר, כי זה מה שארז רצה", היא אומרת. "אפילו שאיבדתי את אחי בגלל טעות אנוש, אני עדיין תופסת את הצבא כמו שחינכו אותי - כל בני המשפחה שלי קצינים וגם אני - אלה ערכים שהטמיעו בנו כל השנים".
חזן נאלץ לנתק את עצמו מהכעס ולהתגייס, על אף שלא ממש רצה בכך. "גם בי הטמיעו את הערכים האלה", הוא טוען, "ההבדל בינינו הוא שאני הייתי ילד, וזה היה סוג של מרד. אני אפילו זוכר שבאתי לארוחת שישי בבית, ומרוב שכעסתי אמרתי לאבי ז"ל שאני לא רוצה להתגייס.
"אבא לא היה מוכן לשמוע על זה, והכרחתי את עצמי לעשות את זה. לאבא שלי היה חשוב כל העניין של צבא, ערכים ולימודים, סדר ודאגה".
נא להמתין לטעינת התגובות
