אשתי היקרה, ילדים יקרים
קריאה בספר המציג את חליפת המכתבים האישיים של משפחת רוטגולד מהשנים 1940-1944, מאפשרת הצצה לחיי משפחה אוהבת שמנסה להיאחז במילים כתובות כדי לשמור על קשר שסופו הנוראי ידוע מראש לקוראים. על משפחה פרטית בהיסטוריה הכללית
ב-28 ביוני 1942 נשלח מרדכי רוטגולד לאושוויץ ונספה שם. ימים מעטים לפני כן שלח מרדכי לאשתו בפריז את מכתבי הילדים, יחד עם "דברים שונים שאני כבר לא צריך...את המכתבים של הילדים שימי באיזה מקום ותשמרי. עוד נקרא אותם ביחד". ממכתבי אשתו הוא התקשה להיפרד ולקח אותם עמו לאושוויץ. כמוהו גם הם לא שרדו. אדז'יה והילדים ניצלו הודות לעזרתם של שכנים צרפתים אמיצים שהחביאו אותם והבריחו אותם לדרום צרפת.
הסיפור הפרטי העולה מתוך המכתבים, התמונות והמסמכים המופיעים בספר "אדז'יה יקירתי, ילדים יקרים" חושף את האימה שנקלעו אליה יהודי צרפת שהאמינו שהיא ארץ החופש, השוויון והאחווה.
לצד המכתבים המתורגמים מופיעים צילומים של המכתבים המקוריים ובהם איורי הילדים שהכינו לאביהם. את המכתבים ליקט ובחר סרז' רוטגולד בנו של מרדכי והוסיף מבואות קצרים שנקראים כקרעי זיכרונות.
בפתיחת הספר מופיע סיפור השתלשלות המקרים שאיפשרו את פרסומו. הקטע נכתב על ידי סרז' רוטגולד, עורך הספר בצרפתית, ואחד הילדים של מרדכי רוטגולד. היום סרז' רוטגולד, הוא כבן שמונים וחי בצרפת.
"היה צריך שאבא ישלח בחזרה את מכתבינו, למעט את היפים ביותר של לוסיין ואת אלה של אמא; שסרז' יסתיר אותם מתחת לאריחים המכסים את רצפת הדירה; שאבא יסרב לברוח מחשש שמשפחתו תשלם את המחיר; שז'וז'ו לוקאס יאהב את אווה; שהמשפחה של אדון רנה לוקאס תסתכן ותסתיר אותנו... שאדון בדרו, מנהל בית הספר באיסודן (Issoudun), יתרגז על שהמשטרה באה לעצור את לוסיין בבית הספר שלו ויחלץ אותה מציפורני הגרמנים.
"ששומר היערות של הכפר בוזנסה (Buzançais), הוא ואשתו, יסתכנו ויאכסנו בביתם במשך תקופה ארוכה את הלן, אווה וזַ'נו, ויספרו לכל השכנים שאלו יתומים; שמשפחתו של אדון אמיל ברטראן, בעיר מיו (Millau), תסתכן ותאכסן את סרז' רוז'ייה הצעיר... שאחד המבריחים הצעירים שלנו, ריימון וינטר, לא יגלה היכן החביא את הילדים היהודים גם כשיוּצא להורג בירייה...
"שהצבא הרוסי ינצח בסטלינגרד ובעלות הברית ינחתו בחוף נורמנדי לפני שהברברים האלה ירצחו אותנו, אותנו ואת מגיננו; שהדייר שגר בדירתנו ברחוב בוט-או-קאי (Butte-aux-cailles) ברובע ה-13 של פריז ימעד על האריחים שהתרופפו, ימצא את מכתבי הילדים ויצרף אותם לצרור מכתבים כתובים בכתב יד מוזר שמצא בארון הבגדים; שהדייר הזה ישמור את המכתבים האלה וימסור לנו את כולם אחרי היום הגדול ההוא שאבינו קיווה לראות בעיניו; שהמכתבים האלה ינמנמו להם במשך עשרות שנים בתוך קופסת נעליים.
"שתלמידים מבית הספר התיכון שנבנה באתר מחנה בון-לה-רולאנד יכתבו עבודת זיכרון על מה שקרה בשטח המשמש להם היום מגרש משחקים; שהמכתבים האלה, לפי בקשתם, ייצאו מקופסת הנעליים שלהם כדי להעיד על כך; כדי שנשתכנע לפרסם אותם".
שני המכתבים הפותחים את הספר מובאים כאן:
בון לה רולאנד, 9.7.1941
אדז'יה יקרה וילדים יקרים,
לא ציפיתי לביקור שני כי ציפיתי שישחררו אותי לפני כן. אבל הנה אני נמצא כבר ברשימת הביקורים. לקראת 12 באוגוסט, לא יותר מאוחר, אולי עוד קודם. ביקשתי שביילה תתלווה אלייך. כתבי לי אם תוכלי לבוא עם כל הילדים בגלל המחירים הגבוהים של הנסיעה.
אשר לי, אני מרגיש טוב, אבל למרות מצב הרוח הטוב שלי הייתי רוצה להיות כבר בבית.
כמעט לא נשאר לי מה לעשן, אם תהיה לך הזדמנות שלחי לי קצת אם יש לך.
חוץ מזה אל תשלחו כלום כי בינתיים יש לנו מספיק אוכל.
במכתב שבו אשלח לך את אישור הנסיעה
אני מתפלא שאת לא כותבת אם הילדים הולכים או לא הולכים לבית הספר, ואם את יוצאת לעתים קרובות לטייל אתם, ואם את אוכלת טוב ואם הילדים נראים יותר טוב מאשר בביקור הקודם וכו'...
אשמח מאוד אם תוכלי להביא לי תמונה של כולכם.
כתבי לי מה נשמע עם המשפחה ועם כל האחרים.
אני מסיים את מכתבי בדרישות שלום לבביות ביותר למוריס ולמשפחתו, לסוניה וז'אק, לשרה וילדיה, לביילה וילדיה ולכל השכנים בבניין.
אני מנשק את כולכם חזק חזק, אותך, את לוסיין, סרז', אווה, הלן וז'נו.
נקווה להתראות בקרוב בבית, אולי אפילו לפני הביקור הבא במחנה.
בעלך ואביכם,
מרדכי
בון-לה-רולאנד, 21.7.1941
הלן יקרה וילדים יקרים,
קיבלתי את החבילה הקטנה ששלחת לי עם מר לנדנר. אני מבקש ממך לא לשלוח לי יותר כלום. אני מעדיף שתשאירי את הדברים אצלך, בשביל הילדים. לנו יש מספיק אוכל כאן. אם אצטרך משהו אכתוב לך ואז תוכלי לשלוח לי חבילה. תכתבי לי אם קיבלת את הדלי והאפודה דרך גברת לנדנר. תכתבי לי כשהילדים יתחילו את החופשה שלהם ואם הם יוצאים מפעם לפעם.
אצלי אין שינוי. הכל בסדר ואני מרגיש טוב.
אני שולח מכתב לגברת פיקאר.
וזה הכל. אני מנשק אתכם חזק חזק – לוסיין, סרז', אווה, הלן וז'נו הקטן.
ד"ש לכל החברים ולמשפחה, למר טרוֹקָה מרחוב פַּאטֶה. רציתי לשלוח לו מכתב, אבל אין לי יותר מעטפות.
בעלך ואביכם
מרדכי
תענו לי מיד.
אדז'יה יקירתי, ילדים יקרים, ליקט והוסיף מבואות סרז' רוטגולד, מצרפתית עדה פלדור, הוצאת יד ושם, 2008
נא להמתין לטעינת התגובות
