לא מכבים את האור
סרטו הדוקומנטרי של הבמאי מרטין סקורסזה על הרולינג סטונז, "Shine A Light" שיוקרן היום ומחר בסינמטק תל אביב הוא חוויה שמצליחה לדחוס אנרגיה אדירה של הופעה חיה לתוך אולם קולנוע קטן. על ארבעה בנים דיברה אגדת הרוק'נרול
הכוונה היא בעיקר למיק ג'אגר ולקית ריצ'ארדס, למרות שגם לרוני ווד ולצ'ארלי ווטס לא חסר. הציניקנים יאמרו שככה נראים אנשים שמרוויחים מיליוני דולרים מדי יום ומטיסים חצי מהכסף היישר לתוך האף שלהם, אבל לא. אם כבר, הרולינג סטונז רכשו בכסף שלהם מעיין נעורים פרטי, שאולי לא משפיע על הקמטים שבפניהם, אבל שומר ועוד איך על אנרגיות מטורפות, יכולת ריקוד מרשימה וסוחפת ומצב רוח טוב. הכי טוב.
הסרט מלווה בעזרת 18 מצלמות הופעה של הלהקה בתיאטרון ביקון בניו יורק באפריל 2006. לכבוד האירוע איגד הבמאי מרטין סקורסזה כמה מהצלמים החשובים בעולם כמו הצלם הדוקומנטרי אלברט מייזלס, שגם ביים לפני 38 שנה את הסרט "Gimme Shelter" על הסטונז, הצלם ג'ון טול זוכה שני פרסי אוסקר על "רוחות של תשוקה" ו"לב אמיץ", הצלם האוסטרלי אנדרו לסני שזכה באוסקר על "שר הטבעות – אחוות הטבעת" ועוד. על כולם ניצח הצלם הראשי, רוברט ריצ'ארדסון, זוכה 3 פרסי אוסקר על "פלאטון", "ג'יי.אף.קיי" ו"הטייס", אותו ביים סקורסזה.
הרעיון לתעד הופעה של אחת מהלהקות החשובות שהגיעו מבריטניה יחד עם הביטלס בשנות ה-60 שממשיכה לחיות ולבעוט עד היום, נולד אצל הסולן האגדי ומנהיג הלהקה, מיק ג'אגר. ג'אגר רצה שהסרט יתעד את ההופעה הגדולה ביותר שלהם עד היום באחד מהחופים של ריו דה ז'אנרו בברזיל. אל ההופעה היו אמורים להגיע למעלה ממיליון צופים, ולג'אגר נותר רק להחליט "מי יביים את הסרט וכמה יעלה להפיק אותו".
הבחירה בסקורסזה, במאי שהביא לעולם סרטים כמו "נהג מונית", "השור הזועם" ו"אליס לא גרה כאן יותר", היתה טבעית לחברי הלהקה, בייחוד לגיטריסט קית ריצ'ארדס, מעריץ של הבמאי שאמר "אם מישהו הולך לצלם אותך מופיע, אז עדיף שזה יהיה מרטין סקורסזה!".
הסרט עצמו, הקרוי על שם שיר של הלהקה מ-1972, הוא חגיגה לחובבי הסטונז
ממשיכים. ערב ההופעה, וחברי הלהקה מתחככים במשפחת קלינטון ומחכים כמו ילדים טובים יוצאי פנימייה בריטית קשוחה לבואה של אמה של קלינטון, דורותי, הזוכה לחיבוק חם מלא אחר מאשר קית ריצארדס, טרם הנפילה מעץ קוקוס, שהתרחשה כחודש וחצי לאחר הצילומים.
כל החנחונים נעלמים ברגע שהלהקה עולה לבמה. מרגע זה ואילך, הסרט מורכב מהופעה מחשמלת של האבנים, כשמדי פעם ישנן עצירות לקטעי ארכיון של חברי הלהקה, המוכיחים מעל לכל ספק שבצעירותו, מיק ג'אגר היה האיש היפה בתבל. העובדה הזאת אולי תיחשב כפרט שולי, אבל לא. קטעי הארכיון,ב יחד עם הכריזמה שניגרת בכמויות אדירות על הבמה, נותנים עוד סיבה להאמין שג'אגר הוא יצור על אנושי, על זמני.
בשר ודם הוא לא. לא יכול להיות. בעת צילומי הסרט ג'אגר היה כבן 63, ועדיין פיזז על הבמה בתנועות קיצוניות ובוטחות, חשף בטן שטוחה וישבן קטן ומוצק. גם שאר חברי הלהקה נראים טוב יחסית לגילם המתקדם (ווטס המתופף בן 67).
הרגע היחיד בו נדמה כי גילו האמיתי של ג'אגר מציץ החוצה, מגיע בביצוע נפלא לשירה של מריאן פייתפול, אקסתו המיתולוגית, "As tears go by" . קלוז אפים על פיו הענק והרוטט של ג'אגר משווים לו לרגעים מסוימים מראה של זקן בודד, הטובל את פת לחמו בתה מול channel 4.
בכל זאת, מיותר להשתמש בביטויים כמו "דינוזאורים", "לא רלוונטיים", "קשישי הרוק" ו"פתטיים". הסרט, שבחלקים מסוימים גורם לקהל לרצות לקום ולמחוא כפיים כאילו הוא נוכח בהופעה עצמה, מוכיח שמדובר בלהקה נצחית. ואנחנו בעיקר צריכים להגיד תודה שיש עדיין איזה סיכוי שנראה אותם פעם מופיעים בלייב.
נא להמתין לטעינת התגובות
