זה השיט
ביט 69 הם שלושה שישיסטים מלאי עזוז מסביון. אבל אם חשבתם שהם יובילו פה איזו מהפכה, קבלו תיקון: אין להם שום עניין להיות אביב גפן (גם כי הוא סתם גנב של צ'יפסים), אין להם שום עניין לשיר שירי מחאה (כי מה זה יעזור), ואין להם שום עניין להתנצל על זה שהם עשירים (כי כולם סתם קנאים). מבחינתם, העיקר שיהיו קונדומים
חבל , כי פתק התאבדות בתלתל זה הדבר האחרון שאני יכולה להרשות לעצמי עכשיו. עוד דקה ההפסקה של השעה החמישית, ואחרי זה יש לי שיעור ביולוגיה, מתמטיקה ואמנות.
זאת המערכת של חברי להקת הפופ-פאנק ביט 69 שלומדים כאן. בסוף החודש ייצא האלבום השני שלהם, "בנות אוהבות בנים חזקים" ככה שכרגע, אם לא אכפת לכם, הם השישיסטים הכי חזקים פה. ברצינות, הם הופיעו עם נינט.
אבל הפעם אני סוחבת על עצמי עול גדול הרבה יותר מאשר חזה אומלט תיכוניסטי, כי הבי-אף-אף החדשים שלי הם כל מה שרציתי להיות בתיכון ומעולם לא הצלחתי: עשירים, מפורסמים ואהובים על המורות. רק דבר אחד לי יש ולהם אין.
ברי (אורי שפלן) הגיטריסט שואל אותי כשאנחנו מעשנים במחששה "יש לך רישיון? ". אני כמעט מהנהנת בתחושת ניצחון, כשהוא הורס לי. "יש לך אוטו?", הוא פולט, "למה אין לך אוטו? למה ההורים שלך לא קונים לך? למה אין לך כסף? עוד מעט יהיה לי טום-קאר, איך שיהיה לי רישיון, זהו, בחיים אני לא אסע יותר בהסעות".
עד ההסעה לסביון יש עוד שני שיעורים, והספוט, שם מגניב לחתיכת מגרש מגניבה ולא מוצלת שמגניב להשתזף בה בהפסקות, כבר התרוקן לגמרי. הספוט הנוכחי של רענן פוגל, סולן הלהקה המתוקי, הכותב והמלחין, הוא שיעור ביולוגיה, המקצוע השנוא עליו, והוא מנמנם בפיהוק על הקיר כשהכיתה משחקת "קרע ת'מורה."
מצחיק כמה אנרגיות יכולות לשכון בתיכוניסט כשהוא מצטרח על עוגות גבינה בעיר הבירה, וכמה מעט מהן נשארות כשהוא תקוע בכיתה עם ריח של סלמי. הוא נראה כמו בובה מתנפחת
למורה הוא מספר שהוא פשוט ילד רגיש, שלא יכול לשאת על נפש הביאנקה הרכה שלו פטפוטים בוטים על כלי הדם, אז היא משחררת אותו. היום לא. היום הוא רדום מדי בשביל לקום, הרגיש. בכלל, כל מה שעושים בתיכון זה לישון.
חוץ מלורל עמיר, המתופף והתלמיד השקדן, שאפילו יושב בשורה ראשונה באמצע במתמטיקה ומתעניין במרץ בסוגיות המשוואה הריבועית, רוב התיכוניסטים מתרגלים במהלך היום תנומה פעילה. הם ישנים בשיעורים, נוחרים בהפסקות, נמרחים על הכורסאות כמו קוטג' ליד הבריכה באחוזה של ברי.
ביט 69 קיימת מאז שהביטים היו בכיתה ו', אבל את הבאם ההורמונלי הם קיבלו רק בשנתיים האחרונות, כשהתגלו בהופעה במועדון על ידי נמרוד דוויק, מנהל הלהקה. האלבום הראשון, "חומרים רטובים", יצא לפני שנה, בהפקה מוזיקלית של יובל מנדלסון משייגעצ.
הופעה בטקס העמ"י הפכה את הביט לעובר הכי בועט ברחם של גלגלצ. אחרי שפיצחו את גולגולותיהם בהופעות עם להיטים כמו "עוגות גבינה" ו-"כמו שלך" וטיפחו קריירה מוזיקלית אינטרנטית (פייסבוק, מייספייס, שוקס, מקושרים, פורומים), הסתגרה השלישייה באולפן עם המפיק החדש, יותם בן-חורין מ-Useless ID.
התוצאה: אקנת הסינגלים מתוך האלבום השני החלה כבר להתפשט, עם שירים כמו, "כל הבנות" ו-"את לא רוצה". עכשיו לא רק ההורים שלהם יכולים לרכוש את התאומים של אנג'לינה ג'ולי, גם הם.
"אנחנו רוצים להעביר משהו לאנשים שקוראים את הכתבה", חוצב לורל את שערו בעזרת משקפי המעצבים שלו. "זה לא משנה אם יש להורים שלנו כסף, כאילו, אז מה?".
אז זה מעצבן. אתם תיכוניסטים ויש לכם הכול, גם אני רוצה להיות אתם כשאהיה גדולה.
"הקטע זה שחושבים שזה לא פייר כי ההצלחה היא בזכות הכסף, אבל ההורים לא הוציאו על זה אגורה. קרענו את התחת, כל היום עשינו טלפונים לאנשים, התחלנו להשיג הופעות. זה לא כזה קשה להשיג כתבה בעיתון. אנחנו לא צריכים להתבייש כי אנחנו גרים בסביון".
רענן: "מה זה השטויות האלה? להפך. אנחנו שמחים שאנחנו גרים בסביון, זה אחלה קטע. אז כשאתה יוצא מסביון זה שונה וגדול, הבנתי הרבה יותר דברים, נחשפתי לזה שלא הכול טוב ויפה. ראיתי את החבר'ה הרוסים הניאו-נאצים ב'עובדה', דברים כאלה עושים לי הלם, אבל אני מבין שזה ככה. יש אנשים כאלה ויש כאלה, תמיד יהיה מי שינסה לקטול אותך. כל עוד אתה נהנה, לא משנה מה אומרים לך".
עצוב, אבל הייתם מעדיפים להיות עניים ושלא יגידו עליכם את זה?
ברי: "כן".
רענן: "לא! לא! סליחה, שילכו להזדיין". לורל: "כולם קנאים, מה אכפת לי? אני צוחק על האנשים האלה, תכלס".
ברי: "בהתחלה הגבנו לזה נוראי".
רענן: "פעם ראשונה שנחשפנו לשונאים היתה בעיר הבירה".
לורל: "בקהל היו מטאליסטים הומואים כאלה, ואמרו לברי 'שמן, אמא שלך זונה'".
רענן: "אז הוא אמר 'אולי אני שמן והיא זונה, אבל אתה עדיין הומו'. זה היה קשה! הייתי בהלם. זרקו לי בקבוק בירה עם חול על הראש, כאילו! זה גם לא רק הקטע של הכסף, עדיין מקללים אותנו שברי שמן ושאני שחור ושלורל נראה הומו".
ברי: "ושרענן שר כמו תחת ושלורל לא מנגן באמת, זה הכול פלייבק. לילדים האלה גם יש להקות ואם היו להם הייטרס בכמות שלנו, הם היו מתחילים לבכות".
ברור. למה אומרים שאתם שיבוט של בלינק 182?
רענן: "באלבום הראשון היה קטע עם 'עוגות גבינה' שהפתיחה נשמעת איכשהו כמו שלהם".
ברי: "זה לא נשמע איכשהו, זה נשמע בדיוק".
לורל: "זה לא נשמע בדיוק, ברי, זה פשוט אותם אקורדים".
ברי: "זה בדיוק".
רענן: "אם אתם כבר נכנסים לקטנות, סבבה, אז כל מי שחושב שהוא גילה את אמריקה וכותב בטוקבקים 'תשמעו את 'עוגות גבינה' ואז תשמעו את 'פירסט דייט' של בלינק, אז בואו אני אגיד לכם, או-קיי? זה שלושה תווים! הם בעיקרון באותו הסדר, אם אתם ממש נכנסים לזה, סבבה? שמעתי את זה, ישבתי עם הגיטרה, בדקתי".
ברי: "באלבום השני כולם יחרבנו בתחתונים".
אבל כל זה לא משנה, כי עכשיו, בספסל האחורי בהסעה, עומדת על הפרק בעיה מהותית הרבה יותר: איזה אוכל להזמין, פיצה או ג'ירף. "ברי, אתה יודע כמה קלוריות יש בפיתה?", גוערת בו נערה עם גוף פילאטיס. "אני לא אוכל את הפיתה! ", הוא רועד כשהמשפיטה ממשיכה לסנוט בו כמו הנאצית של הפחמימות. "למה הפיתה אצלך ביד, ברי?", היא לוחשת, וברי דוחס את הפיתה לילקוט בהכנעה. "לגיבוי", הוא ממלמל בייאוש. אחר כך, כשהפיתה תתעכל, הגרעפסים ייצאו.
"אנחנו להקה שנדפקת, בסדר?", תוקע לורל. "בקטע הכי מצחיק בעולם, הדברים הכי מפגרים. איך נדפקנו, זה המשפט. למשל שהגענו לבית ספר בשמונה ביום שמתחילים בעשר".
רענן: "או שהגענו לחדר הקלטות והחלטנו שנעשה תחרות ונצלם אחד את השני בסוני אריקסון, ופשוט ננסה לדחוף כמה שיותר פרינגלס כי אין לנו מה לעשות עם כל החבילה, שהיתה מגעילה. אז עוד יותר נדפקנו כי זה הרגיש מעאפן לדפוק את כל זה בתוך הפה. הנה, נדפקנו".
מה עושים עם בנות?
לורל: "רוב הבנות בהופעה זה או גיל 25 או גיל 12. אין בנות בגיל שלנו שנראות טוב. וכשיש, נפגשים בדרך כלל בבית אחד של השני, וכאילו מדברים".
רענן: "קשר זוגי זה קשר זוגי. מדברים, עושים צחוקים. נראה לי שנכנסת לקשר זוגי ברגע שמתנשקים, ברגע שקורה ביניכם משהו שמפריד אתכם מידידים".
בואו נדבר על סמים, אלכוהול, סקס.
ברי: "אני בעד, אני לא בתול".
רענן: "אין לי בעיה עם מי שמעשן, ברי מעשן, אני בחיים לא אכניס לפה סיגריה. אבל היתה הופעה אחת שביקשנו בירות והיה מקרר מלא פחיות, שתינו ובסוף עלינו ועשינו מלא שטויות. אחרי זה דוויק אמר 'תקשיבו, אתם לא שותים יותר לפני הופעות'. במינון . גם ילדים בני 12 או 11 מעשנים ושותים".
לורל: "ילדים בכיתה ד' מגדלים גראס בבית! מי שרוצה שיעשן וישתה, אני לא אדפוק את הבריאות שלי פשוט".
ברי: "סקס זה השיט!"
שיט?
רענן: "זה אחלה".
ברי : "גם סקס בלי אהבה".
לורל: "כל עוד אתה נמשך למישהי, אתה לא חייב לאהוב אותה". ברי : "אבל חייבים אמצעי מניעה, זה מסוכן. כי מהנאה של רגע יכול לבוא לך ברי קטן. זה למה ילדות נכנסות להיריון בגיל הזה, כי הבנים מפגרים, הם חרמנים ולא חושבים מה יקרה".
זה השיט.
רענן: "גם הן מפגרות, שייקחו גלולות".
ברי: "אם זאת בחורה שאני מכיר וסומך עליה, אז רוב הסיכויים שלא יהיו לה מחלות. אם זאת בחורה גועל נפש, היתה עם מלא בחורים, צריך לשים קונדום".
רענן : "ברור. לא משנה מה. תשימו שניים!".
ברי : "לא שניים, אתה מגזים, כבר לא כיף לך עם שניים".
ההסעה לסביון מהווה כניסה בשער דמיוני לאורנג' קאונטי, ואולי בגלל זה יותר מכל הביטים מזכירים לי את שלישיית האחים הבלונדינית הצפצפנית הזאת, הנסון (לורל: "אין לנו מושג מי אלה").
אפילו הספורט שהם מתעניינים בו יותר פוטוגני. "סנואובורד זה השיט!", מהגג ברי, "אבל כדורסל, כדורגל, אני שונא, יש ילדים ממש גיי שזה מה שהם עושים כל החיים שלהם". "אני אוהב טניס", ממשיך לורל, "גולף, באולינג, סקטבורד, זה ספורט".
"אני שונא באולינג, זה חרא", מרסס רענן ולורל לא מאמין שזה קורה לו. "באולינג?", הוא משתנק, "בחו"ל זה נראה הרבה יותר טוב מאשר בארץ".
הם מעבירים את הזמן בפלייסטיישן, בפורנו ובשיגועים, הכול בהתפרצות אנרגטית גועשת שהיתה יכולה לחשמל גם את הים. "נראה לי שהלהקה זאת הדרך הכי קלה שלי למות, אם אני אמות מהתקפת צחוק או משהו", מנתח לורל.
"אני הייתי בטוח כמה פעמים לפחות שאני הולך למות", מתחרפן רענן, "לא יכולתי לנשום. לדפוק את ברי זה מצחיק כי הוא ילד תמים, גם לדפוק את לורל זה מצחיק, כשהוא מחרבן ואנחנו מצלמים אותו מהחור".
לא נמאס לכם להיות הפושפושים?
ברי: "לא, זה כיף. אנחנו רוצים להיות ככה".
רענן: "אנחנו לא להקת פאנק! אנחנו פופ! בסדר? פשוט תרדו מזה! אנחנו להקת מיינסטרים. אני לא יודע מה יהיה עוד חצי שנה, אבל כרגע רוב מה שבא לנו להעביר זה סבבה ושמח, ובואו תעשו איתנו כיף. אנחנו לא מורכבים".
ברור . אין לכם דעות?
לורל: "דעות על מה?".
רענן: "יש לנו דעות, אבל זה פאקינג לא מעניין! אם הייתי מרגיש שבראש שלי לכתוב שיר על המצב בעולם, הייתי כותב את זה מזמן. אנחנו עדיין ילדים, תכלס, אני עוד לא מרגיש בתור כותב שיש לי זכות להגיד משהו על הפוליטיקה או התרבות במדינה שלנו".
ברי: "אנחנו לא מבינים כל כך".
לורל: "אין לנו שום צורך לכתוב על תסכולים".
למה ?
רענן: "זה לא משנה. מה זה משנה לכתוב שיר, זה יעשה משהו? אין לנו שום דבר נגד אמני מחאה, נגיד אביב גפן, כי אביב גפן סחף אחריו דור שלם".
ברי: "הוא גם גנב לנו צ'יפס. אכלנו צ' יפס בניצנים והוא גם הופיע ואז בא ולקח לנו צ'יפס. לא ביקש. ממש חצוף".
לורל: "אביב גפן הוא גנב צ'יפס. את רואה? זה יכול להיות שיר של ביט 69".
נא להמתין לטעינת התגובות
