ימים מוקפאים

כשענת קלאוזנר זכתה בפסטיבל חיפה עם "ימים קפואים", כולם חשבו שהיא עומדת לטרוף את התחום. אבל בינתיים היא מסתפקת רק בביסים קטנים, בהצגת פרינג? מול 30 איש בלב התחנה המרכזית בתל אביב ? להלן ההסברים

יונתן אסתרקין . צילום: אריק סולטן | 11/4/2008 8:33

ענת קלאוזנר לא ידעה את זה עד שנפגשנו לצורך הריאיון, והיא גם בטח כבר שכחה את זה בינתיים, אבל כבר נפגשנו בעבר. לפני כמעט עשור. בצבא. ועוד במסגרת הסיירת המובחרת, הידועה בשמה "תיאטרון צה"ל".

אני התגייסתי בדיוק כשהיא השתחררה, ושובצתי לאותה הפקה שבה היא הספיקה לעבוד. "אחד משלנו", למי שנורא דחוף לו לדעת. כבר אז ידענו היטב מי היא. השמועות על היפהפייה (והחכמה אפילו) בקאסט של "אחד משלנו", כבר הגיעו לכל אוזן גברית סטרייטית (כן, לא היו הרבה) בתיאטרון צה"ל.

ואז, ממש לפני שחרורה, הייתה איזו נסיעה משותפת להופעה בבסיס ברמת הגולן. מובן שבאזור הצ'ק פוסט ניסיתי להתחיל איתה. מובן שמימיי לא נפנפו אותי בכזו מהירות. "אוי, אני ממש מצטערת", היא צוחקת כשאני משתף אותה בטראומה הקשה. "לא יודעת מה קרה לי אז . . . אתה דווקא חמוד. ובדרך כלל גם אני מאוד נחמדה. במיוחד לאנשים חדשים. בטח הייתי אז בזוגיות".

לא רק יפה

זוגיות היא גם נושא ההצגה שבה היא משתתפת עכשיו בתיאטרון קרוב בתחנה המרכזית בתל אביב. "א.א. אישה אלימה" שמה, והיא נכתבה ובוימה על ידי ניקו ניתאי, מנהל התיאטרון, ובשיתוף עם השחקנים בתהליך של סדנה ארוכה.

ההצגה מציגה שורת מפגשים אקראיים בין זוגות בחלל התחנה המרכזית ועוברת על סצנות מתוך חייהם המשותפים של הזוגות השונים. אבל הנה הפנץ'. כל אפיזודה כזו נגמרת בסופו של דבר במעשה אלימות בדרגת חומרה כזו

או אחרת מצד הגבר כלפי האישה. החל בדחיפה וכלה ברצח.

"קודם כול זה נושא חשוב", אומרת קלאוזנר, "ומעבר לזה, אהבתי את הרעיון של להציג פיסות חיים של אנשים בלי לנסות ליפות או לסגנן אותן. מאוד נהניתי גם מהסדנה של האימפרוביזציות שעשינו ומתהליך המחקר, שכלל פגישה מרתקת עם נשים במעון לנשים מוכות. בעיקר חשוב היה להראות שאלימות בתוך מערכת יחסים היא לא דבר שקורה רק לאנשים מסוימים. זה קורה לכולנו".

זה קרה לך?
"אני לא יודעת אם אני רוצה לענות על זה", אומרת קלאוזנר ואחרי רגע מוסיפה: "זה לא שהייתי אישה מוכה, אבל כן היו לי בחיי הזוגיות סיטואציות אלימות. אלימות לא חייבת להיות מכות כמו בסרטים. זו בעיניי כל גלישה למקום שממנו אין חזרה.

מקום שממנו האדם שמולך כבר לעולם לא ייראה לך כמו שהוא נראה לך קודם. אם כי ברור שהכול תלוי סיטואציה ואישיות. גם אישה יכולה להיות אלימה בזוגיות. גם סירוס, במובן המטפורי של המילה כמובן, הוא אלימות".

וזה קרה לך? מקומות שבהם את היית המסרסת? האלימה?
"לא במודע לפחות, אבל יכול להיות שאם תשאל אחרים הם יגידו דברים אחרים. היו מקומות של אגרסיות, מן הסתם. אני חושבת שהדבר החשוב הוא לנסות לא לדרוך דווקא על החרדות של השני".

לא בוער לי

במסגרת הסדנה שעברו עם ניתאי בעבודה על ההצגה מספרת קלאוזנר שכל השחקנים התבקשו לתאר סיטואציות מחייהם הזוגיים שגבלו באלימות. היו כמה שסיפרו על מקרים של אלימות פיזית. אני תוהה באוזניה אם זה מקשה על העבודה איתם כפרטנרים אחר כך.

"אני לא חושבת", היא עונה, "כי מראש היה ברור שזו סיטואציה מיוחדת. הם חשפו המון דברים שלא לכולם יש תשובות עליהם. הבנים דיברו לדוגמה על זה שאישה יכולה לתת לגבר סטירה ולו אסור להחזיר. זה משאיר אותו בתחושת סירוס ותסכול מאוד גדולה. אולי יותר מאשר ללכת ממש מכות עם גבר אחר. או גם בקטע המיני - אם בחורה תשלח ידיים לבחור בפאב, גם אם הבחור לא ייהנה מזה, הוא לא יוכל ממש להאשים אותה בהטרדה מינית או במעשה מגונה. יצחקו עליו. כך שזה לא שחור ולבן".

אז אחרי כל העבודה הזו, את עדיין מאמינה בזוגיות?
"ברור שצריך לעבוד על זה, ברור שצריך להשקיע וברור שאין קשר מושלם, אבל בגדול כן. אני מאמינה".

אז למה את פוכרת כרגע אצבעות בטירוף ודופקת את הבירה על השולחן אחרי כל שלוק?
(מחייכת) "בדיוק סיימתי קשר אחרי הרבה זמן, אז קצת קשה לי לדבר על זה. ואני גם לא אוהבת בכלל להתראיין. לא עשיתי את זה כל כך הרבה. וזה גם נושא שמעסיק אותי הרבה. איך אני נתפסת, מה חושבים עליי, מה רואים, מה לא רואים, אם בכלל רואים".

חשוב לך לא להיתפס רק כיפה?
"היה גיל שזה היה לי חשוב מאוד. להיתפס כאינטליגנטית ולא רק יפה. אני רוצה לקוות שעברתי אותו".

ובכל זאת, בסרטך הגדול הראשון, "ימים קפואים", הופעת בעירום ועוד די נועז. לא פחדת?
"פחדתי ממה? ".

שיתייגו אותך כ"זאת שמתפשטת", שיזכרו רק את זה, שיורידו תמונות עירום שלך באינטרנט, שאבא שלך יזדעזע.
"סמכתי מאוד על דני (לרנר, במאי הסרט "ימים קפואים"-י"א) וזה נעשה לדעתי מאוד בטעם. אני גם לא חושבת שזה היה כל כך חשוף. לגבי הורדות באינטרנט וחרמנים ברחוב, מה אני אגיד לך, שייהנו. . . ולגבי תיוגים, אני מקווה שאני מספיק טובה כדי שיראו מעבר לזה.

ואבא שלי. . . טוב , זה באמת היה קצת מאיים, אבל בסופו של דבר הוא החמיא. או ליתר דיוק אמר שזה'לא נורא'. שזה באמת הכי הרבה שאתה יכול לבקש מאבא. אני כן חוששת שאולי אם אהיה מטפלת בעתיד אז למטופלים זה יהיה קצת קשה לעשות את ההפרדה ולראות אותי נטו כמטפלת, אבל זה מתח שקיים בכלל בין מקצוע הטיפול האנונית מי בבסיסו לבין מקצוע השחקנית החושפני".

קלאוזנר (28), ילידת רמת אביב ובת לאב רופא מנתח בכיר ולאם שהיא אשת עסקים, פרצה לתודעה עם "ימים קפואים", סרט עצ ת מאי שזכה במפתיע בתואר הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה 2005.

בעקבות הזכייה המת תוקשרת, התחושה הייתה שקלאוזנר האלת מונית עומדת בפני הפריצה הגדולה. נדמה שאין מקום רחוק יותר מהציפיות הללו, מאשר תיאטרון קרוב השוכן בתחנה המרכת זית החדשה של תל אביב. ועוד מדובר בהצגה בשישי בערב, מול 30 איש שהצליחו לחלוף על פני ישראל השלישית בדרך לאולם.

שם, בין העובדים הזרים, השיכורים, הפאנקיסטים, הקבצנים והמשוגעים הכלליים, קלאונר משחקת עכשיו. האם אין לה תחושה של פספוס? "ממש לא", היא זוקרת סנטר. "קודם כול, צריך לזכור שגם שכשעשינו את 'ימים קפואים' לא ידענו מה הולך להיות.

זה היה סרט בתקציב קטן מאוד שצולם בכל מיני לילות הזויים בלי לדעת בכלל אם הוא ייצא ומתי ואיך הוא ייראה. ברור שאחרי שהסרט יצא והיה סביבי איזה באזז, או באזון, קיוויתי שזה יביא למשהו. ותתפלא, זה לא שהלכתי ואמרתי 'לא' לטלנובלות ולפרסומות כי רציתי איכות. פשוט לא הציעו.

אז עכשיו הולכת לצאת איזו סדרה עם משה איבגי, שהצטלת מתי בה לכמה פרקים ("הכלה מאוקראינה" בערוץ 10 - י"א) ויש עוד כמה דיבורים שעוד אי אפשר להזכיר. אבל בגדול, זה לא שטבת עתי בהצעות. אז כנראה אני צריכה לעבור את המסלול של השחקנית המתחילה שכולן צריכות לעבור, וזה בסדר".

לא הלכת ללמוד משחק, את לומדת עכשיו פסיכולוגיה, אולי זה פשוט לא בוער לך?
"אני מוכנה לעשות הכול בשביל דמות, אבל אולי אני לא מוכנה לעשות הכול בשביל להיות רק שחקנית. אחרי'ימים קפואים' היה לי יותר קל להגיד לעצמי ולעולם שזה באמת מקצוע שאני רואה בו את עצמי. משחק.

לפני כן היה לי מפחיד למצוא את עצמי רצה מאודישן לאודישן בגיל 40. זה עדיין מפחיד, ואולי בגלל זה אני עושה עוד דברים, אבל אני מאוד אוהבת לשחק. בבית כמובן ציפו שאהיה רופאה ולצד זה שתמכו בי והאמינו בי גם הכניסו לי לראש כמה שמשחק הוא מקצוע לא יציב, אז אולי בגלל זה היה לי תמיד חשוב ללכת ללמוד עוד משהו.

אני נורא מתעניינת במה שאני לומדת ובצד הטיפולי של פסיכות דרמה ופסיכולוגיה בכלל. היו התלבטויות אם ללכת ללמוד משחק או לא, והחלטתי ששלוש שנים עכשיו לעזוב הכול זה לא נכון. אז אני לומדת מהצד כמה שאני יכולה. פה קורס שם קורס. מה שבטוח הוא, שמבחינתי ליצור קשר עם ילדים במסגרת טיפולית פסיכולוגית זה יותר מעניין מאשר להציג להם הצגות בקת ניונים. חושב שזה מוזר? "