ובנימה פסימית זאת
וודי אלן עדיין לא מצא את משמעות החיים, אבל כבר הבין שעם הזמן הם הופכים "לגרועים ומדכאים יותר". רק אל תיתנו לקיטורים הקיומיים להטעות אתכם: אפילו הוא לא ממש סבל כשביים לסרטו הבא סצנת סקס בין סקרלט ג'והנסון לפנלופה קרוז. ראיון ידידותי עם מתלונן סדרתי
וזה עוד לא הכל: סרטו האחרון, "חלומה של קסנדרה", ייחקק ככל הנראה בתודעה הפילמאית כפלופ הגדול ביותר שלו אי פעם. כל כך גדול, עד שהסרט - שהכניס פחות ממיליון דולרים בקופות בארצות הברית - דילג על המסכים ברוב חלקי העולם, נחת היישר על מדפי הדי-וי-די. ודומה שזה יהיה גורלו גם בארץ. אבל אם לשפוט על פי אווירת הקדושה שעדיין שוררת סביב הגאון היהודי הממושקף והמקשיש, נראה שוודי אלן בכל זאת עשה משהו נכון.
איך שלא תסתכלו על זה, אלן, 72, הוא אחד מהבמאים הגדולים ביותר שעוד נמצאים בסביבה. נכון, הסרט החדש שלו (דרמת מתח טראגית שבה יואן מקגרגור וקולין פארל מגלמים שני אחים לונדונים, בני המעמד הנמוך, שמסתבכים בפרשת רצח ונאלצים להתמודד עם ההשלכות) מצוי במרחק רב משיאיו האמנותיים.
אז מה. אף אחד מאיתנו - העיתונאים שהתקבצו סביבו בוונציה - לא בא לכאן כדי לעמת אותו עם המציאות. לרמוז לו שזמנו עבר. לשאול אותו מדוע הוא מתעקש להמשיך לעשות סרטים בקצב כמעט בלתי נתפש.
40 שנה חלפו מאז "קח את הכסף וברח", הסרט שהשיק את קריירת הבימוי הארוכה והמאוד פרודוקטיבית של וודי אלן. זה החל בשורה של קומדיות מצליחות ששילבו במיומנות וברהיטות בין הומור העממיקו השנון של האחים מרקס להומור האינטלקטואליסטי המתפלצן של קוראי ה"ניו יורקר", כאשר התמהיל הלא שכיח מתובל בקמצוץ של סארטר וניטשה, ובכמות נדיבה של נוירוטיות יהודית פטפטנית.
כמה שנים אחר כך החליט אלן הצעיר לפנות למחוזות שאפתניים יותר. הוא זנח את הסלפסטיק ואת רוח השטות, הרים את הרף, העלה את מינון התחכום, והביא לעולם את "הרומן שלי עם אנני" - אולי הקומדיה הרומנטית הטובה בכל הזמנים. הסרט זיכה את אלן באוסקר ראשון, נטע אותו עמוק בלב הקונסנזוס, ופחות או יותר סימן את תחילת תור הזהב שלו - רצף מופלא ומגוון של יצירות שנעו בין השחור-לבן המוקפד, המלנכולי והאפר-ווסט סיידי של "מנהטן"; לקלילות הגאונית והקורעת מצחוק של "דני רוז האיש מברודוויי"; לאלגוריה המבריקה וטובת הלב של "זליג".
ב-85' זכה אלן בפרס הגדול בקאן עבור הפנטזיה הנוסטלגית "שושנת קהיר הסגולה", ושנה לאחר מכן התכבד באוסקר שני עבור
עבור רוב אוכלוסיית העולם, שנות התשעים של אלן זכורות יותר בגלל הכותרות התכופות שקיבל בצהובונים (הודות לגירושיו המכוערים ממיה פארו ולמערכת היחסים התמוהה שלו עם בתו-אשתו סון יי). זאת למרות שאי אפשר שלא להזכיר בחיבה כמה מהסרטים שיצר בשנים ההן: "קליעים מעל ברודוויי", "מתוק ומרושע", "בעלים ונשים" ו"לפרק את הארי".
המילניום הנוכחי, לעומת זאת, היה הרבה פחות אדיב לאלן. מלבד "נקודת מפגש" (חזרה לפורמה, לדעת רבים, אם כי קשה להתעלם מהעובדה שבסך הכל מדובר ברימייק לונדוני ל"פשעים ועבירות קלות"), האיש לא ממש סיפק סיבה למסיבה, או, לצורך העניין, סיבה ללכת לקולנוע.
אלא שגם אם אלן, או הקריירה שלו, לא ממש נראים היום כמו מיליון דולר, אין בכך לומר שהוא עצמו אינו מרגיש ככה - הכל יחסי, כמובן, בכל זאת מדובר בניהיליסט פסימי.
בזמן הראיון עימו, וודי הנמרץ שמח לספר על סרטו הבא - "ויקי כריסטינה ברצלונה" (שצפוי להכיל סצנת מין לוהטת בכיכובן של סקרלט ג'והנסון ופנלופה קרוז); על סיבוב ההופעות הגדול המתוכנן ללהקת הג'ז שלו (שבה הוא מנגן בקלרינט); ועל קובץ הסיפורים שלו ("Mere Anarchy") שפורסם לאחרונה. בנוסף, מאז שיחתנו, כבר יצאה הכרזה מעוררת סקרנות בדבר סרטו הבא - הבא: לארי דיוויד ( "תרגיע" ) לוהק לתפקיד הראשי. בקיצור, גם אם אתם ממש חשים צורך עז להגיד "קדיש" על האיש, עדיף אולי להמתין קצת. אלן, כל עוד זה תלוי בו, ממש לא מתכוון לפנות בקרוב את הסט.
קיבלתי את הרושם ש"חלומה של קסנדרה" יוצר טרילוגיה עם "נקודת מפגש" ו"פשעים ועבירות קלות". יש בזה משהו או שאני סתם מדמיין?
"כן, אני יכול לראות את הקשר - שלושתם סיפורי רצח, ושלושתם מעלים נושאים מוסריים. בהחלט אפשר לכתוב על הנושא מאמר אקדמי ולמצוא כמה קווי דמיון ומספר נושאים מוסריים שמועלים בשלושתם".
אבל הפעם, בניגוד לעבר, הגיבורים הטראגיים שלך הם בני המעמד הנמוך.
"כן, הם אנשים מאוד ממוצעים ולא מרשימים, ובגלל שהם ממוצעים, כשהם מוצאים את עצמם מעורבים בטרגדיה של הסרט, הצופה מרגיש שזו טרגדיה אמיתית. זו לא טרגדיה שקורית למלך או למישהו מהמעמד הגבוה".
התכוונת להתייחס באמצעות האחים שלך לאחים אחרים בספרות? קין והבל, למשל?
"ממש לא. אבל אחרי שצפיתי בסרט הגמור, הבחנתי בסמליות - של קין והבל, של גן עדן, של עץ הדעת -והיא מקרית לחלוטין. הייתי מופתע מאוד כשראיתי אותם בסרט הגמור".
אבל ברבים מהסרטים שלך אתה בוחר באופן מודע לעסוק בנושאים הגדולים של הדרמה.
"נכון. בגידה, רצח, חמדנות, רמאות, תשוקה: אלה דברים שעובדים טוב בסיפורים, בסיטואציות דרמטיות. אז ב'חלומה של קסנדרה' המניע של האחים הוא חמדנות וזה תמיד מניע מעניין בסיפור, כי לכולנו יש שאיפות, לכולנו יש חלומות ופנטזיות, כולנו רוצים לשפר את המצב שלנו - והחמדנות הזו מובילה לפעמים לרצח.
עכשיו, רצח. . . רצח הוא אחד מכלי העבודה החשובים ביותר של הדרמה ואפשר לראות איך עושים בו שימוש בטרגדיות היווניות, במחזות של שייקספיר, ברומנים רוסיים ובמיליוני סרטים. כי רצח הוא משהו מאוד מעניין ומרגש. במסגרת הדרמטית הוא אפילו יכול להיות כיף".
מאז שהחל לביים, משתדל אלן לפנק את העולם בסרט אחד בכל שנה. היו כמה שנים שבהן לא הצליח לעמוד במשימה וכפיצוי, בשנה שלאחר מכן, דאג לעשות שני סרטים. איך לעזאזל הוא עושה את זה?
אם להאמין לו, הרי שזה לא קשה במיוחד. כל מה שצריך הם שני דברים - לאהוב לכתוב ומשמעת של ברזל. השאר, הוא מתעקש, די קורה מעצמו. "העשייה הקולנועית עצמה לוקחת רק כמה חודשים מהזמן שלי", מספר אלן, "ובימינו, עם הטכנולוגיות החדשות שיש, גם שלב העריכה מסתיים מהר מאוד. תוך משהו כמו שבוע אפשר לערוך סרט שלם. אז רוב הזמן אני בבית, חי את חיי הכתיבה".
איך נראה יום ממוצע שלך?
"אני קם בבוקר, עובד קצת על תסריט, חושב עליו, משכתב אותו. הייתי עכשיו בספרד שלושה חודשים, כדי לצלם את 'ויקי כריסטינה ברצלונה', ואלה שלושת החודשים היחידים בשנה שלי שבהם אני מרגיש שאני באמת עובד. כי צריך לקום בבוקר ולעבוד ממש. מחר, כשאחזור הביתה, אתחיל בעריכה. ואז, כשאסיים לערוך, אתחיל לכתוב שוב".
נשמע כמו סדר יום מקובע לגמרי.
"כן, אני יצור של הרגלים. אתה יכול לשאול את אשתי. אני אוהב לעשות את אותם הדברים בכל יום. אני מתעורר, עולה על ההליכון, לוקח את הילדים לבית ספר, עובד, מתאמן בקלרינט, אוכל באותן מסעדות.
"מספיקים לעשות הרבה יותר כשיש הרגלים קבועים. אני לא אוהב כשהשגרה שלי משתנה. אם אני רוצה להיות יצירתי, חשוב לי לנסות לעשות משהו מסודר, בשעות מסודרות. הרגלי עבודה קבועים זה דבר מאוד חשוב".
אבל בתוך התהליך היצירתי, נשמע שהכתיבה היא החלק האהוב עליך.
"בהחלט. אני מאוד אוהב לבלות את היום שלי בכתיבה. חיים של כותב הם חיים טובים מאוד. זהו השלב האישי ביותר. כשאני כותב, אני בבית שלי, על המיטה שלי, בחדר השינה שלי. וכשאני כותב, הכל נהדר. אני יושב שם ואומר: 'אח, זה נהדר! אני אגמור לכתוב את זה, ואביא כמה שחקנים שיבצעו את זה, ואני אשיג צלם טוב, ואני אוציא את זה החוצה, וזה יהיה מעולה'.
"אבל אחרי שאני מסיים את הכתיבה, וצריך להתחיל לעשות את הסרט, הכל הופך להרבה יותר קשה. הרבה פשרות, הרבה טעויות, והרבה צרות, ומה לעשות, בסוף הסרט לא יוצא יפה ונהדר כמו שהוא היה כשחשבת עליו בבית. זו לא יצירת המופת שחשבת שהיא תהיה. חוץ מזה, כשאתה עושה סרט, צריך להיות על הסט בשבע וחצי בבוקר, ויורד גשם, וקר, ואתה ברחוב, ומישהו צועק עליך למהר כי זה עולה הון. הרבה יותר קל לכתוב".
פרסמת לאחרונה את "Mere Anarchy", קובץ מסיפוריך שהופיעו ב"ניו יורקר". במה כתיבת פרוזה שונה עבורך מכתיבת תסריט?
"זה שונה מאוד. בתסריט, הכתיבה שלי היא רק בגדר הצעה עבור השחקנים. אנחנו זקוקים לתסריט על מנת שנוכל לדעת איך לתכנן את הסרט, כדי שהשחקנים יידעו איפה ומתי כל דבר צריך לקרות. כדי שנדע כמה כל דבר יעלה, פחות או יותר.
אני עשוי לכתוב 'יואן אומר לקולין: הלו קולין, בוא נלך לקנות סירה היום', וכשנגיע לסט, כל מה שאני צריך לעשות זה להגיד ליואן: 'בסצנה הזאת אתה אומר לקולין שאתה רוצה ללכת היום לקנות סירה', באיזה מילים שאתה רוצה, לא אכפת לי. כי המילים לא ממש משנות. כל הדברים החשובים נמצאים במשחק ובבימוי. בפרוזה, לעומת זאת, הכל צריך להיות שם, על הדף".
חשבת לכתוב רומן?
"ניסיתי לפני כמה שנים, אבל זה לא יצא טוב ולא פרסמתי אותו. זה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי. אין מה להגיד. זה ממש קשה. אני מסוגל לכתוב ולשנות מילה אחת 20 פעם, ולמחרת לשנות אותה שוב. וזה מוציא אותי מדעתי".
סרטים רבים שלך, ובמיוחד בשנים האחרונות, עוסקים בפשע. יש לך משיכה אישית לנושא?
"כן, אפשר לומר. תמיד חשבתי שחיים של פשע היו עשויים להיות מעניינים עבורי. אני חושב שהייתי נהנה מזה. יש בפשע משהו רומנטי, ומרגש, ויש בו גם ממד אמנותי. להוציא לפועל פשע מושלם זה אתגר אדיר.
"אני לא יודע אם הייתי מוצא את העצבים הדרושים כדי להיות פושע בסופו של דבר, אבל אין ספק שלפושע הרבה יותר מעניין מאשר למישהו שעובד במשרד כל היום".
מפריע לך שיש אנשים שהיו מעדיפים שתתמקד בקומדיות?
"אי אפשר להקשיב לאנשים. הם מדברים, אבל אין להם מושג מה יוצא להם מהפה. עשיתי די הרבה סרטים שלא היו קומדיות במהלך חיי. עשיתי את 'רגשות' עשיתי את 'ספטמבר', עשיתי את 'נקודת מפגש' -הרבה מהסרטים שלי הם לא קומדיות. אפשר היה לצפות שיתרגלו לרעיון כבר, לא?".
למרות שהוא בז להוליווד, ולמרות שהוא מתעב כל דבר שמעלה ניחוח מסחרי, ולמרות שגם כך היום שלו עמוס יותר מגינות סחרוב בשמונה בבוקר, אלן לא מסוגל להיגמל מללכת לקולנוע.
הוא אמנם מודה שמצבו הנוכחי של המדיום לא ממש משמח אותו, ושרמת האינטליגנציה המידרדרת של התוצרת ההוליוודית מדכאת אותו עד עמקי נשמתו, אבל זה לא מפריע לו להודות על המעט שממנו הוא כן מצליח להפיק קצת הנאה.
באופן צפוי, הסרטים הכי טובים שהוא רואה אינם סרטים אמריקניים. למשל "חיים של אחרים", יצירת המופת הגרמנית. "לא היה שום סרט אמריקני שהתקרב לסרט הזה", אומר אלן. "עולם הקולנוע מסתמך על במאים צעירים.
"הם מנסים לעשות דברים טובים, אבל הם תמיד פועלים כנגד כל הסיכויים: הסיכויים הקלושים שבכלל יאפשרו להם לעשות סרט. והסיכויים העוד יותר קלושים שאחרי שיאפשרו להם לעשות סרט, הם יצליחו לעשות סרט טוב".
איזה במאים מהדור הצעיר אתה אוהב?
"אני חושב שפול תומס אנדרסון הוא במאי נהדר. ואיך קוראים לו? נו, אני תמיד שוכח את השם. . . הבמאי שעשה את 'דרכים צדדיות'".
אלכסנדר פיין?
"כן. אני תמיד שוכח את השם שלו".
אתה מבין את הקהל הצעיר של היום?
"לא. אני ממש לא יודע מה הוא רוצה. הכי קל זה להגיד שלדור שלי היה טעם טוב יותר. אנחנו אהבנו את ברגמן, את פליני, את גודאר, את טריפו. הקהל של היום אוהב קומדיות של בתי שימוש וסרטי אקשן.
"אבל הילדים של היום חכמים, והם אפילו חכמים יותר ממה שאנחנו היינו. וזו תמיד תעלומה בשבילי: למה כשאני הייתי בן 19, 20, הייתי מדבר בלהט עם החברים שלי על הסרט האחרון של גודאר, ואילו הילדים של היום מדברים בלהט על הקומדיות האמריקניות המטומטמות והעלובות האלה. אני לא יודע למה זה ככה.
"אפשר להגיד שהטלוויזיה הרסה להם את הטעם וטמטמה אותם. אבל אני לא חושב שזו תהיה התשובה הנכונה. אני חושב שהילדים של היום לא פחות חכמים מאיתנו, אם לא יותר, ואני פשוט לא מצליח להבין למה הם לא עושים את מה שאנחנו היינו עושים".
יוצא לך לחשוב על סרטיך הישנים? יש כאלה שאתה נהנה במיוחד להיזכר בהם?
"אני לא חוזר וצופה בסרטים שלי כי אני יודע שזה רק יוביל לשברון לב. אבל כשאני מסתכל לאחור על הסרטים הישנים שלי, אני יכול למצוא כמה שאני גאה בהם. תמיד הייתי גאה ב'שושנת קהיר הסגולה', ותמיד הייתי גאה ב'בעלים ונשים' וב'קליעים מעל ברודוויי'. אבל בהתחשב במספר הסרטים שעשיתי, נראה לי שדי מעט מהם מסבים לי הנאה".
מה עם "הרומן שלי עם אנני" ?
"אה. . . זה לא שאני לא אוהב אותו. . . אבל הוא היה הצלחה מסחרית גדולה. מהמקום שבאתי ממנו זו הסיבה הראשונה שלא לבטוח במשהו. מאוד נהניתי לעשות אותו, אבל הוא לא אחד מהזיכרונות הגדולים שלי. 'שושנת קהיר הסגולה' היה אחד מהסרטים הראשונים שלי שבהם הרגשתי ששיחקתי אותה. אבל כבר המון שנים שלא ראיתי את הסרטים האלה.
"את 'קח את הכסף וברח' עשיתי -68' ולא ראיתי אותו מאז. וגם את 'הרומן שלי עם אנני' לא ראיתי מאז הסבנטיז. וגם את 'מנהטן' לא ראיתי מאז שסיימתי לעשות אותו".
את שלושת הסרטים האחרונים עשית בלונדון, ואת סרטך הבא צילמת בברצלונה. ההחלטות האלה קשורות לכך שאתה לא מצליח להשיג מימון בארצות הברית?
"אני יכול לקבל מימון לסרטים שלי גם בארצות הברית, אבל ההבדל העיקרי הוא שהאנשים שנותנים לך את הכסף באמריקה רוצים לקחת חלק בסרט שלך. הם רוצים לקרוא את התסריט, לדעת את מי אתה מלהק, ואני לא אוהב לעבוד ככה. אני לא אוהב לשתף אחרים. אני אוהב לעשות את הסרט שלי בעצמי. והאירופים מאפשרים לי את זה".
אחרי כל כך הרבה שנים שבהן הדמויות בסרטיו של אלן תרות אחר משמעות בעולם חסר משמעות, לא מפתיע לגלות שתובנותיו בנושא אינן שונות בהרבה מאלו שמשמיעים גיבוריו. אם כבר, מפתיע לגלות שהן קודרות יותר, מסרבות להתרכך לעת זיקנה.
"לא מצאתי את משמעות החיים", הוא אומר, "אבל דבר אחד שהבנתי הוא שככל שמתבגרים, החיים נהיים גרועים יותר. הכל נהיה יותר ויותר מדכא. כלומר, החיים מדכאים גם בהתחלה. אבל הם הופכים להרבה יותר מדכאים ככל שמתבגרים".
ומה בכל זאת חשוב לדעתך בחיים המדכאים האלה?
"אוויר. . . בריאות . זה הערך העליון שלי בימים אלה. אבא שלי תמיד אמר לי שבריאות זה הכי חשוב, אבל תמיד צחקתי עליו שאין לו מושג על מה הוא מדבר. עכשיו אני יודע שהוא צדק. ידע זה במקום השני. כסף במקום השלישי - חשוב מאוד, הרבה יותר חשוב ממה שחשבתי כשהייתי צעיר. ובמקום הרביעי, אהבה.
אהבה רק במקום הרביעי?
"כן. כי אם יש לך בריאות, ויש לך ידע, ומבחינה כלכלית אתה מסודר, יש לך סיכויים לא רעים למצוא אהבה. והחיפוש אחר האהבה כיף כמעט כמו למצוא אהבה. כיף לחפש. אבל אם לבחור דבר אחד, אז זה בריאות, כי בלי בריאות לשום דבר אחר אין משמעות".
השקפת העולם שלך מאוד פסימית. אבל בסך הכל היו לך חיים לא רעים, לא?
"בתוך תסריט קודר ובלתי נמנע, שבתוכו כל המין האנושי מתקרב לקראת כליה חסרת משמעות, יש לאנשים מסוימים בינינו יותר מזל מאשר לאנשים אחרים. אז כן, לי היה מזל. אבל זה כמו בסצנה הראשונה של 'אבק כוכבים': שתי הרכבות מגיעות בסופו של דבר לאותה מזבלה.
"אז נכון: לי יש יותר מזל מלהומלס שחי חיים קשים ברחוב. אבל זה נכון רק לזמן מה. כי בסוף שנינו ניעלם, וכדור הארץ ייעלם, וכל הכוכבים ייעלמו, והכל ייעלם. וכל מה ששייקספיר עשה ייעלם, וכל מה שמיכלאנג'לו עשה ייעלם, ובסופו של דבר, לא יישאר כלום. וכל המלחמות, והמאבקים, ושיחות הטלפון, והרשימות של הדברים שאני צריך לעשות, והשטויות שהתעסקתי איתן במשך כל החיים שלי -אין להם שום משמעות. הכל הולך לשום מקום. כולנו הולכים לשום מקום".
וכבר אין לדעתך שום מקום בעולם הזה לקצת לנחמה?
"כמובן שיש נחמה, כמובן שיש איים של נחת. אבל החיים הם טראגיים, וחסרי משמעות, ואלימים, וברוטליים. אין מה לעשות. היקום כאוטי, ואנחנו כולנו חלקיקים של אבק".
נא להמתין לטעינת התגובות
