וידוייה של ספרנית צמרת
היא מזלזלת במבקרים (אבל פוחדת מהם פחד מוות), מפרגנת לרם אורן (אבל מצהירה שהיא כותבת מרגש יותר) ומשתעממת קשות מגינתר גראס (אבל מעריכה. ברור). אורלי קראוס-ויינר, מלכת רבי המכר, משחררת ספר מתח חדש, ונהנית מכל רגע. אולי תודות לבן זוגה, שמפרגן לה יחסים פתוחים (הכוללים גם התאהבות בגבר אחר)
האמת? הבהמה הפתיה שמתגוררת בתוכי נעלבה מחוסר האמינות בפרסום, אבל קראוס-ויינר בשלה. והיא גם האחרונה שתתנצל על חוסר ניסיון אישי בספריה, לפחות בכל הנוגע להחלפת נוזלים אווירית. "במטוס?!", היא מתפלצת מהקושיה. "לא, זה ממש לא אני. ראיתי את זה קורה לאחרים, ויש לי הרבה דמיון. אבל בטח שלא עשיתי את זה בעצמי. עשיתי דברים אחרים".
אבל למה זה לא בשבילך? הרי כתבת על זה. את יודעת שאת מאכזבת עכשיו את הקוראים.
"אני לא אוהבת חוסר נוחות. אז מה אני צריכה את זה, להידחק שם? זה כמו שכולם היום עושים סקס בשירותים של מועדונים. אז תעשו את זה בגינה על הדשא. למה בכוך המסריח הזה? מה לעשות, יש אנשים שזה הקטע שלהם".
נוחות, כמו גם דמיון פעיל, הם בהחלט הקטע של קראוס-ויינר. את המטריצה הספרותית שלה, הכוללת מערכות יחסים (פלוס בגידות, פנטזיות ומשברים) וסביבה הורמונלית היא תרגמה לרבי מכר מכניסים, ביניהם "התרוממות", "מלכת הלבבות" ו"מחול הפלמינגו".
האחרון בשרשרת ספרי הטיסה שלה, המותחן "נחיתת חירום", יוצא השבוע בהוצאת כתר. התוצאה: הכלאה בין רומן ריגול מותח לרשומון סקס רותח. ועל השולחן, לקראוס-ויינר יש לא מעט סיבות להריק לקרבה כמה כוסיות שמפניה, כמו שהיא אוהבת: ספריה נמכרים למרות ברכות נבזיות מטעם מבקרים ובכלל, לדבריה, שנותיה הרעות מאחוריה.
אבל אחרי 30 דקות (ומימוזה אחת), מצחה פתאום מתעקם בחשש. אמנם מעל השולחן היא משווקת נהנתנות מרוצה מעצמה, אבל מתחתיו ברכיה נמסות מחרדה. הסיבה פשוטה: נערת השעשועים של הספרות הקלה חדרה בשנה שעברה גם למדפי ספרים של קהלים נוספים עם "דיוקן
"נחיתת חירום" שונה לחלוטין: קאמבק מפואר לימי הדיילות העליזים, כולל השתעשעות אוראלית בבביזנס. אז נכון, האחרון נארז כמותחן פרנויה בהשראת 11 בספטמבר, אבל הקשר בינו לבין "דיוקן הונגרי" הוא כמו הקשר בין ביף בורגיניון לסביח. כלומר, שניהם טעימים, אבל ברור את מי אוכלים בעמידה, וברור יותר מי יטפטף לכם על המכנסיים.
לא פלא, אם כן, שאחרי התנסות במים עמוקים יחסית, קראוס-ויינר מפלרטטת בחשש עם הרעיון לחזור ולהיות שוב בועת הסבון התורנית. "כש'דיוקן הונגרי' הצליח כל כך חטפתי רגליים קרות", היא מסבירה. "עשיתי כזאת דרך, ופתאום גם כל האליטיסטים האלו ומבוגרים, שלפני זה רק שמעו את השם שלי ועקמו את האף, קנו את הספר. פתאום אנשים שקוראים רק דוסטוייבסקי וצ'כוב אהבו אותי. לחזור לטיסות והזיונים מאוד מפחיד אותי".
מפחיד אותך כי הרגשת שהגעת למעמד של סופרת רצינית?
"ברור. כל הזמן היה לי חשוב לצאת מהנישה הזו, של ספרי טיסה. אולי לא הסברתי את זה ואולי לא הבינו אותי. אני נורא רוצה שכולם יאהבו אותי. ומבחינת פרנסה ב'דיוקן הונגרי' הגעתי לעוד קהלים. כשאמרו לי שקהל אליטיסטי יאהב את הספר הייתי בשוק. עד אז הם לא התקרבו אליי".
מלחיץ אותך שהביקורות השליליות יחזרו להזדמזם סביבך?
"ברור. ויהיו ביקורות קטלניות. מחפשים אותי. המחמאה הכי גדולה שמבקרים נתנו לי זה שלא צריך לחשוב יותר מדי כשקוראים אותי. שאני מאכילה בכפית. אני לא מבינה מה רע בזה. למה לתת לאנשים שאוהבים ספרי טיסה להרגיש רע? אנשים שלא קראו ספר בחיים קוראים אותי ונהנים.
ילדים לומדים מהם. בכלל, כשכותבים על הספרים שלי שאין רבדים אני אף פעם לא מבינה את זה. מה זה רבדים? מישהו יכול להסביר את המילה הזו? וגם על 'דיוקן הונגרי' חטפתי מקלחת קרה. כתבו שנתתי את הפן הטלנובלי של ההיסטוריה היהודית. אז מה? בעיניי הכול טלנובלה. התנ"ך, המיתולוגיה היוונית. האמת? אני כבר מעדיפה שלא יכתבו כלום, כי יש מספיק אנשים שאוהבים אותי".
איך תגדירי את סגנון הכתיבה שלך?
"אני אוהבת מה שחמוד. חשוב לי לא לוותר על פן אירוני ומשעשע, גם כשאני כותבת על הדברים הכי מחרידים. ב'דיוקן הונגרי' היו קטעים על השואה שהיו קשים, אבל זה בכל זאת ספר כיף, הוא פאן. הצחקתי וריגשתי. היו לי תקופות שנלחמתי עם גינתר גראס ותומס מאן - ולא שאני מזלזלת בהם - אבל היום אניחושבת שכשמישהו כותב על ספר 'רומן' אני רוצה סיפור. ואני רוצה סיפור חזק ומותח, ולא - 50 עמודים יהיו לי תיאורי אווירה".
כשכותבים עלייך שאת המקבילה הנשית של רם אורן את מסכימה עם ההשוואה?
"משווים אותי אליו כי אנחנו היחידים שמזגזגים בין מתח להיסטורי. אנחנו אולי מתבססים על אותו סגנון, אבל אני כותבת יותר מצחיק ואפילו יותר מרגש. אבל כן - על ההצלחה שלו אני חותמת. אני מעריכה מאוד את ההתמדה שלו. הוא אברם גרנט של הספרות".
מי אבות המזון הספרותיים שלך?
איין ראנד, ש'מרד הנפילים' זה עדיין בצפר בשבילי, דזירה, ששם גיבשתי את הדעות הפוליטיות שלי. יש לה דעות מוצקות לילדה בת 14. 'חלף עם הרוח', 'מלכוד 22'. מהישראלים אני אוהבת במיוחד את מיכל שלו, עירית לינור, שאחרי שקראתי אותה הבנתי שגם אני יכולה לכתוב, ואת 'רומן רוסי' של מאיר שלו".
את יכולה להגדיר לאיזה ז'אנר ספרותי את משתייכת?
"טוב, אני בטוח לא בז'אנר של הספרות הקאנונית (מתפוצצת מצחוק). אני כותבת ספרות פופולרית. ואני מאוד שמחה שכך. ואני יכולה לכתוב מתח. וגם בספרים היותר ספרותיים אני לא מוותרת על המתח".
אגב, את אוהבת ספרי טיסה?
"המממ. כבר הרבה זמן לא טסתי".
"נחיתת חירום" בנוי סביב אותו מקבץ דמויות מ"התרוממות", רב המכר הגדול ביותר של קראוס-ויינר עד כה, שעסק בחיי המלצרים המעופפים. קראוס-ויינר, אקס דיילת אל על בשנים 1991-1984, חוזרת לעסוק שוב באותם חומרים, בראשן הגיבורה מיכל ברנע, רק בקונטקסט בוגר יותר. מישהו אמר מחזור חומרים? "שטויות. אני מרגישה בנוח עם הדמויות. הן גדלו איתי. הסיפור היה נראה לי חזק. זה מרגיש לך כמו 'התרוממות'"?
זה מזכיר אותו.
"בזה כנראה הרמתי להנחתה. אבל את יודעת כמה אנשים התאהבו במיכל ברנע? היא טיפוס שחבל היה לי לוותר עליו. למה לעזוב את הדמות הזו? היא מתאימה לי".
ולמה לחזור לדיילות? כיום זה מקצוע זוהר בערך כמו מלצרית.
"זה חיים מגניבים. וחוץ מזה, האמת היא שגם אין לי יותר מדי מקצועות לסדר לגיבורות. מה עשיתי בחיים? מלצרית, דיילת או סופרת. הכי קל לחזור למוכר".
מה היה מגניב, למשל?
"לקום בבוקר ולא לדעת איפה את. ואקסטזי זה כיף. בניו יורק יצא לי פעם לקחת עם דייל, אבל אז נכנסתי לשירותים בחדר והוא השתמש בבושם הזול הזה ששמים בביזנס. פתאום הרגשתי שאני חייבת לברוח משם כי אני הולכת להקיא. חיים מטורפים".
ב"נחיתת חירום" הוחלפו התהיות על סקס מזדמן בתהיות על סקס ובגידות בחיי נישואים ופרשת הסמים הומרה בקונספירציה עכשווית מוסלמית. עדיין, הגברים "שריריים ושזופים", והדיילות "מהממות וסקסיות".
כמו בחיים עצמם. גם סצנות הסקס שומרות על אותו אפיל מיוזע שאפיין את "התרוממות", גם אם כסממן לבגרות הן כבר לא מתוקתקות בקוקפיט או בג'קוזי, אלא סתם במיטה מיסיונרית, פלוס אזיקים. וגם כאן, החומרים לקוחים מסביבתה הטבעית.
קראוס-ויינר היא כבר בכלל לא ויינר בפי מכריה. מאבי ביתה, בנצי ויינר, מפקד הנח"ל לשעבר, היא
התגרשה בטונים צורמים כבר לפני כמה שנים. לדבריה, היא לא יכולה לוותר על שם המשפחה משיקולים מסחריים. כיום קראוס-ויינר, גרושה פעמיים, חיה עם בן זוג ברמת גן, כותבת ומתסרטת לסדרה "דני הוליווד".
עם אבי ביתה היא בקשר רק לגבי גידול ביתם המשותפת ("היא החיים שלי, אבל אני לא חושבת שהיה לי כוח ליותר מילדה אחת. אנשים עם יותר מילד אחד הם בעיניי גיבורים לאומיים"). וגם בהקשר הזה הוא מצליח להרגיז אותה. "אני רואה איך אין לו זמן אליה וכמה היא נפגעת ועל זה אני כועסת. על מה שקרה בינינו אין לי סיבות לכעוס. זה שנחנקתי, והייתי מתה בעצם ונשארתי כל כך הרבה זמן? כנראה שהייתי אינפנטילית".
בעקבות הגירושים היא נכנסה למשבר כלכלי קשה. את החיים הטובים היא החליפה במשרת מורה לספרות, כמשכתבת בעיתון של ש"ס ובשלל עבודות נוספות, "בלי כסף, בלי אגו, בלי פוזה. הייתי על הקרשים. בחרדות. שום דבר לא היה פחיתות כבוד בעיניי. ברמת חן אולי כל העקרות בית נואשות האלו, הבלונדיניות שמנווטות לבית קפה עם הג'י-פי-אס יכולות להרשות לעצמן לחיות על מזונות. אני לא כמותן. בשביל מזונות גדולים צריך לעבוד בלהיות ביץ' ולהיות מסכנה. אני פשוט עבדתי".
ועכשיו?
"אני מתקרבת ל-50, ובחיים לא הרגשתי יותר טוב. פעם ראשונה בחיים שזה הכול אני. ואף אחד לא יכול להגיד 'אני עשיתי אותך, בניתי אותך, הרמתי אותך מאשפתות'. קניתי עכשיו אוטו חדש ואני אומרת לעצמי זה שלי, וקניתי אותו מהכסף שלי, מההצלחה שלי".
ומה את יודעת היום על מערכות יחסים?
"התאהבות עוברת בסוף, באופן כימי. ואז אתה רואה את האדם עצמו: והוא חייב להיות החבר הכי טוב שלך. מבחינתי, אחד הדברים החשובים בגבר זה שיהיה הכי לא קנאי ומפרגן. כשהכרתי את הבן זוג הנוכחי שלי לא חשבתי שתהיה לי עוד מערכת יחסים שגרים יחד ומתחלקים בדברים.
"רציתי לסגור עניין על שלוש פעמים בשבוע, סקס טוב, וזהו. שייכנס אליי הביתה, מקסימום? עם מברשת שיניים. והוא עמד בזה יפה והנה אנחנו חיים יחד. הוא נותן אהבה בצורה לא מעיקה, לא חונק אותי, ואני לא מרגישה אשמה אם אני לא מחזירה בדיוק אותו הדבר. אני יודעת על עצמי שאני בן אדם שצריך חופש במערכת יחסים".
ואיך הוא מתמודד עם הדעות שלך על יחסים פתוחים?
"מתמודד יפה. הוא אמר לי בהתחלה 'אם את עושה משהו, רק תני לי להיות בסביבה'".
להיות בסביבה כדי להסתכל, או סתם כדי להיות בקרבתך?
"פשוט להיות שם. אני חינכתי את עצמי מגיל צעיר שאף אחד לא יכול לעזוב אותי כל כך מהר. וקיבלתי על זה קבלות. כי אחת כמוני, עם הפתיחות הזו, אין הרבה. ואני גם מפרגנת לו".
מה?
"להתנסות. פעם חשבתי שכולם כאלה ומתישהו הבנתי שהרוב לא, בגלל הפחד. בגלל האגו. כי יחסים כאלו פותחים פתח למשהו שקשה להתמודד איתו. אבל אני לא חושבת שסטוץ עם מישהו זה משהו שיכול לפרק מערכת יחסים טובה. אני מזלזלת באנשים שמפחדים מדברים כאלה: ממה אתה מפחד? מתחרות? יאללה. הרי אחרי כמה שנים הסקס לא מי יודע מה ואז השאלה היא מה עדיף: הנעל הישנה אבל הנוחה והמרופטת, או המנולו בלנק המדליק הזה, שהוא מסעיר".
אבל עושה יבלות ברגליים.
"כן, אני לא מסוגלת ללכת על עקבים כאלה. בעיניי, לפעמים, לשתות כוס קפה עם מישהו יכול להיות יותר משמעותי מלהיכנס איתו למיטה. אני חושבת שאם את רוצה סקס עם מישהו ואת לא עושה, תחושת ההחמצה גדולה. ואני תמיד אומרת שעדיף לבדוק מאשר להישאר בהחמצה כזו".
ב"נחיתת חירום" מיכל מאוהבת בשני גברים - בעלה וארי הטייס - במקביל. קרה לך?
"בטח. מונוגמיה ארוכת שנים בעיניי היא סוג של נס. אני מאמינה שיש כמה אנשים שמאוד ימצאו חן
בעינינו, מבחינות מסוימות ידליקו אותנו אבל לא נוכל לחיות איתם, ולהפך. אני לא סוגרת את עצמי בפני אפשרויות. רוב האנשים נקרעים בעצם בין הרצון בביטחון לבין הרצון לחוות ריגושים".
מתי היתה הפעם האחרונה שהיית מאוהבת בשני אנשים במקביל?
"עכשיו. יש לי את הבן זוג שלי, שאני מאוד אוהבת, ויש איזה סיפור שעכשיו התחיל עם מישהו שחזר לחיים שלי אחרי הרבה שנים. אני מאוד רומנטית, בסופו של דבר. מישהו שהיה לך טוב איתו זה תמיד יכול להידלק מחדש".
ציינת קודם שתהיי בקרוב בת 50. זה בכלל מתיישב לך?
"לא ממש. זה שיש לי ילדה הפך אותי לפחות פרועה וליותר אחראית, כי אני דואגת לה. אבל הנה: הייתי במסיבה והשקו אותנו אינטנסיבית ובסוף זרקו אותנו לבריכה. הגענו הביתה, הייתי שיכורה קצת, ואצל הילדה היו חברים.
"היא אמרה לי 'את עושה לי בושות. איך את מתנהגת? בגילך? אני צריכה להיות זאת שעושה את הבלגנים'. ובאמת, אפשר לחשוב מה עשיתי. שתיתי קצת? ואני יודעת לשתות. מקסימום אני לא זוכרת כלום בבוקר ואני מתייסרת, ואז אומרים לי 'לא יכול להיות, לא נראית שיכורה'. אז אני יודעת שאני לא משתטה ממש, אבל זה לא לעניין בתור דוגמה. בכל זאת, אני בן אדם מבוגר, לא?".
נא להמתין לטעינת התגובות
