האחות בלוז
הסרט התעודי על מירי אלוני עזר לאסף שניידר להבין כמה דברים לגביה ולגבי אמני הרחוב. אחר כך הוא צחק קצת ממבטא אוסטרלי
גם מירי אלוני מנסה להקים מחדש את הלהקה. את להקת הנח"ל של סוף שנות ה-,60 בה היתה הכוכבת הבלתי מעורערת, אולי הבלונדינית הראשונה של הבידור הישראלי. את "אחרית הימים" שהבזיקה ודעכה בתוך שנה אחת בלבד, אך נחשבת כיום ללהקת הרוק האמיתית הראשונה שהיתה לנו פה.
אצלה, לא בטוח שארגון מופע האיחוד של חייה הוא משימה מאלוהים. זאת יותר משימה שמטרתה לגבור על השטן: לנצח אחת ולתמיד את המזל הרע, שהורעף בכמויות נדיבות ובלתי נתפסות על אלוני. הסרט התעודי "לשיר עד כלות" (במאי: ניצן גלעדי) מלווה את הנסיונות האלה מקרוב, קרוב מאוד.
המצלמה לא מוותרת על אף רגע קשה ומביך מחייה הנוכחיים של אלוני: הוויכוחים עם בעלה, מריבות הירושה המרות עם אחותה, מות אמה. הכל הולך. אלוני, שנראה שעשרות שנים של חיים קשים העניקו לה עור של פיל, מנהלת את כל אלה מול המצלמה, בלי יותר מדי עכבות. גלעדי היה חייב לחתוך החוצה חלקים מסוימים, משפילים. אך ולפעמים מתועדים רגעי חסד, כמו אלתורי בלוז של אמא אלוני עם בנה הצעיר, המלווה אותה בגיטרה.
מה לומר, לאחים בלוז זה היה קל יותר. אלוני נתקלת בסירובים מנומסים יותר ופחות מפי עמיתיה לשעבר בלהקת הנח"ל. הם לא רוצים להיות קשורים למירי אלוני שמנגנת ברחובות, מירי אלוני מרצח רבין - כך מאבחנת אלוני בעצמה. הסרט לא מספק הסבר ממשי למאמציה של אלוני להרים את המופע. גיוס כספים? ניסיון אחרון לבצע קאמבק? לא ברור.
אולי עדיף כך. כי כשהוא מתנתק מסיפורה האישי של אלוני, המעניין בפני עצמו, "לשיר עד כלות" מציף מעלה שאלות אחרות, כלליות יותר. התבגרות, רגעי שיא שהגיעו מהר מדי ורודפים את חיינו לנצח. וגם אמני רחוב, עימם מתיידדת אלוני, זוכים בסרט למבט אחר, שונה לגמרי מהיחס הרווח - "קבצנים שעושים משהו בשביל הכסף." באמצעות אלוני סרטו של גלעדי העניק להם, ולו לרגע, כבוד.
לשיר עד כלות - סיפורה של מירי אלוני, ערוץ 2
קצרים, מייט
"קצרים," "כפיות," "לא לפני הילדים" - הכל זהה. מדובר באופנת טלוויזיה שנולדה לפני כמה שנים בבריטניה, ושטפה את העולם. למה לשבור את הראש על דרמה קומית שלמה אם אפשר לספק לצופה רק זרם אינסופי של שורות מחץ. ככלל, הז'אנר הזה סובל ממקדם הימאסות גבוה. אחרי שסיימנו להתפעל, לא לוקח יותר מדי זמן להבין שחלק ניכר מהבדיחות הן, איך לומר, בדיחות בזוקה.
אני הולך לכתוב משהו מאוד פרובינציאלי: בעוד שאלף הגרסאות הישראליות כבר יצאו מזמן מהאף, "קומדי אינק," הגרסה האוסטרלית
של העסק, עדיין עובדת טוב. אולי כי בפרקים שמגיעים עתה ל"ביפ" הצוות הקבוע של התוכנית כבר עבד שלוש-ארבע שנים ביחד, והכימיה עשתה את שלה.
אולי כי האוסטרלים מרשים לעצמם לפתח קצת את הפורמט: הם לא דבקים רק במצבים אנושיים כמו יחסי רופא-מטופל, בעל-אשה וכו,' אלא נצמדים יותר לאקטואליה המקומית. והם מרשים לעצמם להיות נועזים יותר כשצריך, להאריך מעט את המערכונים כשזה משרת את הבדיחה ולהבדיל, אפילו לקצר אותם למילים בודדות. ואיזה יופי, הכל - פרובינציאליות, התרעתי - מגיע עם מבטא אוסטרלי.
"קומדי אינק,". ערוץ ביפ
נא להמתין לטעינת התגובות
