פירות כבדים יש ללמון טרי
רק חבל שסרטו של ערן ריקליס אפילו לא מעז לעשות מהם לימונדה אמיתית. מצד שני, היאם עבאס לבדה שווה את הכרטיס
זה מה שהשחקנית מביאה אל רומן האהבים הזה. המצלמה המלטפת עושה את כל השאר. כבר לפני ארבע שנים היה ערן ריקליס עד ישיר להתפרצות הרומן הזה, כשביים את סרטו הקודם "הכלה הסורית". שם, בלי בושה, עבאס גנבה את ההצגה, תוך שהיא מותירה רושם עז בתפקיד אחותה המפוכחת של הכלה האומללה.
כעת מגיע התור של "עץ לימון", סרטו הארוך השביעי של ריקליס, שבו הוא עושה את המתבקש מאליו, משדרג את עבאס ומלהק אותה לתפקיד הראשי, ליהוק המעניק לסרט תשואה גבוהה במיוחד. היא הסיבה והיא המסובב, היא הגורם המחולל את הדרמה והיא התוצר המובהק שלה. בעצם, אין "עץ לימון" בלי היאם עבאס, המאפילה על כל מרכיביו האחרים של סרט סכמתי זה, הגדוש בבעיות די מעיקות.
בוסתן לימונים היה לה לסלמא זידאן (עבאס), והיה הבוסתן הזה מקור נחמתה היחיד של האלמנה שבעלה, שתי בנותיה ובנה יחידה נטשו אותה זה מכבר. טיפחה סלמא את הבוסתן בהתמסרות מלאה, כאילו כל לימון ולימון הגדל בו אינו אלא בן משפחתה הקרוב. וגם עשתה מהם לימונדות לרוויה, ואף כבשה אותם למחמצים וידעה רק ברכה בעמלה.
עד אותו יום ארור שבו הווזיר הגדול של היהודים, ישראל נבון שמו, נטה אוהלו בסמיכות מאיימת לבוסתן הלימונים. והוא (דורון תבורי) וגם אשתו מירה (רונה-פעם תמר - מיכאל), שהמירו את החיים בעיר הגדולה בשלוות הכפר, דווקא בצמידות לקו הירוק העובר בין ביתה של סלמא לביתו של הווזיר הממונה על ביטחונם של בני ישראל.
והנה הגיע הרגע הנורא שבו השב"כניקים הבחינו לפתע פתאום בעצי הלימונים הנאים וגזרו דינם לעקירה. אותם אנשי שב"כ, בחוש של שומרי גבול מיומנים, ידעו לנחש כי רק רעה תצמח לווזיר שלהם מבוסתנה של סלמא, שהרי העצים המלבבים הללו, כמו מזמינים תחת חסותם כל מיני מחבלים זוממים, אנשי חמאס וג'יהאד אסלאמי, שעלולים לקפד את חייהם של בני משפחת נבון.
והנה כי כן, קיבלה סלמא מכתב רשמי המודיע לה שאחת דינו של הבוסתן; להשמיד, להרוג ולאבד את כל העצים הפורחים בו. וסלמא, לא פראיירית של אף אחד, יוצאת מיד למאבק משפטי מתיש כנגד הווזיר וחבר יועציו המרושעים.
אם הסיפור לא היה פוליטי ולא היה מתרחש כאן ועכשיו, אפשר היה להתייחס אליו כאל
באופן פרדוקסלי, הטנגו הזה - שני צעדים קדימה עם המיתוס, צעד אחד לאחור עם הפוליטיקה - יהיה מקור עוצמתו של הסרט כשהוא יוקרן באירופה. כבר בהצגות הבכורה שלו במסגרת פסטיבל ברלין, הוכתר "עץ לימון" בתואר "חביב הקהל". ובדין .
מוטמעת בו אותה נוסחה מנצחת, המשרתת בדרך כלל סופרים מסוגם של עמוס עוז ודויד גרוסמן, שהאירופאים משתגעים עליהם. סוג של שמאל לייט, הלוקח בחשבון את עוולות הכיבוש ומשמש להם כרמקול, אך לרגע אינו שוכח שהמחויבות שלו היתה ונותרה לתזה הציונית.
אוי, המורכבות הזו של החיים במזרח התיכון. עם המורכבות הזו, מעין כפל דיבור, אי אפשר לכונן סרט פוליטי, והרי "עץ לימון" מתייחס לעצמו ככזה. עם המורכבות הזו אי אפשר לצאת כנגד טינופת הכיבוש, ו"עץ לימון" מתיימר לעשות גם את זה. ההימלטות אל תוך זרועות המשל והסמל היא אותו קיטש רחימאי שצאצאיו המוכרים התנחלו כבר מזמן בתוך נישת היורים והבוכים, נישה ש"עץ לימון" מרגיש בה על הכיפאק.
ספוילר או לא, זאת יש לדעת: בסופו של דבר, השב"כניקים הנבלות, אלה ששומרים על שר הביטחון הישראלי, צודקים ומתוך הבוסתן המעונה של סלמא יוצא-גם-יוצא אותו פיגוע רועם, שכמו מנחם ומאחד יחד את הקהל במנטרה הקבועה ההיא - אמרנו לכם, אל תסמכו עליהם. כן, באירופה משתגעים על המורכבות הזו. אילו לאיחוד האירופי היתה שפה משלו, "עץ לימון" היה נברא בצלה.
שתי כפות למאזניים. באחת מצויה סלמא הפלשתינית הנעשקת, שבנה יחידה מעדיף לשטוף כלים במסעדה בוושינגטון, במקום להמשיך את מורשת אביו המנוח ולהיצמד לאדמת הכפר. באחרת יושבת מירה, אשת שר הביטחון, שגם בתה הרחיקה עד בירת האמריקנים, במקום לשמש כחברה קשובה לאמה המבודדת לה בטירה המבוצרת הנושקת לקו הירוק ולחומה המוקמת עליו.
אה, יש גם אלמנט פמיניסטי. שני מתקני כליאה בסרט. באחד מצויה סלמא, שגדר חירום המוקמת בחצר האחורית שלה, מונעת ממנה המשך טיפול מסור בילדיה/לימוניה. באחר שרויה מירה, שאוסף של שומרים מונעים ממנה את היציאה אל מרחבי החופש (המדומה), שאינם אלא שדותיהם של הפלשתינים העשוקים.
"עץ לימון" מתאר, אם כן, יומיום בעולמן של שתי אסירות עולם. לפלשתינית מאפשר הסרט פיתוחו של רומן מהוסס עם עורך הדין הצעיר (עלי סלימאן), שמייצג אותה נאמנה בפני שלטונות החוק והכיבוש הישראליים. לישראלית הוא מעניק הזדמנות לפתח אחווה נשית עם חברת ילדות שלה (סמדר יערון), כעת עיתונאית לוחמנית החושפת, בעזרתה של אשת שר הביטחון, כמה אמיתות לא נעימות על אודות בעלה של אשת השר.
לזכות ריקליס ייאמר שהוא מנווט את הרומנסה הכאילו-פוליטית הזו בנועם רב. בעיקר כדי לא להפריע לשלאף שטונדה של בני האיחוד האירופי, ששמחים אמנם בחשיפת האמת העגומה על הכיבוש, אך מעדיפים שיאכילו אותם בגרסה הדיאטטית של העוולה. השוויצרי ריינר קלאוסמן, שצילם את "עץ לימון", יכול להתבונן במראה בסיפוק.
הוא השכיל לשוות לגדה המערבית את אותם אלמנטים של פולקלור ועוני המצטלמים היטב, והוא גם זה שצילם את "קצה גן עדן" שייצא אף הוא לבתי הקולנוע בסוף השבוע. שם הטורקים הם בתפקיד הפלשתינים ואילו את הישראלים, אירופה עאלק, מגלמים הגרמנים. אחלה חלוקת עבודה.
נא להמתין לטעינת התגובות
