כתום הגוף
קתלין טרנר, פעם כוכבת וסמל מין לוהט, לקתה באמצע שנות ה-90 בדלקת פרקים קשה שגרמה לה להשמין, לכאוב ולעזוב את הוליווד. היום, כשחקנית תיאטרון מוערכת, היא משחררת ביוגרפיה חדשה, סוגרת חשבון עם עיר הסרטים ובעיקר מתנהגת הפוך מכוכבת
היא עורכת בעצמה את הקניות בסופרמרקט, דוברת חמש שפות, מדברת על פוליטיקה וסקס בכנות ובאינטנסיביות פריזאיות, ואומרים עליה שהיא גם קוראת, נו כן, ספרים. והכי מדהים, היא לא עברה אף ניתוח קוסמטי, או הזרקת צהריים סודית של בוטוקס.
איך ניתן, אם כן, להסביר את ספרה "שלח/י לעצמך פרחים"? לא רק שהוא כתוב רע ועמוס שנינויות שמנסות להתחזות לתובנות עמוקות, הוא גם סובל ממשבר זהות עמוק. האם זה ספר זיכרונות או ספר עזרה עצמית?
טרנר טוענת שלא רצתה בתחילה לכתוב אותו, אבל אז ניטעה בה המחשבה שאולי כן יהיה לה משהו להציע לנשים אחרות. "אני בת 53", היא אומרת כשאני שואלת אותה לפשר השינוי. "אנחנו הדור הראשון של נשים שהן עצמאיות כלכלית, ומרגע שגידול הילדים נגמר, הן ממציאות את עצמן מחדש. חשבתי שאוכל לתאר את זה בספרי".
במרבית הפרקים מופיעה מסגרת שבה היא מצטטת שורה של הדמות אותה גילמה בעבר. זה עובד לא רע במקרים מסוימים ורע מאוד באחרים. למשל, כשהיא מצטטת את מרתה מ"מי מפחד מווירג'יניה וולף?" - "אני קולנית, אני וולגרית ואני לובשת את המכנסיים בבית הזה כי מישהו צריך, אבל אני לא מפלצת" - אתה חש (אם אתה יכול לשכוח לרגע עד כמה מרתה שיכורה רוב הזמן) ממד מסוים של כוח נשי.
אבל כשהיא מצטטת את ג'ואן ווילדר, הסופרת הרומנטית ב"בעקבות אוצר הנילוס" ("נמלים אקזוטיים, מסיבות נהדרות, שקיעות מרהיבות, זה לא מספיק!" ), אתה מתחיל להרגיש לא טוב. תוסיפו לזה את שמות הפרקים שלה: "גרשי את ה'עדיין'", "הפרידי את המציאות מהבדיה", "קחי פיקוד, גברת!", והאפקט דומה לקבלת סטירות קלות בפנים עם גיליון של וראייטי.
אבל אולי "שלח/י לעצמך פרחים" הוא סטייה. על אף שהיא מרוצה ממנו, היא לא מרבה לדבר עליו. הניחוש שלי הוא שהמניע המרכזי היה צ'ק שמן ממו"ל, בלי שתיאלץ לחשוף יותר מדי.
טרנר התגרשה לא מזמן מבעלה ג'יי ווייס, אחרי 20 שנות נישואים, אבל הם עדיין נפגשים לצהריים בכל שבוע. בספר היא מתארת את אובדן הבתולים בגיל
היא גם מודה שפעם חשבה שהיא מאוהבת במייקל דאגלס, שותפה לכמה סרטים, רק שכלום לא קרה. אבל זה הכול, בכל מה שנוגע לתקוות מהטריילר. מבין שותפיה הזכרים למשחק, היא נכנסת בברט ריינולדס ("חזיר סקסיסטי") ובניקולס קייג' ("נימוסים רעים"), אבל לרוב היא אהבה אותם ונהנתה ממערכות יחסים מקצועיות איתם. וויליאם הארט, ג'ק ניקולסון, צ'רלס דארנינג: כולם ג'נטלמנים.
אנחנו יושבות במסעדה קרובה לביתה באפר איסט סייד בניו יורק. מידותיו הצנועות של המקום רק מדגישות את גובהה ואת המבנה המוצק שלה. שערה הבלונדיני נופל על הסוודר כמו רעמת אריה. הקול המפורסם, עמוק ומעושן כמו בר בחדר אחורי, חזק ומושך תשומת לב.
הגוף, והיא הראשונה להודות בכך, השתנה מאוד עם השנים, הרבה משום שבשנת 1994 היא פיתחה דלקת פרקים כרונית, שבה היא נלחמת מאז. אבל הקול עדיין זהה. היא עדיין נראית נפלא, אבל סוג אחר של נפלא. כך שכל עוד העיניים מתרגלות, היא הופכת את זה, את הקול שלה, לכרטיס הביקור, ולא דואגת לרגע להוריד את הווליום.
זה זמן מלא פעילות מבחינתה. היא ביימה מחזה של זוכת פרס פוליצר בת' הנלי, "פשעים של הלב", שעלה באוף ברודווי וזכה לביקורות טובות למדי. ובינתיים מנסה לבחור את התפקיד הבא שאותו תגלם. הוא לא יהיה בהוליווד.
"זה מזעזע", היא אומרת על המחסור בתפקידים לנשים בוגרות בקולנוע. "התפקיד של האולפנים הוא לעשות המון כסף בשביל בעלי המניות. בכל פעם שאני רואה שחקן מבוגר לצד שחקנית בת 27, אני חושבת 'בטח יש לך המון כסף, הא?'".
לזכות טרנר ייאמר שהיא לא אהבה את הדרך ההוליוודית גם כשהיתה צעירה. אחרי ההצלחה של "בעקבות האוצר הרומנטי", למשל , נדמה היה שמציעים לה רק תפקידים שכוללים מכנסוני חאקי וג'ונגלים.
היא הופיעה בסרט ההמשך רק משום שהיתה מחויבת לעשות כן, ובאופן כללי, סירבה להרבה עבודות. האם זה היה מפחיד? "לא, תמיד הייתי כנה בצורה מגוחכת. אנשים אמרו שאני נאיבית ואולי אני באמת. אבל העבודות הטוש בות מגיעות בסוף. אתה מוכר בזכות מה שלא עשית, לא פחות בזכות מה שעשית".
האם היא עדיין מסרבת? צחוק סרקסטי. "לא לעתים קרובות, הם עדיין מסוגלים להבדיל בין אישה שהיא כבר לא סמל מין לבין אישה מבוגרת יותר שהיא סקסית ובעלת כוח".
בשנת 1990 הוצת נכס בהארלם שהיה שייך לבעלה ו-87 אנשים נספו בשריפה. בעלה שרד את התביעה שבאה בעקבותיה, אבל אז, בדיוק כשסיימה לעבוד על סרטו של ג'ון ווטרס "אמא סדרתית", בגד בה גופה.
המשפחה התגוררה בגריניץ' ווילג', והדרך היחידה שבה יכלה לטפס במעלה המדרגות היתה בזחילה, כשהיא נעזרת בצדי הגוף. מומחה רשם לה סטרואידים וגופה התנפח (בעיתונות נכתב גם על בעיות שתייה). לבסוף היא הגיעה לרופא שהורה לה להתעמל.
בזכות הפילטיס, חדר הכושר והניתוחים - כשהמצב נהיה ממש נואש - דלקת הפרקים שלה נמצאת בשליטה. האם כרגע כואב לה? "כן, אבל זה לא נורא. הכול עניין של כוח סבל".
עכשיו , בגיל 53, היא מוצאת את עצמה עם סוג אחר של קריירה. מחלה היא טאבו בהוליווד, והיא חזרה לאהבתה הראשונה, התיאטרון. איך היא מרגישה? "הפסיכולוגית שלי אומרת שאני מוכנה לצאת לדייטים, אבל היא גם אומרת שמעולם לא התאבלתי על הנישואים שלי". היא אוספת את שערה לקוקו, כמו מנסה להכניע את המחשבות שמתגנבות פנימה.
"להסתובב כל היום כשיש מישהו שדואג לי. . . לזה אני מתגעגעת, לדעת שלמישהו אכפת. כן, אני הולכת למצוא לי גבר", קולה מתמוסס. האם היא פוחדת? "זה הקול שלי, אני בהחלט חושבת שזאת אני. אני חתלתולה. הייתי רוצה גבר שיטפל בי".
אבל בואו נהיה ברורים: היא לא מתלוננת. יש לה חברים, משפחה ועבודה. מה שמזכיר לה שיש פגישה שהיא צריכה להגיע אליה. כמה רגעים אחר כך, היא נעלמת.
משולחני שליד החלון אני צופה בה חוצה את הרחוב. היא נראית זוהרת: שני שליש לורן באקול ושליש גלוריה סטיינם. אני חושבת שכולנו צריכים להעמיד פנים ש"שלח/י לעצמך פרחים" מעולם לא קרה.
נא להמתין לטעינת התגובות
