פרקליט השטן
בלייר אנדרווד מנסה יותר מ-20 שנה להוכיח שהוא הרבה יותר מאשר הפרקליט שגילם ב"פרקליטי אל.איי". כעת הוא מגלם ב"בטיפול" האמריקנית את הטייס שנזקק לטיפול פסיכולוגי. בראיון מיוחד הוא מספר על הקשר הביוגרפי שלו לדמות ("אבי התמודד עם קשיים כאלה") ומחמיא לליאור אשכנזי ("רק בגללו רציתי לעשות את הדמות")
הבעיה שיש לאנדרווד, איש חביב ביותר שמפגין חיבה יתרה לישראלים, היא התדמית שדבקה בו לאחר סדרת הלהיט שבה קנה את תהילתו. השם "פרקליטי אל.איי" נדחף שוב ושוב לסוגריים שרודפים את שמו בכתבות עליו בעיתונות האמריקנית, גם היום אחרי יותר מ-20 שנה ועשרות תפקידים אחרים. אולי מפני שנשא אז על גבו את הדמות הלא לבנה היחידה בסדרת הלהיט, ולבד מהעובדה ששמט את לסתות נשות אמריקה, הביא אנדרווד למסך, לראשונה, צעיר שחור משכיל ומצליח.
"'פרקליטי אל.איי' היא חלק מההיסטוריה הטלוויזיונית בארצות הברית", הוא אומר ומתעקש שהוא לא בהכרח נרדף על ידי הדימוי שיצר לו עורך הדין ג'ונתן רולינס. "עכשיו זה לא נורא, אבל מיד אחר כך זה היה קשה מאוד. הייתי חייב לקחת תפקיד שונה באופן קיצוני מזה שעשיתי שם, ושיחקתי פדופיל ורוצח. באופן כללי אני מעדיף את תפקידי הרשעים או נכון יותר, את התפקידים האפלים".
אחד התפקידים האלה הביא לו את "בטיפול", שתעלה בסוף השבוע ב-HOT. " הבמאי רודריגו גרסייה ראה אותי ב'מפגש המשפחתי של מדיאה'", מגלה אנדרווד, "שם גילמתי גבר שמתעלל באשתו. אחר כך הוא אמר לי שישר הוא ידע שאני האדם שהוא רוצה לתפקיד, ולשמחתי זה קרה". אנדרווד (43) הוא שחקן עסוק ביותר בימים אלה, ואפשר לראות אותו בשלושה מקומות בו בזמן על המסך. לבד מ"בטיפול", הוא משחק גם ב"דירטי, סקסי, מוני" וב"קריסטין הישנה" (שיעלו בקרוב ב-yes). הוא חובק ספר חדש שנקרא "קאזאנגרה" על קורותיו של ג'יגולו שחור בהוליווד. במהלך הקריירה שלו, שהחלה בתפקיד אורח ב"משפחת קוסבי", היה מועמד לגלובוס הזהב ולמספר פרסי "אימאג'" המוענקים לאפרו אמריקנים מצטיינים בתחומי העשייה האמנותית. לאחרונה אפשר היה לצפות בעכוזו החשוף גם בתפקיד אורח ב"סקס והעיר הגדולה", שבה גילם את מאהבה של מירנדה.
דמותו של אלכס, שמגלם אנדרווד בסדרה הממשיכה לרוץ בימים אלה בארצות הברית, מקבילה לזו של ידין שגילם ליאור אשכנזי בעונה הראשונה של הסדרה. לפני שהחל בתהליך העבודה, כשלבטים עודם שוכנים בלבו, התיישב השחקן לראות לראשונה בחייו תוכנית טלוויזיה בעברית. "לא ראיתי את כל הגרסה הישראלית", הוא מספר, "ראיתי רק את הפרק הראשון שבו ידין פוגש לראשונה את ראובן. אני זוכר שממש נדהמתי מהדמות, אבל לצערי לא ראיתי איך זה התפתח. נהניתי מאוד מהסדרה. מאוד. מדהים לראות תוכנית בעברית, שנעשתה בישראל עם כתוביות למטה, ובכל זאת להתרגש כל כך ולאהוב אותה".
כשראה אנדרווד את מקבילו הישראלי, הוסר לדבריו כל ספק באשר לקבלת התפקיד. "ליאור אשכנזי נהדר. רק בגללו רציתי לעשות את הדמות", הוא אומר. "אהבתי את התסריט, אבל כשראיתי אותו עושה את זה, ידעתי שזה אתגר שאני מוכן לו".
גם אשכנזי התרשם מאוד מיכולתו של בלייר בגילום הדמות. "ראיתי קטעים מהפרק הראשון של הגרסה האמריקנית", הוא מספר. "היה לי מוזר, כי זה היה אותו טקסט כמעט בדיוק, אבל הוא עושה רושם טוב. הבנתי שהוא התבאס נורא שזה רק שישה פרקים, כי הדמות מתה בהמשך, אבל הסבירו לו שזה לא קשור אליו. אני מכיר אותו מדברים אחרים, ועושה רושם שהוא שחקן לא רע".
דמותו של החייל
אחד הדברים שסיקרנו את אנדרווד יותר מכל הוא כיצד קיבלנו כאן בישראל, בחברה שבה כולם משרתים בצבא, את הדמות המורכבת הזו. מבחינתו, כך הוא מציין, זו היתה חוויה מטלטלת. במהלך כל ילדותו נדדה משפחתו של אנדרווד ברחבי אירופה ובארצות הברית בעקבות אביו פרנק, קולונל בכיר בצבא ארצות הברית. הקשר של הבן השחקן והאב, איש הצבא המסוגר, היה תמיד הדוק. אבל ברגע שאביו צפה בבנו מתייסר כטייס שאטם בנפשו את כל קשייו, עברו יחסיהם לשלב אחר.
"אבא שלי ואני דיברנו הרבה על הסדרה", מספר אנדרווד, "הוא צופה בה באופן קבוע, והוא סיפר לי פתאום, בשלב זה בחייו, על דברים שהוא לא התוודה בפניי מעולם. הוא אמר לי שהוא מכיר את המקום הזה של 'להפציץ ואחר כך לשכוח מזה', לשמור את הייסורים ואת הכאבים בפנים ולא להוציא את זה החוצה. הוא סיפר לי כיצד היה במצב דומה, איך הוא עשה את העבודה, ואחר כך נאלץ להתמודד עם זה נפשית".
המשמעויות האישיות של הסדרה מבחינת אנדרווד הפכו את תהליך העבודה עצמו למסובך מאוד. "הדמות הזו די מנוגדת להרבה מהדברים שעשיתי", הוא מסביר. "אלכס הוא ללא ספק מסובך ורב שכבות. הליך העבודה היה אינטנסיבי מאוד, כל פרק צולם במשך יומיים, צילמנו ככה שלושה-ארבעה חודשים. צריך כל הזמן להיות בריכוז כי זה אינטנסיבי מאוד ועמוק".
הרעיון להמיר את דמותו של החייל הישראלי בחייל אמריקני ששירת בעיראק עלה בשלב מוקדם מאוד של המרת התוכנית. "הבנו שהרעיון הנכון יהיה להפוך את הדמות של ידין לשחקן שחור", מסביר יוצר "בטיפול" חגי לוי, שגם עבר על הגרסה האמריקנית. "וכך להקביל את סיפור הדור השני לשואה לדור שני להפרדה גזעית".
הבחירה בבלייר, לדבריו, היתה די ברורה. "בלייר הוא פנים יפות ויש בו היהירות לכאורה שחיפשנו בדמות", אומר לוי, "באופן מפתיע הוא איש אינטליגנטי מאוד, נעים וחושב ונוח מאוד לעבודה, ואני יכול להגיד לך שלא כולם היו כאלה. הרגשתי שהוא מעמיק בכניסה לדמות. אפשר היה לראות את זה בדיונים שלו עם הבמאי. אני חושב שזה עבר בהצלחה וגם נראה שהביקורות חשבו ככה". בתחילה צילם אנדרווד לבד את קטעיו. לאחר מספר ימים הוא התחיל לעבוד מול ראובן האמריקני, גבריאל ביירון. "כשהגענו לשלב הזה, כבר היה קשה מאוד להתנער מזה", הוא משחזר, "במיוחד במהלך צילום הפרקים שמשודרים עכשיו כשזה נהיה קשה במיוחד".
אז איך בכל זאת אתה מצליח להתאושש אחרי צילומים?
"מה שבאמת נותן לי את הסטירה ומוציא אותי מזה, הוא האישה שלי והילדים. כשיש לך משפחה אתה לא יכול לאפשר לעצמך להיות שקוע ומיוסר".
לאיזה מקום בקריירה שלך ההשתתפות בסדרה לוקחת אותך?
"זה לא דומה לתוכניות אחרות שעשיתי, וזה גם לא הקהל הרגיל שלי. אין ספק כי אני מגיע לציבור שאולי לא צפה בי עד עתה".
כשחקן , סדרה כמו "בטיפול" מעמידה אותך במקום אכזרי מאוד, שבו חלק ניכר מהמשחק שלך בא לידי ביטוי רק בפנים.
"זה אתגר גדול מאוד, ולכן נעניתי לו. זה באמת הדבר הכי קרוב לתיאטרון שאפשר לעשות בטלוויזיה. עשיתי לא מזמן הצגת יחיד וכל הרעיון של להיות לבד מול קהל הוא פשוט מדהים. זה בעיניי דומה לזה מאוד. ובכל זאת לא עד כדי כך קשה, אני חייב לציין, כי אחרי הכל זה אתגר מול מצלמה ואפשר לעצור ולעשות שוב".
הביקורות בארצות הברית היללו את הסשנים הקבועים מול המסך. העומק והמורכבות שעבדו טוב כל כך בטלוויזיה הישראלית, זכו לתשבחות גם מעיתונות הטלוויזיה. עם זאת, הקהל לא ממש התלהב, ורובו בחר לא לצפות - פרק הבכורה הביא למסך פחות מ-450 אלף צופים.
למרות זאת, רשת הכבלים HBO לא ויתרה על הסדרה שרכשה מישראל, ולאחר שהזמינה 45 פרקים היא ממשיכה לשדר אותה בכמה מערוציה. "חברה טובה שלי אמרה שזה כמו לקחת גלולה. בעשר הדקות הראשונות זה קשה מאוד, ואז מתמכרים", אומר אנדרווד. "סגנון כזה של טלוויזיה זר מאוד לקהל האמריקני, צריך לאמן אותם. מה שלמדתי בהקשר זה, הוא שמי שבא או מתמכר לזה, הוא לא יכול להחמיץ את זה יותר. אנחנו נוטים להמעיט בערך הקהל וביכולת שלו. יש כמובן מקום לבידור הפופולרי המקובל יותר, אבל יש קהל גדול שאוהב לחשוב וזה כמובן בשבילו ".
נא להמתין לטעינת התגובות
