זאת לא שליחות מדינית
איילת זורר לא מנסה להיות ממלכתית. היא שונאת פטריוטיות, לא מייצגת את ישראל, ועושה קריירה רק בשביל עצמה. געגועים למדינה? לא כל כך
אבל זה גם מה שגורם לנו לפרגן לך.
"נכון, וגם זה נובע מפטריוטיזם, ואני לא בטוחה שזה לגמרי טוב. אדם פרטי מעז לעשות משהו למען עצמו וקבוצה שלמה של אנשים רואה בזה מחויבות חברתית או לחלופין עלבון. אני שומעת את הביקורת שיש על שחקנים שנסעו לחו"ל ולפעמים זה מפחיד אותי. שופטים את האנשים על מה הם עשו או לא עשו ולמה בכלל הם היו צריכים לנסוע. התמזל מזלי ואני לא משחקת מחבלת או גופה לשתי דקות אז מפרגנים לי. זה נחמד אבל זה יכול להשתנות בשנייה מפרגון לשנאה, אם התפקיד הבא שלי לא ירצה אנשים. בתכל'ס זה לא עניינו של אף אחד. הקריירה שלי היא לא שליחות מדינית. אני לא נציגה בארוויזיון. אני אדם פרטי שהחליט לעשות משהו למען עצמו".
את מרגישה קשורה לעדכונים החדשותיים על מה שקורה בשדרות ואשקלון?
"אני לא רוצה להתיפייף, להצהיר הצהרות גדולות או לשקר. אין ספק שהעובדה שאני רחוקה מישראל מרחיקה את זה ממני. כשלא חווים את זה ממקור ראשון פשוט לא חווים את זה, נקודה. כשרחוקים יותר קשה להתחבר רגשית לדברים. אני מושפעת מהאירועים כשאני מדברת עם המשפחה או חברים שלי ושומעת שיש להם מצב רוח מחורבן ".
אם צריך הוכחה שאיילת זורר התברגה היטב במכונה שנקראת "הוליווד", מספיקה ספירת מלאי. יש לה ארבע הופעות ב"בקרוב" של הסרט "שמונה צדדים לאמת", היא שישית ברשימת הקרדיטים ותמונת הראש שלה מופיעה בפוסטר לצד דניס קווייד, סיגורני וויבר, מתיו פוקס, וויליאם הארט ופורסט וויטאקר. המבקרים קטלו, אבל הסרט כבש את רשימת שוברי הקופות של ארצות הברית והתברג למקום הראשון עם הכנסות של כ-41 מיליון דולר בשבוע הראשון ליציאתו.
הברייקינג ניוז הכי גדול לגבי איילת זורר - או מיז היילת זורר, כפי שהיא מכונה באמריקה - הוא שהיא נורא מתלהבת בימים אלו. ממש מתלהבת. תשכחו מתדמית היפהפייה הקרה, הבחורה המהורהרת, המעורערת והמתפלספת, שדבקה בה לאורך הקריירה, מיצבה אותה כשחקנית אופי וזיכתה אותה באוסקר הישראלי על "האסונות של נינה".
בפעם הראשונה היא מרשה לעצמה להיות משוחררת. להתלהב מהקרוון הפרטי שהיה לה על הסט (גם אם "הוא היה בסוף שיירת הקרוונים וקטן יותר משל השחקנים האחרים" ), לקשקש על השחקנים, להתרגש מהפוסטר העצום של עצמה, מהבכורה בניו יורק ומהמשכורת, שקפצה קצת ביחס למה שקיבלה ב"מינכן", גיחת הבכורה שלה בהוליווד.
"ראית את תלתלי השירלי טמפל שדפקתי לפרמיירה?", היא שואלת. ראיתי גם את השמלה הכחולה הצמודה. סוף סוף את
"פתאום אני מוצאת את עצמי נעזרת באנשים שיש להם טעם ולובשת בגדים שלא הייתי לובשת בחיים. בספטמבר הייתי בפסטיבל טורונטו עם סרט אחר שהשתתפתי בו, Pieces Fugitive. מצאתי את עצמי נכנסת לחנות של שאנל ומבקשת שישאילו לי בגד. זה הצחיק אותי. זה הרי כל כך לא אני. אבל יש פה קוד לבוש לאירועים האלה. בבכורה של הסרט החדש נסעתי לניו יורק עם גלעד, בעלי. לימוזינה אספה אותנו מהמלון ואז התחיל נוהל שטיח אדום, אוהל תקשורת, הקרנה, ארוחה, מסיבה, עוד תמונות. הכל מתוכנן בקפידה וצריך לשתף פעולה עם זה".
בינתיים היא שם, בלוס אנג'לס. מנצלת כל יום פנוי לבלות עם הבעל והילד, צועדת בבקרים על חוף הים, מתעמלת, מתעדכנת במה שקורה בארץ דרך האינטרנט ("תכתוב שאין לי פייסבוק ומי שפתח לי כרטיס הוא מתחזה"), קוראת ספרים ותסריטים ("יש כמה הצעות קונקרטיות לסדרות בארץ" ), ונהנית מהאנונימיות ("אנונימיות זה הרי טבע האדם. טוב לי ככה. גם מבחינה מקצועית נעים לי שאין עליי סטיגמה של מה אני מסוגלת לעשות ומה לא. מבחינתם, כרגע, הכל אפשרי איתי" ).
היא גם סוף סוף התפנתה לראות טלוויזיה. את הגרסה האמריקנית ל"בטיפול" היא אהבה אף שמהדמות של לורה, שמבוססת על נעמה (שאותה גילמה זורר בגרסה הישראלית), היא פחות התלהבה. "אני מניחה שאני לא אובייקטיבית כי זה תפקיד שעשיתי. אבל חוץ מזה אהבתי מאוד את ההפקה שלהם.
"התרשמתי בעיקר ממי שמגלמת את המתעמלת, שאצלנו היתה מאיה מרון. הציעו לי להגיע לקריאה כדי לבחון השתתפות בסדרה אבל לא מצאתי בתוכי מקום מבחינה אמנותית. הרגשתי שכבר עשיתי את זה. חוויית 'בטיפול' בישראל הספיקה לי.
"היום אני בת 39 וזה כבר גיל שמתייחסים לשחקנית בצורה אחרת. אם בשנות העשרים לחייהן מצפים מנשים להיות מקסימות ויפהפיות כי אלה התפקידים שהן מקבלות, אז בגיל 30 ואילך מחפשים יותר עומק ובשלות. אני לא צריכה להיות מאמי. האמת שגם אף פעם לא ממש הייתי".
התבגרת?
"מאוד. גם כבן אדם שקיבל החלטה לנסוע ולעשות את זה פה, גם מבחינת אמהות וזוגיות וכמובן בתור שחקנית. בשנה האחרונה הצטלמתי לארבעה סרטים כולל 'אדם בן כלב' ו-Longshot שהיא קומדיה רומנטית. בארץ זה כמעט בלתי אפשרי לשחק בארבעה סרטים בשנה אחת. באופן טבעי, התפתחתי
מקצועית. אני מרגישה שאני נמצאת בתקופת גדילה משמעותית".
אחרי שעשית את "מינכן" פסלת על הסף מגורים בלוס אנג'לס. מה גרם לך לנסוע בכל זאת?
"'מינכן' היה מתנה שקיבלתי מהבריאה ומתברר שלתפקיד הזה היה אפקט על אנשים שעד היום מדברים איתי עליו, למרות שחתכו בעריכה 20 דקות משמעותיות ממני. בעקבות הסרט הגיעו הצעות מאוד קונקרטיות. חמש סוכנויות, שזה דבר מאוד נדיר פה, רצו לייצג אותי. הפעם קרו דברים שלא הצלחתי להשיג בסיבוב הראשון שלי בארצות הברית פה והבנתי שזה הזמן שלי. זה היה נראה לי ילדותי ופחדני לא לעשות את זה".
כשזורר מדברת על "הפעם הקודמת", היא מתכוונת לניסיון הקודם שלה לכבוש את אמריקה ב-95'. אז, בשיא ימי "עניין של זמן" ו"פלורנטין" קנתה זורר וואן וויי טיקט לארץ האפשרויות שהתגלו כמוגבלות למדי עבורה. בתחילה התגוררה בניו יורק, למדה משחק והצטרפה לקבוצת פרינג'. בין לבין הוליכה כלבים למחייתה. יום אחד, חמושה בכלבים של עשירי ניו יורק, ראתה את סיגורני וויבר ועקבה אחריה לאורך שדרות מדיסון. היום הן חולקות את כרזת הסרט החדש. בהמשך עברה ללוס אנגל'ס ועבדה שם בחנות בגדים לגברים. אחרי שלוש שנים ארזה את עצמה וחזרה הביתה.
היתה דילמה אם לנסוע הפעם בגלל המשפחה?
"לא. אני זוכרת שאמרתי לגלעד בסוף הפגישות שאם עושים את זה, עושים את זה עכשיו, ואחרי שלושה שבועות כבר עברנו לשם. בחודשים הראשונים עוד המשכנו לשלם שכר דירה לבית שלנו בארץ. לא דמיינתי ששנה וחצי אחרי אני אמצא את עצמי מתראיינת מפה".
בעלך ויתר על הרבה מאוד.
"גלעד שילם מחיר מאוד מאוד כבד. היה לו בארץ בית ספר לגלישה והוא העביר סדנאות לתיקון גלשנים. הוא ויתר על הכל בשבילי ועכשיו הוא בונה את עצמו מקצועית מחדש. אני לא אגיד לך שזה קל. זה דורש מאיתנו להתמודד עם מצבים קיצוניים, נסיעות, פרידות זמניות, טיפול שלו בילד. הרבה מאוד ויתורים. ברור שזה יכול לעורר חיכוכים, אבל זה דבר מחזק, מחבר ומאחד בינינו. הוא קיבל החלטה אמיצה שמאוד מרגשת אותי".
ואיך הילד מסתדר עם החיים הנוכחיים?
"בלי בעיה. הוא בן שלוש ונמצא בגן ישראלי. הדבר העיקרי שרואים עליו בינתיים זה שהוא פיתח חיבה עזה למטוסים".
ומה עכשיו?
"העובדה שהתקבלתי לארבעה סרטים בשנה אחת היתה מזל גדול. כרגע אין לי פרויקט חדש באופק ולא הייתי באודישנים תקופה ארוכה בגלל שביתת התסריטאים. אני מקווה שהיציאה של הסרט והסרטים הבאים יובילו לעוד דברים".
יש לך אסטרטגיה מקצועית?
"אני אספר לך עליה: זה ציטוט של הגננת של הבן שלי. היא אומרת להם בגן:'ילדים, סבל. . .' והם אומרים 'נות'. ואז היא מוסיפה:'לא קונים בח. . .' והם עונים 'נות'. זאת האסטרטגיה שלי".
נראה שמשהו באסטרטגיה של זורר עובד. בשביל התפקיד ב"שמונה צדדים לאמת" היא כמעט לא עשתה דבר. אחרי "מינכן" ספילברג שכנע אותה לנסות את מזלה באל.איי, ובסופו של דבר היא הוזמנה לסבב פגישות עם מפיקים וסוכנים שרצו לראות את השחקנית האקזוטית מישראל. "אחת מהפגישות הראשונות היתה עם המפיקים והבמאי של הסרט. הם שאלו אותי איך היה לעבוד עם ספילברג, כמה דברים על ישראל והחיים שלי, ואז הזמינו אותי לאודישן מתקדם עם שאר השחקנים שכבר לוהקו.
"זה היה די קל. לא הייתי צריכה להילחם על זה אפילו. עשרה ימים אחר כך הגיעה שיחת הטלפון שהתקבלתי. לא לגמרי תפשתי מה קורה. לא הבנתי למה אני נכנסת וזה שזה הולך להיות משהו כל כך גדול. אני זוכרת שחשבתי לעצמי'אוי, נחמד!'".
חודש אחר כך כבר היתה במחלקה ראשונה בדרך למקסיקו סיטי עם בעלה גלעד ובנם, אז בן שנה וחצי, ליעד. "הגעתי למקסיקו ישר מיוון שם הצטלמתי -Fugitive Pieces, אחרי שכמה שבועות קודם הצטלמתי בקנדה. פתאום הרגשתי כמו צוענייה שחיה על גלגלים עם מזוודה, בעל וילד. בשנה אחת נגמרו לי כל הדפים בדרכון. מצד שני, התרגשתי מאוד מגודל המעמד.
"ביום הראשון כינסו את כל השחקנים סביב שולחן ארוך לקריאה של התסריט ואני זוכרת שהייתי נוראית. היתה לי חרדת ביצוע. זה היה שילוב של התרגשות והעובדה שאני פשוט גרועה בקריאות. גם בקריאות בהבימה הייתי איומה. יש לי דיסלקציה ואם אני לא יודעת את הטקסט בעל פה זה פשוט נשמע נוראי. היו לי גם כמה דיאלוגים בספרדית ועדיין לא שלטתי בזה ובעיקר הייתי עסוקה בלהסתכל על כולם. מאוד התרשמתי מהדרך שבה וויליאם הארט. . .".
תגידי שוב את השם שלו.
"וויליאם הארט, מה?".
יש לך מבטא אמריקני.
"שמות זה קל להגות באנגלית", היא צוחקת ואומרת וויליאם הארט שוב, "אתה אומר את זה כמו שהם מציגים את עצמם. אבל עדיין אין לי מבטא מושלם, אני עובדת על זה. בכל אופן, אני זוכרת שישבתי ואמרתי לעצמי 'את בכיתה של הגדולים'. הייתי עסוקה בלהתרשם מהצורה שבה הם קוראים ובעיקר לשמוח על גורלי.
"התרשמתי במיוחד מוויליאם שמשחק בצורה טוטאלית ונותן תשומת לב לכל הפרטים הקטנים. בהמשך, בגלל שהיו לי סצנות איתו, גיליתי שהוא מאוד מעורב במה שקורה בעולם. הוא קורא בהפסקות את כל המדורים הפוליטיים. הוא ידע לא מעט על הארץ שלנו. גם פורסט בן אדם מיוחד ואדיב. הוא מאוד מאוד עדין ולא מדבר הרבה. רוב הזמן הוא היה בקרוון שלו ועשה יוגה.
"אחרי שסיימנו את החזרות על הטקסטים, לימדו אותי להשתמש באקדח. זה היה מצחיק כי חשבו שאם אני ישראלית והייתי בצבא אז יש לי ידע מוקדם בתחום והתגליתי בתור בכיינית לא קטנה. הם עשו את האימונים עם כדורים אמיתיים כדי שזה ירגיש אמיתי, ואני רק רציתי לגמור עם זה. זה היה מאוד שונה מ'מינכן', שאז מבחינתי הכוכב של הסרט היה סטיבן ספילברג. אפילו לא קלטתי שאריק באנה הוא כוכב גדול. אני זוכרת ששאלתי אותו איך זה לעשות סרט בהוליווד והוא הסתכל עליי במין מבט של 'מי זאת הבחורה הזאת?'. רק אחר כך הבנתי מה מעמדו".
עלילת הסרט מתרחשת בוועידת שלום אזורי בספרד, שבמהלכה מנסים להתנקש בנשיא ארצות הברית. התוצאה: "24" פוגש את "מת לחיות" פלוס גימיק - הסיפור מתאפס כל 20 דקות ומציג זווית ראייה של דמות אחרת. הקהל בארצות הברית נוהר בהמוניו, למרות שהמבקרים לא מרוצים.
"לדמויות השונות והשטוחות אין באמת זוויות ראייה שונות", כתב מבקר הקולנוע של ה"לוס אנג'לס טיימס", ב"אינטרטיימנט וויקלי" נתנו לסרט ציון C וכתבו: "הסרט יורד מהפסים כשתייר אמריקני (וויטקר) מתחיל לרדוף עם מצלמתו אחרי הפושעים האמיתיים", וב"רולינג סטון" הסתפקו בכוכב וחצי מתוך ארבעה ובמשפט "מתיו פוקס נראה אבוד מחוץ ל"אבודים" בתוך כל הבלגן והאקשן שהבמאי ניסה ליצור".
זורר זכתה להתעלמות. ורוניקה הספרדייה, שאותה היא מגלמת, מגיחה אחרי כ-25 דקות לכחצי שעה מצטברת שכוללת דיאלוגים בספרדית, אנגלית במבטא ים תיכוני, יריות ומרדף מכוניות שמשמיד חצי עיר וכמה אנשים על הדרך.
במהלך שלושת חודשי הצילומים חזרו גלעד וליעד לביתם הצנוע שנמצא בווניס ביץ' שבלוס אנג'לס (" זה אזור קטן שמזכיר את תל אביב. בחרנו לגור שם כי הבית שלנו ליד הים, כמו תמיד"), כשזורר מנצלת כל הפוגה בצילומים לביקור קצר בבית.
"הרצון שלי להיות אמא ולא לוותר על החוויה ומצד שני להיות טוטאלית בעבודה הלא שגרתית שלי, זה החלק הכי קשה בחיים שלי עכשיו. אנשים מסביב לא תמיד מצליחים להבין את המתח והקושי שיש בעבודה הזאת. אני נתקלת פה ושם בביקורת מחברים שלא מבינים אותי או מתאכזבים שאין לי מספיק זמן עבורם".
"האמת שלא. אני לא נעדרת מהבית יותר משבוע ואם כן, אני דואגת שהם יגיעו איתי. התא המשפחתי שלי הוא הדבר הכי חשוב לי. ואם הייתי חיה בישראל הייתי עובדת הרבה יותר קשה בשביל להתפרנס. הייתי עושה טלוויזיה, תאטרון וקולנוע ובסופו של דבר הייתי רואה את הילד שלי הרבה פחות. פה יש רווחה כלכלית שמאפשרת לי לעשות בחירות מסוימות. בינינו, אם לא היה לי אותם, לא הייתי עומדת בזה בשום צורה.
"רמות הסטרס פה בלתי רגילות. המציאות מאוד קשה. אי אפשר לתאר בכלל את רמת התחרות שיש פה על כל תפקיד. זה כמו שתבוא לאולימפיאדה אבל לא רק לעשרה ימים, אלא לחיים שלמים. בכלל כל החיים בהוליווד מנותקים מהמציאות. יש פה לא מעט שחקנים שלא נמצאים על הקרקע. יצא לי לשמוע על כמה אנשים שאיבדו את זה".
איך את שומרת על שפיות?
"אני מקיפה את עצמי בקומץ חברים קרוב. כמה חברות אמריקניות וישראליות שאוהבות אותי באמת, לא מבקרות את ההחלטות שלי והולכות איתי. ברגעים היותר קשים, כשאני נאלצת להיפרד מהמשפחה ולהיות לבד, אני מזכירה לעצמי שאם דלת נפתחה, אין סיבה לסגור אותה. החיים מגלגלים אותך, צריכים לזרום עם המצב ולא לפחד כלל. אני חושבת שהסיבה העיקרית שקורים לי עכשיו דברים זה בגלל שאני יותר חזקה מבעבר. אני היום סומכת על עצמי הרבה יותר, על תחושות הבטן, אני שמה לב לסימנים ומחוברת לאנשים יותר נכונים בחיים שלי. אנשים חיוביים. אני חושבת שהדבר הכי משמעותי היום הוא שיש לי יותר אמונה ופחות פחד".
את משתמשת לא מעט במילים "אמונה עצמית". הפכת לרוחנית?
"לא הייתי מגדירה את עצמי רוחנית, אבל תמיד הייתי פתוחה לכל מיני קווי מחשבה. בשנים האחרונות פשוט נפל לי האסימון שלמוח שלנו יש השפעה גדולה מאוד על התפקוד שלנו ביומיום. הכל בעצם נמצא בראש שלנו ויש לנו יכולת לנתב את הדברים להצלחה או פשוט לחרבן אותם. הבחירה היא שלנו אם לתת דרור לפחד ולהרס העצמי או להצלחה".
אולי ראית יותר מדי פעמים את הסרט "הסוד" ?
"ממש לא. אני מדברת על דברים שהם הרבה יותר גדולים מזה ".
נא להמתין לטעינת התגובות
