הלאה, אל המרחב
בניגוד לחפ"שים בצבא ההגנה של הנוסטלגיה, יוני בינרט לא סובל את מרקו מה"לב", אבל היה מוכר את נישמתו בשביל הלחם שלו
"הלב" עסקה בסך הכול, בקורותיו של ילד עם קוף שמחפש את אימא שלו. למה? כי היא נסעה לארגנטינה וילד צריך אימא, זה למה, אבל לך תאמר את זה לכל עלוקות-הנוסטלגיה האלו שפוצחות בזמירות "הו, מרקו!" נרגשות ברגע שהם לוקחים שאכטה מג'וינט או מורידים את הבירה השביעית שלהן.
אולי זה רק אני, אבל הרבה יותר נעים לי להתרפק על "מק'גייוור" או "אביר על גלגלים" מאשר על מרקו הנ"ל. את פורנוגרפיית הנוסטלגיה שמעריצי מרקו מיישמים עם כל תזכורת קטנטונת ל"הלב" אני חש כשאני נזכר בגאדג'טים המק'גייווריים, בפונטיאק פיירבירד של דיוויד האסלהוף ובשרשראות של מיסטר טי. מה לעשות, מרקו אף פעם לא עשה לי את זה. לא יודע למה. אולי אין לי לב.
אבל "הלב", סדרה בלתי-נסבלת ככל שתהיה, משמשת כעילה משובחת לדיון אחר, דיון חשוב לא פחות מאשר המוטיבים האדיפאליים שבה ורוחות הטלנובלה שנשבו מהעלילה הנמתחת כמסטיק בזוקה – הלחם.
כן, הלחם, הלחם של מרקו. אתם זוכרים כמה טעים זה נראה? עד היום רועמים מיצי הקיבה שלי כשאני עוצם עיניים ומדמיין את מרקו שולף מתיק הנדודים המרופט שלו את כיכר גן-העדן חסרת-הפירורים הזו.
תחשבו על זה לרגע- לא קל לילד בן 8 לצפות במרקו ובקוף שלו מנשנשים מהלחם המופלא הזה ואז ללכת למטבח ולגלות את הלחם השחור התעשייתי, חסר- הצורה וחסר- הטעם שניפקו הסופרמרקטים והמכולות בעידן שלפני עידן לחמי-הבוטיק של היום. האם ככה נראה הלחם ביפן, במולדת האנימציה שיצרה את מרקו ודומיו הטלוויזיוניים? אני יודע שזה נשמע פתטי, אבל לא על מרקו אני מתרפק באהבה אלא על עיסת השמרים שנשא עימו.
ו"הלב" לא הייתה היחידה. אוכל, איכשהו, תמיד נראה טוב יותר בטלוויזיה, בעיקר בסדרות מצוירות. הדוגמא
זוכרים? עסיסי, חום-בהיר, שמנמן ונימוח למראה, עם סלילי-אדים המתנשאים באוויר ומושכים, כבחבלי קסם, את אלמר פאד או סילבסטר החתול. לעזאזל, העוף הזה נראה טוב. קשה לי לתאר את האכזבה הקשה שנחלתי בכל פעם שפיתחתי ציפיות מהעוף המצויר הזה.
קשה יהיה לכם לדמיין את פרצופי מגיע לשולחן ארוחת-הערב, מביט בציפור השחוטה שעל הצלחת הגדולה ומבין שיש הבדל בין הבשר הלבנבן והמגרה שנחשף עת נוגס אלמר פאד בעוף שלו ובין הבשר הלח, האפרפר והחשוד למראה שהונח בצלחת שלפני ע"י אימא שלי, כפרה עליה (אחת מהשפיות המבריקות בארץ. באחריות. מה לעשות, קשה לספק את רצוני). מה הקטע? למה לעשות ככה לילד, נבלות?
אלימות: ב"הלב"? לא הרבה, חוץ מ"צער בעלי חיים" שאמורים להתחרפן מזה שמרקו כלא את הקוף המסכן שלו בתיק מדי פעם. ה"לוני טונס", לעומת זאת, היו ה"הוסטל" של הסדרות המצוירות. כמות הכאסח שעברו גיבוריה השונים במהלך השנים אמורה לגרום לתושבי עזה של היום להרגיש די בסדר, אחרי הכול.
מושא אהבה: מאפיות אנג'ל.
כוחות מיוחדים: להסתבך בדרך שלך לארגנטינה בכל דרך אפשרית ובמהלך 52 פרקים. ארגנטינה, גבר, לא אנטארקטיקה.
יכולת טכנית יוצאת דופן (קטגורית מק'גייוור): היכולת של הלחם של מרקו להיות חסר פירורים לגמרי.
פוטנציאל נשי: לבעלות נטיות אימהיות.
מצב לרימייק: לא בקרוב, כך נראה. הספר הקלאסי של אדמונדו דה אמיצ'יס יוצא הכי טוב בגרסתו המקורית והספרותית.
מצב צפייה: על בטן מלאה. זה קריטי. כל מה שתאכלו אח"כ ייראה לכם חרא.
מבחן הזמן: 70, וגם זה רק בגלל שאני אוהב קופים.
סיכום: אם אין לחם, שיאכלו קופים.
נא להמתין לטעינת התגובות
