לשרוד את נולד לרקוד
הסמל הפאלי בדמות שעון העצר עד לגמר ונתינת רוב הכוח לצופים בבית, רק מוכיחים עד כמה קשת היו בסטרס מטורף לגבי המוצר שלהם. מיה אבידן צפתה, ותוך כדי חשבה על "הישרדות"
כמעט שעתיים וחצי נגררה תוכנית הגמר של "נולד לרקוד", בלי שיהיה ברור למה. בארץ ישנה מסורת, אותה החלו במפלצת השנייה של טדי הפקות, "כוכב נולד", של הפיכת תוכניות הגמר לאירוע רב נפגעים, הכולל תוכניות מיוחדות וחסרות תוכן במהלך 24 השעות הגורליות לפני הגמר, שעון עצר ענק שספר את השעות, הדקות והשניות עד לגמר וכיסה במשך קרוב ל-24 שעות חצי מסך בערוץ 2.
כל אלה ועוד בנוסף לפרומואים מרהיבים בהם הפגינו שלושת הפיינליסטים, ארתור, נתנאל ונטליה יכולות קפיצה מרשימות במיוחד.
אין ספק שקשת שפכו ים כסף על הבייבי שלהם, והתוצאות בהחלט הפכו את הגמר לכמעט נסבל לצפייה. ההומאז' המוצלח לקליפ המיתולוגי של מייקל ג'קסון, "מותחן", שפתח את החגיגה, הבהיר שמדובר כאן באירוע של פאן לא מחייב, רק תסתכלו עליהם רוקדים ותיהנו קצת, תשתחררו.
שלישיית הגמר. צילום: אלדד רפאלי אלדד רפאלי
לכולם יש דן מנו
ובכן, הלוואי. אם רק מישהו היה מבין סוף סוף עד כמה התוכניות הנמתחות האלה עולות על עצבים כשאפשר לסיים אותן תוך שעה וחצי לכל היותר. למלא זמן מסך מיותר בלי שהצופה ירגיש זו אומנות אמיתית, וכשאנו זוכים לראות ביקורי בית מתישים כמעט כמו מועצות השבט הלא ערוכות בערוץ 10, הצורך לזפזפ הרחק משם רק מתגבר.
נתנאל בלאיש הוא הזוכה המאושר של נולד לרקוד, והוא זה שגם סומן אצל הצופים האדוקים בתור הדן מנו של התוכנית. בלאיש, כך נטען על ידי חובבי הקונספירציות, הוא שתול של ההפקה, אשר התחייבה בפניו על מקום בגמר ועל כן זכה בחסינות השופטים לא פעם ולא פעמיים במהלך העונה. נשמע מרתק, לא? איכשהו זה לא הספיק.
וזה מה שמוזר בעצם. האם "הישרדות", שכבר כמה שבועות
לא משודרת מול נולד לרקוד, באמת היתה הגורם להיעלמות הכמעט מוחלטת של "נולד" מעיני התקשורת ומשיחות הסלון? הרי כמו שראינו אתמול, וגם נוכחנו לדעת במהלך שתי העונות הקודמות, ריקודים זה מאד יפה, רקדנים ורקדניות עם גוף יפה זה כיף גדול, אז למה בכל זאת אנחנו מעדיפים לדבר מבוקר עד ערב על בתי השחי של השורדות מהקאריביים במקום על הפירואט של נטליה?
למה אנחנו מעדיפים בפירוש את "הישרדות 10", שהיא, עם כל הכבוד, מוצר בינוני במקרה הטוב, על ההפקה המהוקצעת של "נולד לרקוד"? אולי כי זה חדש, אולי כי לכלוכים וסכינים בגב יותר קרובים אלינו ולמציאות היומיומית שלנו מכל מיני סגנונות ריקוד מרהיבים ביופיים. ברוע ותחמנות אנחנו מבינים. בגוף קצת פחות.
ארתור יחכה על האי. צילום: אריק סולטן אריק סולטן
נא להמתין לטעינת התגובות
