סוף הבופוריה
טוב, בואו נגמור עם זה על ההתחלה. בופור הפסיד. לנאצים, כצפוי. תרחיש דנמרק מיורו 92' לא התממש, והמתמודד שזכה מן ההפקר לא לקח את כל הקופה. לא ראינו את סידר מודה להוריו שהביאוהו עד הלום, לא ראינו את אושרי כהן משתטה על הבמה. כך תמה לה הבופוריה. אבל לפחות הפסדנו לשואה
דווקא התחלנו טוב. ג'ון סטיוארט דאג לציין כבר בפתיחה לטובה את "כפרה", הסרט שלוכד את התשוקה של "יום כיפור". כמה יהודים בקהל צחקו.
בכלל, סוף סוף נמצא מנחה ראוי לאוסקר. סטיוארט הבריק במונולוג הפתיחה, עקץ את הילד הדחוי של הערב, "נורביט" ("לעתים קרובות מדי האקדמיה מתעלמת מסרטים לא טובים"); הרגיע את דניס הופר ("דניס הופר כאן. אני אומר זאת רק כדי שדניס ידע היכן הוא. זה בסדר, דניס, אתה בין חברים"); בדק מה מצב החשבון של החשפנית בדימוס והתסריטאית בהווה דיאבלו קודי ("אני מקווה שאת נהנית מהקיצוץ בשכר"); וקרא להמשיך ולהקרין בבתי הקולנוע את סרטי עיראק הכושלים, לא משנה מה ("לא ניתן לקהל לנצח!").
אלן פייג' עוד תחזור לטקס הזה. מזמן לא ראיתי צעירה אינטליגנטית וחריפה כמוה. אפילו לא נטלי פורטמן.
תלבושות תקופתיות תמיד זוכות באוסקר. גם "אליזבת: תור הזהב". אבל אפילו בור אופנה כמוני יודע להגיד שהשמלה הירוקה שעטתה על עצמה קירה נייטלי ב"כפרה" היתה לבדה שווה אוסקר. עובדה זו לא נעלמה מעיניהן של בנות הוליווד. חזיתי בגווני הירוק האלו לפחות על שלוש בחורות שונות: איימי אדאמס, סירשה רונאן, ואחת ממנחות הטלוויזיה. בכך הסתיים הדיווח שלי מהשטיח האדום.
נפילה ראשונה בהימורים רשמתי עם חלוקת הפרס הרביעי – "מצפן הזהב" זכה על אפקטים. אני הימרתי על "רובוטריקים". לפחות זה עונש ראוי למייקל ביי על ההשחתה הדיגיטלית שהוא עשה בגיבורי ילדותנו.
עוד בפרסים לספציאליסטים: מפגן הקולנוע המרהיב של פול גרינגראס, המכונה "זהות אבודה", זכה לכבוד הראוי שלו, ויצא מהטקס עם 3 מ-3: עריכת סאונד, מיקס סאונד ועריכה.
חאבייר בארדם הצליח לעשות פרצוף חצי מופתע כשזכה. הוא היה היחיד באולם ובעולם, מן הסתם. לזכותו יאמר שהוא לא שכח להודות לתספורת (וגם לנאום בספרדית). נצפה מאוכזב: האל הולברוק. תמהני אם הוא באמת טיפח ציפיות.
ומצדו השני של הפרס: הימרו על קייט בלאנשט, שהבריקה כבוב דילן; אמרו רובי די, כפרס מחווה; דיברו על איימי ראיין, על ההופעה המצוינת ב"נראתה לאחרונה". אבל טילדה סווינטון – אחת מהבחורות הכי פחות שגרתיות בטקס (היא הופיעה בתספורת תפוזינה קצרה ושמלה עם שרוול אחד, ונראתה באופן כללי כמו דייויד בואי בתקופת האנדרוגינוס שלו) - עקפה את כולן בסיבוב, ולקחה את פרס שחקנית המשנה.
מצבו של אוון ווילסון טוב, תודה. הוא נראה לאחרונה, עגמומי משהו, מגיש פרס בטקס. כמו אצל שחקן המשנה, גם בקטגוריית השחקן הראשי לא נרשמה הפתעה, ודניאל דיי לואיס לקח, אפשר להניח שבענק. איזו שנה נפלאה – הופעות אדירות של טומי לי ג'ונס, ג'וני דפ, ויגו מורטנסן וג'ורג' קלוני, ובכל זאת דניאל דיי לואיס נותן כזו תצוגה שברור לכל שהוא זוכה.
ומהצד השני של הפרס: מריון קוטיאר עשתה מעשה סופיה לורן ורוברטו בניני, וזכתה בפרס השחקנית על סרט זר. בדרך היא השלימה רצף זכיות מופלא (גלובוס הזהב,
עם הפסדה הצטרפה ג'ולי כריסטי להולברוק ולרובי די באגף הקשישים המאוכזבים. האוסקר הוא לא ארץ לזקנים. יותר ארץ קשוחה.
זה היה אחד האוסקרים היותר קוסמופוליטיים שנצפו. לא רק זוכים זרים בקטגוריות המשניות (סרט הצרפתי הקצר "מוצרט של הכייסים", מעצבי התפאורה האיטלקיים של "סוויני טוד", המאפרת של "החיים בורוד"), אלא גם הגמוניה בפרסי המשחק: שחקן משנה ספרדי, שחקנית צרפתיה ושני שחקנים בריטיים.
הוליווד, כרגיל, עשתה גם כבוד למתיה. ברשימת המנוחים השנה כמה ענקים אמיתיים, כמו אינגמר ברגמן ומיכאלאנג'לו אנטוניוני, וגם הצלם לסלו קובאץ', דבורה קר, בטי האטון ואחרים. לא נפקד מקומו שהתפנה בטרם עת של הית' לדג'ר.
האחים כהן פתחו טוב, עם הפרס על התסריט המעובד ל"ארץ קשוחה". אפשר היה להעניק באותה הזדמנות את הפרס גם לקורמק מקארתי הדגול, לפחות על הדיאלוגים הלקוחים כמעט אחד לאחד מהרומן המשובח שלו.
דיאבלו קודי השלימה את העליה המטאורית שלה ולקחה את הפרס על התסריט המקורי ל"ג'ונו". שמלת הנמר לא רמזה כלום על ההמשך. אם ציפיתם מהאקס-חשפנית להופעה בטוחה, סרקסטית ואולי אפילו פרובוקטיבית – שכחו מזה. במקומה התייצבה קודי בברכיים נוקשות מהתרגשות. במשפט האחרון היא כבר נחנקה לגמרי מדמעות, הסתובבה לכיוון הלא נכון, לקחה בחופזה את הדפים מהריסון פורד ומיהרה ליציאה.
עוד אחת שבקושי הצליחה לדבר: ג'ניפר האדסון. אלוהים, איך היא זכתה באוסקר? היא בקושי הצליחה לקרוא מהטלפרומפטר.
הוליווד, כרגיל, עשתה גם כבוד למתיה. ברשימת המנוחים השנה כמה ענקים אמיתיים, כמו אינגמר ברגמן ומיכאלאנג'לו אנטוניוני, וגם הצלם לסלו קובאץ', דבורה קר, בטי האטון ואחרים. לא נפקד מקומו שהתפנה בטרם עת של הית' לדג'ר.
ל"כפרה" האוברייטד ו"זה יגמר בדם" הנשגב-אך-לא-מספיק-אוסקרי לקחו בערך שעתיים וחצי להיכנס לטקס. "כפרה" עשה את זה עם פרס הפסקול המוצדק, "זה יגמר בדם" – פרס הצילום לרוברט אלסוויט (שניצח מתמודדים ראויים ביותר כמו יאנוש קאמינסקי ופעמיים רוג'ר דיקינס), ובהמשך הפרס הצפוי של דניאל דיי לואיס.
כזה דבר עוד לא ראיתי באוסקר: ג'ון סטיוארט החזיר לבמה את מרקטה אירגלובה הצ'כית, זוכת האוסקר עבור השיר מ"פעם אחת", שלא הספיקה לשאת את נאום התודה שלה אחרי שותפה גלן הנסארד, והעניק לה את דקות התהילה שכה מגיעות לה, ולסרט הצנוע והמפתיע הזה. שאפו.
בדיוק כמו "השתולים" בשנה שעברה, "ארץ קשוחה" שמר על הרצף וזכה הן בפרס הבמאי והן בפרס הסרט הטוב ביותר, בלי להשאיר שאריות לאף אחד. בדיוק כמו בשנה שעברה, נפלט לי "יש". מגיע להם. גם אם "ארץ קשוחה" היה סרט פחות טוב – והוא לא, מדובר במאסטרפיס – מגיע להם. אית'ן כהן, שלא אמר כמעט דבר בנאומו כשזכה בתסריט, הודיע ש"אין לי מה להוסיף על מה שאמרתי קודם" וחזר לשחק בעצבנות בתנוך אוזנו, וג'ואל הבהיר שהנון שאלאנטיות רצה במשפחה. וכדי להשלים את התמונה, פרנסס מקדורמנד (אשתו של ג'ואל) שרקה מהקהל ועשתה פרצופים לבעלה. קלאסה.
"כפרה" עם פרס אחד משבע מועמדויות. "זה יגמר בדם" עם שני פרסים משמונה מועמדויות. "הפרפר ופעמון הצלילה" עם אפס פרסים מארבע מועמדויות. השבט אמר את דברו.
·
נא להמתין לטעינת התגובות
