קבלו עצה ממשה מזרחי
הישראלי היחיד שהחזיק אי פעם באוסקר חוזר עכשיו בסרט חדש, לאחר 12 שנות שתיקה קולנועית. "שבעתי מאוסקר ומפסטיבלים", הוא מספר בראיון לקראת הקרב של "בופור", "אני רוצה לעשות סרטים שיישארו ושהקהל יאהב"
"אם לא היה משבר הקולנוע ב-1973", הוא מספר, "יכול להיות שהסרט שבו הייתי זוכה היה ישראלי". מיד לאחר מלחמת יום כיפור, כשבישראל לא היה לאף אחד ראש לעשות סרטים, חזר מזרחי לצרפת לביים סרט קולנוע. זאת, לאחר שיותר מ-35 שנה לפני "בופור" הוא הוביל שני סרטים, בזה אחר זה, לחמישיית הסרטים המועמדים לפרס הסרט הזר.
ב-1972 היה זה "אני אוהב אותך רוזה", ושנה אחר כך "הבית ברחוב שלוש". "אני לא אשכח את המתח", נזכר מזרחי. "אתה יושב שם באולם הגדול, ועד הרגע האחרון אתה לא יודע איזה סרט יזכה".
הוא אישית אינו מוכן להמר באשר לסיכוייו של "בופור", סרטם של יוסף סידר ורון לשם, שיתמודד בשבוע הבא על הפסלון הנחשק. "אני מאחל ל'בופור' הרבה הצלחה. אני לא מכיר את הסרטים שמתחרים, אבל בכל זאת, ידוע שדברים כאלה לא תמיד צפויים, בעיקר בסרט הזר תמיד יש הפתעות. כשהתמודדתי עם 'אני אוהב אותך רוזה', לא האמנתי שאזכה. אבל חשתי התרגשות גדולה מהעובדה שהסרט שלי זוכה להוקרה מהתעשייה האמריקנית".
מזרחי (77) נולד באלכסנדריה שבמצרים, ונשלח על ידי הוריו ללמוד בבית ספר צרפתי, מכאן קרבתו לתרבות הצרפתית. בנערותו עלה לישראל וחי תחילה בתל אביב ובהמשך בקיבוץ מעברות. עד שגילה את הזוועות שחולל סטאלין, היה חבר במפלגה הקומוניסטית הישראלית. בגיל 27 הגיע לצרפת, ושם פתח בקריירה הקולנועית שלו.
פעם אחר פעם צעד מזרחי על שטיחים אדומים, בקאן, בברלין וכאמור גם באוסקר. היום, לדבריו, הרעב לעשות סרטים לא חלף לו, אך הצורך בפרסים התפוגג. "שבעתי אוסקר ופסטיבלים", הוא מספר, "אני רוצה לעשות סרטים שיישארו ושהקהל יאהב. שידבר על הנושאים שתמיד עניינו, שבמרכזם הארומה של המקום הזה. שבבסיסם האמרה שאם אתה מספר סיפור שהוא לא סיפור אהבה, לא כדאי לך לספר אותו".
היום, 12 שנים אחרי סרטו האחרון, מזרחי חוזר לעמדת המפיק עם אשתו מיכל בת-אדם. בעוד חודשיים ייצא סרטם "סוף שבוע בגליל". "המון השתנה מאז", הוא אומר, "ראש ממשלה נרצח, אינתיפאדה שנייה. הזמן לא עומד במקום, וגם תעשיית הקולנוע בישראל היא אחרת לחלוטין. השינוי הגדול חל לפני שבע שנים מאז נחקק חוק הקולנוע. כמו שתמיד אמרתי, כשהתחילו לעשות יותר סרטים יש יותר איכות, והמצב של הקולנוע הישראלי היום הרבה יותר טוב משהיה מ-1973 עד סוף המילניום. ב-1972 נעשו 27 סרטים ישראליים. כשעושים כמות סרטים, אז כל מיני במאים יכולים להתפלח בקלות יחסית. כשעושים שבעה סרטים בשנה זה לא מצליח".
משה מזרחי עם האוסקר 1978
ארכיון ג'רוזלם פוסט
ב-1993 הוא חזר לישראל לאחר שנים שבהן חי על קו תל אביב-פריז. "חזרתי כי החיים האלה בין שם לשם נעשו לא קלים. מעבר לסרטים, חשובים האנשים שאתה אוהב". אך הדבקות במדינה גבתה את מחירה. "כל העשייה השתנתה פה, וקשה נורא אם אתה לא יושב בפריז לעשות שם סרטים. ב-1995 עשיתי את הסרט 'נשים', שגרם לי מפח נפש כבד. המפיקים הישראליים נכנסו לריב עם השותפים שהבאתי, והיו משפטים
ועיקולים. זו הייתה תקופה לא טובה".
מאז הפסיק מזרחי לעשות סרטים, כשהוא מבלה את עיקר זמנו בלימוד סטודנטים לקולנוע. כעת הוא יחזור עם מה שהוא מכנה "דרמה קומית", שעלילתה מתרחשת ב-1996 במשק פרטי בגליל. "יש חשש קל", מודה מזרחי, "אבל אני סוס קולנוע ותיק. ההצלחה של סרט נובעת מכל כך הרבה גורמים. בין היתר באיזו מידה הקהל רוצה לראות סרט מהסוג הזה".
אתה מרגיש שהקהל הישראלי לא העריך אותך במשך השנים כמו הקהל הצרפתי?
"אני לא מתעסק בדברים האלה. סרטיי קיבלו הוקרה ראויה במשך השנים. אני לא יושב מתוסכל, ואני לא מחפש את זה. בסופו של דבר, תמיד הייתי חסיד ההנחה שסרטים מדברים בעד עצמם. יש לי מפעל חיים מהאקדמיה הישראלית לקולנוע. זה מה שקורה כשאתה מגיע לשלב הזה בחייך. תמיד אמרתי שאעבוד כל עוד אעמוד על רגליי, ואני עדיין עומד על הרגליים".
אתה אוהב את הסרטים הישראליים שאתה רואה היום?
"לא את כולם. חלק מהם מדברים אליי וחלק פחות, את 'בופור' אהבתי. אני מרוצה מאוד ממה שקורה".
את "סוף שבוע בגליל", אתה מייעד לאוסקר?
"שבעתי מהאוסקר. למה עוד אפשר לייחל? כמה במאים יש בעולם שהיו מועמדים וזכו? אין לי יומרות".
איך אתה מפויס כל כך? הלא אנשים מצליחים בתעשייה הזו אמורים להיות אנשים לוחמניים, מרפקניים.
"זה עניין אישי, זה לא אומר שאם אתה לא לוחמני תעשה סרטים טובים פחות. אף פעם לא ראיתי בעשייה הקולנועית דבר שצריך למות עליו. בסוף סיפור טוב, תמיד ייצא טוב, גם אם לא כל הקהל ירוץ לראות אותו. כמו שאומרים שחיילים טובים לא ימותו אף פעם, כך גם סרטים טובים".
נא להמתין לטעינת התגובות
