להפיל את החומה בברלין
"עץ לימון", סרטו של ערן ריקליס, זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל ברלין. אבל לא בטוח שיתחבב גם על הקהל הישראלי
יום שישי בלילה. אנחנו אחרי ההקרנה החגיגית של "עץ לימון" שפתחה את מסלול הפנורמה של פסטיבל ברלינאלה. אלף גרמנים עמדו על הרגליים והריעו דקות ארוכות לריקליס ולשחקנים בבית הקולנוע המפואר בזו פאלאטץ. גרמנים. סרט נגד חומה. ברלין. אחר כך הם גם יעניקו לסרט את פרס חביב הקהל. אבל אנחנו עדיין לא יודעים את זה, במסיבת ההשקה של הסרט בבר ברלינאי ושמו סאץ'. קור אימים, אבל ריקליס עם הבירה בחוץ. אז גם אני.
"הייתה הקרנה מדהימה, הא? אלף איש שצחקו במקומות הנכונים והתרגשו במקומות הנכונים. אפשר פשוט להרגיש את זה. לא כל יום אתה עושה הקרנה בפני אלף איש ועוד במדינה זרה, שזה המבחן האולטימטיבי. הווייב מאוד חזק. יש ביקורות טובות והסרט נמכר כמו לחמניות".
הווייב היה כל כך חזק עד שלירון ברנס שמשחק מאבטח בשב"כ התעלף על הבמה.
"היה מאוד דרמטי. ועוד איש השב"כ! בושה למדינה! זה מזעזע!".
תשכחו מהמסרים המתקתקים של "הכלה הסורית", נוסח "איזה חרא שאין שלום עם סוריה והדרוזים באמצע של כל הסמטוחה". "עץ לימון" חזק יותר, אמיץ יותר וגם קשה יותר לעיכול בקונצנזוס הישראלי של 2008.
סאלמה זידאן (הייאם עבאס המשובחת) היא אלמנה פלשתינית שחיה לבד בכפר על גבול הקו הירוק, ומתפרנסת מהכנת לימונדה מפרדס עצי הלימון שלה שנשתל בידי אביה לפני 50 שנה. טוב שלא עצי זית. עד שיום אחד באים היאהוד. ועוד איזה יאהוד. כבוד שר הביטחון (דורון תבורי, שלא שיחק בסרט כבר 27 שנה, אבל עוד נגיע לזה), ואשתו השמאלנית יפת הנפש (רונה ליפז מיכאל, יוצאת "הבורגנים") מחליטים שהמקום שבו הם צריכים לגור זה מול המטע של סלמה, ביישוב צור השרון, שנראה בדיוק כמו שאתם חושבים.
מאבטחיו של השר מחליטים שהפרדס של סאלמה הוא סכנה ביטחונית ברורה ומיידית וצריך לעקור אותו. הם מקימים סביבו מגדל שמירה, גדר תיל ובהמשך גם חומה. במגדל השמירה מוצב חייל משועמם שעסוק בלימודים לבחינה הפסיכומטרית, עם שאלות מגוחכות שמתחרות רק במציאות. סאלמה הולכת לעורך דין פלשתינאי בעל אובססיה להרחת אצבעות (עלי סלימאן, מ"גן עדן עכשיו" ומ"הממלכה") שלוקח את הקייס האבוד. ומה קורה בסוף? "סופים שמחים יש רק בסרטים הוליוודיים", אומרת סאלמה לעורך הדין שלה.
אתה מסכים שב"עץ לימון" יש אמירה קשה יותר לעיכול לישראלים רבים מאשר הסרט הקודם שלך?
ריקליס:"'הכלה הסורית' היה הצלחה גדולה בארץ. 'עץ לימון' הוא סרט אמיץ יותר. הוא נוגע בלב הסכסוך, מה שנקרא. אבל זה סרט שמנטרל את הפצצה מראש. בתור צופה ישראלי, גם אם הדעות שלך ממש רחוקות, זה לא ממש משנה, כי אתה מתאהב בדמויות האלה ומבין את הסיטואציה הבסיסית שהיא אמנם קשה, אבל היא קשה לשני הצדדים.
זה סרט על חומות שנבנות בין אנשים וחומות שנבנות בתוך אנשים. בסופו של דבר אתה זורם עם הסיפור ואתה לא יכול לכעוס על מישהו. או שאתה כועס על כולם, או שאתה מזדהה עם כולם. זה מה שיהפוך את הסרט להצלחה גדולה בארץ, ואני מקווה שלא אתבדה".
אבל אתה מנסח כאן כתב אישום חריף נגד גדר ההפרדה, שמקובלת היום על רוב המערכת הפוליטית כאמצעי שנועד לעצור פיגועים.
"תשמע, אני לא משוכנע שהגדר היא בקונצנזוס. בשנים האחרונות עברתי מזה שמפלגת העבודה תמכה בגדר, ועד לזה שהיא יצאה נגדה. הפוקוס על החומה הרי משתנה כל יום ותלוי באירועים בעזה ובגדה. מהבחינה הזו אני מרגיש שהחומה הוא סמל לכל המצב, והמצב משתנה לכל הכיוונים. אני לא חושב שיש היום ישראלי אחד שרוצה שהמצב יישאר כמו שהוא. רוצים שינוי. אני חושב שהשינוי הזה לא יכול ללכת להפרדה מוחלטת בינינו לבין הפלשתינים, ומה שאני אומר עכשיו זו לא דעה פוליטית. זו דעה קיומית על המדינה הזו".
אתה מודע לזה שהולכת להיות תמונה שלך עם חצים במטה ההסברה של משרד החוץ? שנים הם מנסים להסביר את הגדר בעולם, ואתה בא והורס להם כאן הכול.
"ההסברה הישראלית מבינה פעם אחר פעם שהקולנוע הישראלי משרת אותה יותר מכל דבר אחר שקיים בארץ. ואני אומר את זה בשיא הרצינות. 'הכלה הסורית' או 'ביקור התזמורת', או כל מיני סרטים שנגעו בעניינים רגישים ולא בלב הקונצנזוס, הם שגרירים פנטסטיים לישראל, גם אם הם מביאים דעות שונות מהמיינסטרים של הממשלה".
קיבלת כבר טרוניות ממסדיות כלשהן על הסרט, או שהם עדיין לא ראו אותו?
"אני, זה מצער אותי להגיד את זה, אבל אני די מחובק על ידי הממסד. סרט ישראלי שמצליח בחו"ל הוא סרט ישראלי שמצליח בחו"ל. זו חשיפה לתרבות החשיבה הישראלית וזה תמיד עושה משהו טוב".
גם כשאנחנו כל כך לא יפים וגם לא כל כך צודקים בסרט?
"למה? שר הביטחון נראה מצוין (צוחק). הסרט הזה הוא לא מנשר של אף אחד. יש בו ביקורת על כולם. כל הדמויות נתונות במלכודת. הרי גם שר הביטחון הזה טמון במלכודת של ההיסטוריה. מהבחינה הזו הוא אומלל. וגם אשתו אומללה. היא השמאל השבע שמסמפת את הצד השני, אבל לא עושה כלום. בצד השני, סאלמה, הדמות של הייאם עבאס,
יהיה נכון להעריך שהרעיון לסרט עלה אצלך היישר מסיפור האבטחה על שאול מופז בכוכב יאיר?
"זה לא סיפור דוקומנטרי, אלא סיפור עלילתי קטן על אישה שמתאמצת להגן על העצים שלה. יש מאה אלף סיפורים כאלה. הרבה אנשים מתחום הביטחון בישראל בוחרים לגור באזור הזה בעיקר בגלל שהוא יפה, מה שיוצר בעיות ביטחוניות כאלה ואחרות כי זה קרוב לאזורים הפלשתיניים. מבחינתי אני מנסה להציג בסרט רגעים שבהם, למרות האבסורד הגדול, כמעט אפשר להבין את הצורך הביטחוני. אתה אומר:'או-קיי, באמת יש פה בעיה'.
באמת היה סיפור דומה עם שאול מופז בכוכב יאיר, אבל זה 'אינספיירד ביי', מה שנקרא. קראתי על זה בעיתון ואמרתי לעצמי 'וואלה, יש כאן סיפור מורכב, דרמטי, נהדר', וידעתי שאני רוצה לעשות עוד סרט עם הייאם בתפקיד מרכזי. חשבתי לעצמי שסיפור עם אישה בצד אחד ואישה בצד שני, שהיא אשתו של איש ציבור, זה ישר יוצר קונפליקט ומומנט של דרמה".
בעקבות קריסת החומה ברפיח, מדברים בישראל על הקמת חומה גם לכל אורך הגבול בין ישראל למצרים. בינתיים רק בברלין החומות נופלות.
"סופה של כל חומה ליפול. גם אם החומה מוקמת תוך כדי הסרט, היא תיפול בסופו של דבר. כל הדמויות בסרט מגיעות בסופו לתחושה שאו שהן יפרצו את החומה, או שהיא תקבור אותן תחתיה".
אנחנו נפגשים בברלין כמה ימים לפני האוסקר. בשנה שעברה זכה כאן "בופור" בפרסים והשנה הוא מועמד לאוסקר. הסרט שלך זכה כאן בפרס חביב הקהל. זה הקולנוע הישראלי שהשתפר או העולם שנפתח?
"הקולנוע הישראלי פורץ לכל עבר. אחד המפיקים שלי, דוד זילבר, היה לפני שנה בברלין עם 'בופור', ועכשיו הוא בברלין עם הסרט שלי, ועוד רגע הוא נוסע לאוסקר. זו תחושה מדהימה להיות פה בתוך רצף כזה של קולנוע ישראלי מדובר. אני שמח להיות חלק מזה. אני מאוד מאמין בשיתוף פעולה בין הקולנוע הישראלי לאירופי. זה רק מחזק אותנו. יש היום המון יוצרים מוכשרים בישראל שיש להם מה לספר, ויש המון קהל שרוצה לשמוע את הסיפורים האלה, אז מה טוב".
כדי להרים את "עץ לימון" הלך ריקליס עם אותו שיתוף פעולה גרמני-צרפתי שהיה איתו ב"הכלה הסורית". גם הפעם הוא כתב את התסריט עם העיתונאית הפלשתינית סוהא עראף, שכתבה איתו את הפיצ'ר הקודם. לישראל יגיע הסרט ב-27 במרץ , והוא כבר נמכר להקרנה מסחרית בספרד, איטליה, בלגיה, הולנד, שוויץ, קנדה, גרמניה וצרפת.
דרק קלי, המבקר של "וראייטי", כתב ש"התכונה הנדירה לעשות קולנוע אינטליגנטי ומבדר מנושאים חמים ועכשוויים, מודגמת בצורה יפהפייה ב'עץ לימון', דרמה רבת פנים שמאירה את התהום הישראלית-פלשתינית באירוניה, נדיבות, כעס ואופטימיזם".
הייאם עבאס, השחקנית הראשית בסרט, מדלגת במהלך השיחה איתה בין ארבע שפות: עברית, ערבית, אנגלית וצרפתית. באמצע השיחה בברלין גילינו שאנחנו שכנים בפריז. גם היא ניסתה להתרחק קצת מהבלגן המזרח תיכוני. אבל כמו ב"הכלה הסורית", חוזרת אליו תמיד, לפחות בסרטים. "כשערן בא אליי עם תסריט כזה", היא אומרת, "בדרך מסוימת אני שוכחת את מי שאני, אחרת לא באמת הייתי יכולה לעשות אותו. זה לא סרט דוקומנטרי, וזה לא המקום שלי להעביר מסרים למישהו".
את שואלת את עצמך לפעמים איך הצופה הישראלי יקבל את המסר הפוליטי שבסרט?
"אני לא הרגשתי בסרט פלשתינית מול ישראלים. הרגשתי שכולנו בני אדם וכולנו נותנים מסר למדינה הזו ולמאבק הזה, ואולי יבוא הזמן שנתחיל לחשוב על פתרון אמיתי. אם נמשיך להוסיף גבולות וקשיים אף פעם לא נצא מזה. אבל אתה יודע מה? שימשיכו לעשות את זה. לדעתי זה רק יקרב את האנשים, בגלל שכל עוד אתה דוחף דברים בין אנשים זה מוציא אותם מדעתם והם מעוניינים להכיר את הצד השני".
בשנה שעברה היית בחבר השופטים של פסטיבל ברלין, שבחר את "בופור" כסרט הזוכה. זה היה לך קשה כפלשתינית?
"יש מקום לקולנוע מכל העולם. כשאתה עובד על סרט שיש בו מסר אוניברסלי ולא רק מקומי, אנשים מתחברים לזה יותר מסרט שנוגע רק לעניינים שלך. לי היה מאוד קשה עם 'בופור' בגלל הנושא, אבל הייתי צריכה לשפוט אותו. ובתור אחת שסובלת מהצבא הישראלי, התעלמתי מעצמי כדי לתת לסרט הזה לחיות ולתת למסר שלו לחיות, כי זה חשוב".
שחקן התיאטרון דורון תבורי יוצא מעט המום מהקרנת הבכורה. בכל זאת, הוא ראה את עצמו על המסך הגדול אחרי 27 שנה שבהן נעדר מסרטים. "אתה תופס אותי כאן ברגע בעייתי, כי זו הפעם הראשונה שראיתי את הסרט ועוד עם קהל, ואני יותר עסוק בחוויה של מה זה עושה מאשר לחשוב איך היה לשחק את זה. אני שואל את עצמי מה הדמות הזו עושה. כמה הוא אמיתי וכמה פיקציה. גם הסרט מתנדנד בין משל תמים לבין דברים שהם לגמרי דוקומנטריים. הייתי שמח יותר לראיין עכשיו את הקהל מלהתראיין".
שאבת לצורך התפקיד חומרים מהמציאות, על זוגות שחלוקים ביניהם פוליטית, כמו האולמרטים?
הייתי בן 15 ב-1967, וב-40 השנה האחרונות אתה רואה את החברה שלך משתנה. הפסיכולוגיה של הישראלים השתנתה צעד אחרי צעד. זה מה שהתסריט מנסה לתפוס. אני משחק את הישראלי הזה שהתפתח ב-40 השנה האלה. בטווח הארוך אני לא חושב שעליזה אולמרט ואהוד אולמרט כל כך שונים. אני לא חושב שיש להם מריבות כל ערב. עליזה היא עדיין בצד של המדכא, אבל יש לה את הדעות שלה".
ואיך אתה חושב שהסרט הזה יתקבל בישראל?
"אני מאוד סקרן. כל הרעיון הזה, שצריך לגלח למישהו פרדס, מכיוון ששר הביטחון החליט לגור בשכונת יוקרה, הוא דוחה. אני אפילו לא יודע איך ברמה המשפטית זה נגמר במציאות. פשוט דוחה. אני מקווה שזה סרט פוליטי ושהוא יוצא עם אמירה פוליטית חד משמעית. הדמויות של הישראלים מלבד שר הביטחון הן חביבות בסך הכול. שמעת איזשהו שר ביטחון שלא אומר שהוא בעד שלום ובעד זה, והשב"כ, והנסיבות הביטחוניות, וביטחון פה וביטחון שם? זה התירוץ הקלאסי לכל דבר. לא חייבים להאמין לו".
מי שמשחקת את אשת שר הביטחון, רונה ליפז מיכאל מ"הבורגנים", מספרת שחשבה בכלל על זוג פוליטי אחר כהשראה. "הדימוי שלי היה נאוה ברק. אני לא מאוד מכירה אותה ואני לא יודעת מה האוריינטציה הפוליטית שלה, אבל מירה נבון מבחינתי היא לא בן אדם פוליטי. היא נשואה לשר הביטחון, ואז בעצם החיים המשותפים יש לה עמדה. אבל בעיקרון, מירה נבון היא אישה שפשוט ויתרה לפני המון המון שנים על עצמה, ובעקבות המעבר הזה והקרבה הזו לפרדס, שיש בו משהו שמושך אותה, בצירוף האישה הזו סאלמה, משהו פשוט מעיר אותה, והיא מבינה שצריך להתחיל לחיות".
היחיד בקאסט שיש לו באמת ניסיון באוסקר הוא עלי סלימאן, ששיחק בסרט "גן עדן עכשיו". את מה שלריקליס פחות אולי נעים לומר, הוא אומר בפה מלא: "אני חושב שזה סרט נגד הגדר. זה מסר מאוד ברור נגד כל מיני דברים. נקודת מבט אחרת, ואני מאוד מקווה שהרבה ישראלים יאהבו אותו כי זה בעצם קולם של אנשים שלא נשמעים. אני חושב שהפלשתינים יאהבו את הסרט. יש פה אמירה מאוד חזקה, שלא נותנת לך שחור או לבן, אלא את המציאות כמו שהיא".
נא להמתין לטעינת התגובות
