תראו מה שצבע יכול לעשות
הסטודיו הירושלמי של דודו גרשטיין מעסיק 30 עובדים, ומשגר פסלים לכל קצות עולם. רק החודש הוא חנך את הפסל הגדול ביותר בתולדות סינגפור. אבל בארץ, אוכלים לו את הלב. הקולגות טוענים שהוא מעדיף כסף על אמנות, ובעלי הגלריות מוצצים את כספו. אז גרשטיין עשה מעשה, והקים גלריה חדשה משלו. בניגוד לעבודות הססגוניות שהוא יציג שם, הדעות שהוא מבטא כאן צבועות בשחור ולבן. בדגש על שחור
בקיצור : קר, חשוך ומדכא רצח, תחושות שרק התעצמו בטיפוס במעלה המדרגות האפלולי של בניין סופר-מכוער באזור התעשייה בתלפיות. הידיים מגששות כסומא על הקיר המתקלף. ואז נפתחת לה דלת קסמים, ונשבע לכם שהרגשתי כאילו קשת בענן חבטה בראשי בעזרת נבוט עשוי ממתקים.
הסטודיו של האמן דודו גרשטיין (64) הוא מערת ההפתעות שעליה סיפרו לנו כילדים. העין לא יודעת היכן להתעכב קודם, ומנתרת בין פרטיו הקורצים של אוצר בלום: ראשי ענק ופרפרים עדינים, חתולים משופמים ולבבות שזורים זה בזה, שחיינים בלב ים ומכוניות דוהרות, פסלים גדולים וזעירים, גמורים ובשלבי עבודה שונים, שכמעט מעוורים בצבעוניותם הבוטה.
מצבור הטכניקולור הפופי הזה הפך את גרשטיין לאחד האמנים הישראלים המוכרים והאהובים ביותר בעולם, וגם אם הדבר נחשב לטאבו בעולם של יצירתיות מיוסרת - גם לאחד המצליחים פיננסית שבהם. יצירותיו מפארות כיכרות מרכזיות בערים כמו לונדון, מוסקבה וסיאול, ורק החודש נחנך פסל חדששלו במרכז העסקים השוקק של סינגפור בעלות צנועה של מיליון וחצי דולר.
מי שציפה לפגוש באיש חוג הסילון המדבר גבוהה-גבוהה, שיחשוב שוב. האיש הוא סנטה קלאוס על מדי ב', מינוס הזקן: חולצתו ואצבעותיו מוכתמים ברסיסי צבע כמו הפאלטה של ואן גוך, משקפיו עגולים, חיוכו רחב, דיבורו רך ושקט. הוא טרוד בצביעת עוד פסל ברזל של זוג רוכב על אופניים - מוטיב חוזר בעבודותיו לאורך השנים - וכשאני שואל להיכן מיועד הפסל, הוא קוטע.
"צייר", הוא ממהר להדגיש, ואץ לשטוף את ידיו. "גם היום, כשקוראים לי 'פסל', אני עדיין רואה עצמי כצייר שרק הרחיב את גבולות הציור. הגבולות הם אלה שהיטשטשו להם בדרך. כצייר תמיד היה לי עניין לצאת מהדו ממדיות של הנייר - שמטפל באשליה - ולטפל במרחב. להביא את הממד השלישי לציור, אבל שעדיין יישאר ציור. כמו המשקפיים שאיתם רואים סרטים בתלת ממד".
אתה מדבר על הגדרות של מרחב ואשליה, אבל כל מה שאני רואה סביב צורח "כאן עובד ילד מגודל".
"ככל שאני מתבגר, הציור שלי נעשה יותר ילדותי", הוא מחייך. "אני תמיד חושב על מה שפיקאסו - שאני מעריץ - אמר פעם:'כשהייתי ילד, ציירתי כמו רפאל. ככל שאני מתבגר, אני רוצה לצייר כמו ילד'. כיום אני הרבה יותר משוחרר. אני רוצה שהציור יהיה פאן. עם השנים הציור שלי הפך מאפור וכועס למשהו יותר ילדותי, מתיילד. הרי כשאתה צעיר אתה מסתכל על העולם בכעס. כשאתה מתבגר, אתה איכשהו משלים עם העולם, ורוצה לעשות אותו יותר יפה. אתה מסתכל עליו בצורה יותר אופטימית, מרחמת ולא כסחנית. אני חושב תמיד על זה שכשאני קורא בבוקר עיתון ואז הולך לסטודיו, אני לא רוצה לסחוב איתי את הצורעס האלה. אני רוצה לבנות בועה נעימה".
כאמור , עם השנים הפך גרשטיין ללא פחות מביזנס מתוקתק וחובק עולם, שמפעיל 30 עובדים פול טיים. על רצפת הסטודיו נחים ארגזים ממוספרים של עבודות המיועדות למשלוח (לשם תצוגה או מכירה) בכל פינה בגלובוס, מניו יורק ועד ניו זילנד. האחרונה ברשימה, כאמור, היא סינגפור. שנתיים של עבודה וחודש של הרכבה מפורטת נדרשו ליצירת הברזל התמירה שהוטבלה בשם "מומנטום", ומורכבת מ-175 דמויות שונות של בני אדם העולים ויורדים בתוך ספירלה ענקית. הפרט המפתיע הוא, שלמרות ההצלחה העולמית גרשטיין מעולם לא עזב את ישראל, להוציא את תקופת לימודיו.
"רוב האמנים שאני מכיר שרוצים להצליח לא יכולים לשבת בארץ", הוא מסביר, "כי בחו"ל לא כל כך שמחים לעבוד עם מישהו שנמצא באיזה 'אי שם'. אני אמרתי מראש שאני רוצה להישאר בארץ - היה לי חשוב לחיות פה, לגדל פה ילדים, לא להתנתק לגמרי - אבל לא מוותר על הרעיון של חו"ל. לכן לקח לי הרבה מאוד שנים לעשות את הדרך הזאת".
וזה השתלם. שנאמר: החו"ל השתלם. הפסל של גרשטיין בסינגפור זכה למימון בלתי מוגבל כמעט, וגם העשיר לא במעט את קופתו של גרשטיין. ליתר דיוק, את הסטודיו שלו. "אתה מכיר את הפקטורי של אנדי וורהול?", הוא שואל בחיוך.
מכיר.
"אז זה בערך מה שיש לי פה".
גם אתה מצלם סרטים באורך של שבע שעות על אנשים ישנים?
"לא", הוא צוחק, "ברור שאני מדבר על סביבת העבודה. אבל כן, עובדים פה 30 אנשים שעוזרים לי, וכך, לאט לאט חוגי האנשים שאני מגיע אליהם מתרחבים. אבל אני רחוק מלהיות אנדי וורהול".
דווקא הנקודה הזאת הקימה על גרשטיין לא מעט מקטגרים. ייתכן שמדובר בקנאה או בצרות עין, אך את עיקר הביקורת הוא שומע על המטמורפוזה התעשייתית שעבר, מאמן יוצר לקונצרן
ספגת גם ביקורת על האמנות שנפגעת כתוצאה מהצמיחה העסקית?
"אני שומע את זה באנדרסטייטמנט. אף אחד לא זרק לי את זה בפנים. אנשים טוענים שאני עושה עבודות בסדרות, ואז אומרים 'הופה, זה לא וואן אוף אה קיינד', למרות שאני צובע את כל העבודות שלי ביד. אז בסדר, גם מכונית מזראטי היא לא וואן אוף אה קיינד. זה כמו כל דבר שיש לו סדרה מוגבלת, ויש לו הערך שלו. ואגב, בלא מעט פעמים, הגלריות שלי מוכרות את עבודות הסדרות במחירים גבוהים יותר מאשר את העבודות היחידות".
ככל שגרשטיין עושה חיל בחו"ל, כך הוא צובר מרמור על מצב האמנות בארץ. תיקון: מצב האמנים בארץ, ובמיוחד האכסניות המאפשרות להם להציג את עבודותיהם בפני הקהל הרחב. מכיוון שקץ בצורך להיות תלוי במוסד שלדידו רק מקפח אותו, מחזיק את אמניו על רצועה קצרה ועם כל הכבוד, מזיין אותם בשורה התחתונה בכל הקשור לכסף, הוא קם ועשה מעשה: השבוע הוא פותח גלריה חדשה בתל אביב, שמשתרעת על שתי קומות. בחלקה העליון תוצב תערוכה קבועה מעבודותיו, הכוללות ציורים, פסלים ואובייקטים קטנים, ובחלק התחתון יארח גרשטיין אמנים ותערוכות מתחלפות, שיציגו אצלו בחינם.
"עבדתי הרבה שנים עם גלריות, אבל תמיד הרגשתי שנוצלתי", הוא מסביר. "מצד אחד נעזרתי בהן, אבל לא קיבלתי את התמורה שהגיעה לי על עבודות שנמכרו בהרבה כסף. הבנתי שאם אני אלך עכשיו לגלריה חדשה, אני אהיה אמן אחד מתוך 20 שיקבל תערוכה אחת לשנתיים, ואז אני בקושי איראה, ויש לי צורך היום שיראו אותי הרבה יותר. אם אהיה תלוי במישהו שיחליט אם להציג אותי או לא כי הוא מחויב לעוד אמנים, איהפך לצל.
"אז אני רוצה לשבור את הכלים האלה. אם אני יכול להיות הבעל-בית של הגלריה ולהחליט לא רק מתי ואיך אני מציג את עצמי, אלא את מי אני אזמין להציג לצדי".
זה משהו שהחמיר עם השנים? הסיאוב של הגלריות? הניכור שלהן?
"יכול להיות שיש יחסים נפלאים בין גלריות לאמנים שאינני מכיר, אבל אני מאוד לא נהניתי. הרבה אמנים נהדרים שאני מכיר ושעברתי איתם דרך לא הצליחו להשתלב בגלריות. אולי כי לא היו להם מרפקים, או שלא התאימו סגנונית לרוח הזמן. אז הנה, יש לכם בית. בואו תציגו אצלי - ובחינם. אתן לכם את המקום.
אני לא זקוק שתפרנסו אותי, אם תמכרו אז אני אוכל להתחלק באופן אחר מאשר הגלריות ולהיות הוגן יותר, ואני לא רוצה להחזיק את האמנים כמו 'אמני הגלריות', שמוחזקים קצר ונאסר עליהם לעבוד עם מישהו אחר. אתה ממש שייך להם, כי אחת לשנתיים היא נותנת לך ארבעה קירות. אני לא רוצה להרגיש שאני מחזיק אמן. רוב הגלריות גם לא מפרנסות אותם, אז הם הולכים לעבוד בעוד מיליון עבודות כדי להישאר בתמונה. האמנים מתוסכלים נורא והתסכול והמרירות שלהם נשמע בכל מילה. אז בוא אליי, תציג, תיראה, תמכור ולך לדרכך. ואם בעוד שנתיים-שלוש יהיו לך עוד דברים מעניינים להציג? אדרבה".
זה נשמע אוטופי מאוד, אבל בכל זאת, אתה לא סטודנט שנה ב' עם רעיון שיתופי נשגב. אתה שם עולמי. יש לך סטנדרטים.
"זה מקום שפתוח להתנסויות. אני לא יכול לומר שאני אוהב הכול, גם אני אהיה סלקטיבי, וזה לא אומר שעכשיו ירוץ אליי כל מי שאין לו גלריה ויעמוד בתור יציג את העבודות שלו, אבל אני בהחלט פתוח סגנונית לכל דבר".
יושבים פה שני ירושלמים קנאים שמתעקשים להישאר לגור כאן. עכשיו גם אתה עושה צעדים החוצה?
"העיר הזאת נסגרת לגמרי, וזה לא סתם שאין פה אף גלריה. לירושלים אין קהל, אין דינמיקה, אין כלום. האמנים הירושלמים תקועים בעיר הזאת בלי לצאת. אז אני אומר, הנה: אני יוצר ירושלמי, בואו עכשיו להציג אצלי בחוץ, כי לגלריה כאן בעיר אין יכולת קיום. אתה רק תפסיד כסף ואין לה לאן לפרוץ. כשרציתי להקים פה פסלים, נתקלתי לא פעם בחומות בצורות. בזמנו, התחננתי להציב פסל בכיכר צרפת והייתי מוכן אפילו לממן אותו. בעירייה אמרו לי 'לא, נעשה מכרז'. בסוף בחרו במישהו אחר. אמרתי יופי, באמת שכן, אבל בסוף גם לו לא נתנו להקים את הפסל! העיר הזאת סוגרת את עצמה במין גטו דתי-קיצוני, אז אין טעם להקים פה גלריה".
יש סיכוי שבעקבות הגלריה תנדוד גם אתה באופן סופי?
"רוב האנשים בני דורי עוזבים כי הילדים שלהם כבר עזבו, והעיר הולכת ומידרדרת. אני נשארתי אבל אני לא אומר שזה לנצח. הילדים שלי עזבו לתל אביב, אז יכול להיות שבסופו של דבר גם אני אנדוד. כרגע, מכיוון שאני נוסע המון, אני לא מרגיש לחוץ. אז בינתיים אני בירושלים".
ההשפעות שלו
"אני מרגיש את עצמי כפוסט פופ. אבל אני לא הפופ ארט מהסדרה הראשונה, כמו ליכטנשטיין. אני פוסט. דור שני. אין הרבה אנשים שעוסקים בדברים האלה. זה עדיין לא הפך לאסכולה, כמו דלות החומר. למרות שאני די ההפך.
ההשראה שלי נובעת מתרבות הפופ, תרבות ההמונים, מה שנקרא'תרבות נמוכה', תרבות הרחוב, שהיא ההשראה לכל מה שאני עושה. אני מנמיך את הגבוה, מגביה את הנמוך, ומשלב בפנים גם דברים אישיים. זה שלטים, צעצועים, אריזות של פופקורן, אריזות של קופסאות שימורים, ספרי קומיקס, עיצובים, כל מה שתמצא בסופרמקטים ובקניונים".
סופרמרקטים
"אלה המקדשים של היום. תוקפים אותך בצורות ובצבעים. זו האנלוגיה שאני עושה לעולם דרך האמנות. גם אני יוצר מין תמונה כזאת שקורצת לך, כמו המדפים בסופר. כשאתה מתפתה לגשת למדפים, אתה מגלה שיש בהם גם תוכן.
פעם אמרתי שהאמנות שלי היא כמו פרי שצומח על עץ. גם לו יש את התכונה הזאת, להיות צבעוני ובשל כדי לפתות את העין, כדי למשוך. הרבה מהאמנות היום דוחה את זה, במטרה להיות קשה ולא נגישה, כדי שיהיה צריך להתאמץ להגיע אליה. יש הרבה דרכים לראות את העולם".
מוזיקה
"בני, יובל, הוא הבסיסט של להקת קולולוש, ואני שומע הרבה דברים ממנו. הוא חי את זה מאז שהוא ילד. לפני הצבא לקחתי אותו לטיול בניו יורק והסתובבנו במועדוני לילה, שמענו ג'אז, וכשחזרתי עשיתי סדרה שלמה של נגני ג'אז. אני בן יותר מ-60 אז אתה לא יוכל לבקש אותי להיות מעורה עד הסוף בכל הראפ וההיפ-הופ, אבל אני רואה את התקליטים שלו, שומע את המוזיקה שלו, הולך להופעות. קצת קולט. גם הקצביות, הצבעוניות בעבודות שלי, לקוחה מהעולם הזה".
קומיקס
"אני לא יושב כל היום וקורא חוברות, אבל צורת הביטוי, הצבעים הבוטים, צורת הרישום על גבול הקריקטורה, מאוד מושכים אותי. אני לא שואב את ההשראה שלי מאמן כמו קופרמן, אלא דווקא מתרבות שהיא חוץ אמנותית. חלק מזה הרי עשו אמני הפופ: הם לא הלכו לקלאסיקות, הם הלכו למיקי מאוס".
נא להמתין לטעינת התגובות
