ראשי » תרבות » מוזיקה

למי קראת ניגר?

ראסל סימונס, מי שמוגדר כאבי המוזיקה השחורה בארה"ב ונחשב לאחד המפיקים האגדיים, סבור שהשערוריות שנלוות אל הראפרים, כמו קרבות ירי ושימוש בסמים, הן ראי החברה כולה, ואומר: "אסור לצנזר את האמנות. צריך רק לשים לב לאיזה קהל מיועדים השירים"

בדרך לפגישה עם מפיק העל ראסל סימונס מדווחים כלי התקשורת המקומיים על חקירה משטרתית, שמתנהלת בנוגע למעורבותם של מספר זמרי ההיפ הופ, בחשד לשימוש אסור בסטרואידים ובתמריצים שונים לפיתוח הגוף. באותו שבוע מתנוססות תמונותיהם של 50 סנט, טימברלנד ואפילו של מרי ג'יי בלייג' בשערי עיתוני הבידור, על אף שהחקירה מתנהלת לא נגד האמנים עצמם, אלא נגד הרופאים והרוקחים שחשודים במתן מרשמים פיקטיביים לאותם זמרים.

אלא שהסמים, בין שנלקחו ובין שלא, הם בסופו של דבר רק סימפטום לתופעה גדולה בהרבה, שמתרחשת בשנים האחרונות בתעשיית המוזיקה השחורה של ארצות הברית. בתחרות על לבם של עשרות מיליוני מעריצים התחלפו המילים והלחן בתחרות ב-למי שרירים גדולים יותר ומי שכב עם יותר נשים. השירה עצמה הפכה אף היא לרוויית מילות גנאי, כשהכינויים כלבות (ביצ'), זונות וניגר הופכים לחלק בלתי נפרד מאותם שירים. "אין לי שום בעיה כשאמנים בוחרים לשלב את המילה 'כושון' (ניגר) בשירה שלהם", מסביר סימונס בראיון בלעדי ל"המגזין". "אני חושב שאסור לצנזר את האמנות בשום אופן, צריך רק לשים לב לאיזה קהל השירים מיועדים".

לא מפריע לך הדימוי השלילי שאותן מילים יוצרות לקבוצות שונות בחברה?
"השפה מייצגת תופעה רחבה הרבה יותר בחברה האמריקנית, ואם יש מי שחושב שאותם אמנים הם סקסיסטיים או גזענים, הרי שהם רק מייצגים את מה שקורה בחברה האמריקנית באופן כללי, ושמרבית האנשים מעדיפים לא לדבר על זה. ההתנגדות היחידה שהייתה לי היא להשמיע אותן מילים בערוצי הטלוויזיה והרדיו הממלכתיים, שלהם מקשיבים גם ילדים ונערים צעירים".

זאת אומרת שאין לך בעיה עם הדימוי של נשים באותם שירים, השנאה להומואים, השימוש במילה "כושון" ועוד תיאורי גנאי אחרים?
"אני לא מודאג מההיפ הופ כפי שאני מודאג מהמצב שמאחורי אותן מילים. מדאיגה אותי העובדה שבכל יום נרצחים ברחבי ארצות הברית ילדים חפים מפשע, בלי שאף אחד מתייחס לכך, אבל ברגע שראפר נרצח זה מופיע בעמוד הראשי של כל העיתונים, כאילו אין בעיות חמורות יותר. מבחינתי, אותם זמרים יורקים לנו בפנים את מה שאנחנו כחברה מעדיפים להדחיק, ואחר כך, במקום לטפל בבעיה באופן רציני, אנחנו בוחרים להאשים אותם".

את פריצת הדרך שלו עשה סימונס בשנת 1984, כשהקים עם ריק רובין את חברת התקליטים "דאפ ג'אם", שבמשך שנים קידמה כמה מהזמרים המצליחים ביותר בתחום. בשנים האחרונות הוא הרחיב את עיסוקיו גם לקו הלבשה מיוחד ואף לתחום היהלומים והתכשיטים.

נוסף על כך, הוא מעורב גם בפעילות חברתית ענפה, שבמסגרתה הוא מכהן כיושב ראש של "הקרן לסובלנות בין גזעית" לצדו של הרב מארק שנייר, מייסד ונשיא הארגון. "אני חושב שבעולם שבו אנחנו חיים הארגון שהקים הרב שנייר הוא ארגון חשוב מאין כמותו", מסביר סימונס את השילוב המוזר, לכאורה, שלו ושל אחד הרבנים המפורסמים ביותר בקהילה היהודית של ארצות הברית. "בניגוד לארגונים אחרים, כמו 'הליגה נגד השמצה' או ארגונים יהודיים אחרים שפועלים בארצות הברית ודואגים בעיקר למגזר שלהם ומפנים אצבע

מאשימה כלפי מגזרים אחרים, פה מדובר בארגון שפועל כדי לקרב בין מוסלמים, יהודים, נוצרים, היספנים או כל קבוצה אחרת. מה שמדהים הוא שיש פה ניסיון אמיתי ליצור דיאלוג בין קבוצות שלא מדברות מספיק זו עם זו, באופן שוויוני ואמיתי בלי לתת העדפה לשום צד".

הרב שנייר מתייחס אף הוא לשפה כסממן תרבותי ולא נרתע משיתוף הפעולה עם המפיק הוותיק. "באופן כללי, ביחס לחברה כולה, מוזיקת ההיפ הופ לא נגועה בגזענות או בנטיות אנטישמיות", מסביר שנייר. "כשיש אירועים בודדים שכאלה אז סימונס מטפל בהם באופן מיידי, מתוך מחויבות אמיתית לנקות את המוזיקה השחורה מביטויי הגזענות והאנטישמיות. סימונס מייצג היום את ההנהגה החדשה של השחורים בארצות הברית, ואחד הדברים החשובים לו ביותר הוא הידוק הקשר בין שחורים ליהודים".

ועדיין , התפיסה הרווחת, לפחות בארץ, היא של יחסים בעייתיים ואפילו עוינים בין קהילת השחורים ליהודים בארצות הברית.
"אני חושב שמדובר בתפיסה שהייתה נכונה אולי לפני עשר שנים, אבל היום יהודים ושחורים בארצות הברית מעורבים בפרויקטים משותפים רבים על בסיס ערכים משותפים, כשהדוגמה הבולטת ביותר לכך היא יום מרתין לותר קינג, שנערך השבוע, ושבמסגרתו הקהילה היהודית של ארצות הברית ארגנה שורה ארוכה של אירועים לזכרו".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...