ויקרא, דברים, הברית החדשה
יום שבת בצהריים, ערוץ לבנון (זה עם המשולשים הירוקים): לכאורה תוכנית ילדים חביבה, אבל למעשה שטיפת מוח מיסיונרית מחוכמת של אחינו הנוצרים: "הבית המעופף" נחת בקאלט דה בולשיט
באתי למחשב, התיישבתי, העליתי מספר אתרים שעוסקים ב"זאב אוויר", למען התחקיר המתבקש, והתחלתי לקרוא. אחרי כמה דקות משהו לכד את תשומת לבי, משהו שמנע ממני להמשיך ולעסוק באחת הסדרות המעצבות של ילדותי: קרני השמש שנכנסו מבעד לחלון יצרו - באמצעות תבנית המשקוף - צורה של צלב על הספה. בו ברגע ידעתי שאינני יכול להמשיך. זמנו של "זאב אוויר" עוד יגיע, אבל כרגע יש לי חתיכת מטען להוריד מהלב. אני רוצה לדבר איתכם על "הבית המעופף".
אתה בן שש או שבע. שרוול החולצה שלך מלא בחננה קרושה כי זה אמצעי הניגוב המועדף על ילדים בני שש או שבע. השיער שלך - כן, עדיין יש לך שיער בגיל הזה - מלוכלך כי אתה מטפס על עצים כל היום ובונה "מחנות" עם חברים שלך מהשכונה. הקשר שלך לבחורות מסתכם בזה שאתה יורק לתוך פתקי נייר בשיעור, מקפל אותם יפה, כותב עליהם בטוש אדום "למיכל" או "לליאת" ומבקש מעומר שיושב לפניך להעביר אותם למיכל או לליאת. סנדוויץ' חביתה של אמא הוא המאכל המשובח ביותר בעולם כרגע. אתה רואה "נילס הולגרסון" ו"רכבת ההפתעות" בחינוכית כי זה מה יש, וזה בכלל לא רע. השאיפה היחידה שלך לעתיד היא רובה אוויר כמו של יוסי מהכיתה. אתה דף חלק, לבן ונקי, שרק מחכה שיכתבו עליו, שימלאו אותו בתוכן, ואז מגיע "הבית המעופף".
למטה: הפתיח
שלושה ילדים קטנים משחקים מחבואים ביער. מתחילה סערה, והם רצים אל תוך בית מסתורי, שם הם מוצאים רובוט מג'נון ואת ממציאו הלא-לגמרי-שפוי. הבית ניעור לחיים, מתברר כמכונת זמן, וכל יושביו - הילדים, הרובוט והפסיכי נשאבים אחורה אל אירועים שונים בחייו של ישו, חבריו ושליחיו. לידתו של הנצרתי, החכמים שמביאים מתנות, נעוריו בצל השלטון הרומאי, פגישותיו עם אלה שעתידים להפוך לתלמידיו/שליחיו, הנסים שעשה, מעשה הבגידה שהוביל למאסרו (באשמת יהודי, כמובן), עינוייו, צליבתו, שיבתו מן המתים, קיבינימאט. לא בדיוק חומרים להם אמור להיחשף ילד עם חננה על השרוול - סדרה מצוירת או לא.
"אמא, מתי מטבילים אותי?". "אבא, למה היהודים היו רעים לישו?". "אמא ואבא, מה אתם מתעצבנים? אז יריתי בשכנה עם רובה אוויר, אז מה? ישו אמר להפנות את הלחי השנייה, אתם יודעים". כן: במסווה של סדרה מצוירת ורבת הרפתקאות הפציץ אותנו "הבית המעופף" במסרים חד-משמעיים אודות הנצרות ותרומתה המיטיבה לעולם כפי שאנו מכירים אותו. "למה במסווה?" אתם שואלים? ובכן, כשאתה בן שש או שבע ורק מתחיל ללמוד שהמושג "טישו" קיים, הסאב-טקסט הדתי של סדרה מצוירת ורבת הרפתקאות לא בדיוק בולט לעיניך.
אל תגידו לי שאני מגזים. ערוץ המזרח התיכון (ששידר גם את "סופרבוק", שהתאמצה עוד פחות להסתיר את האג'נדה שלה) כמעט שהמיר את דתי. "אבל המסרים הבסיסיים של הנצרות, אלה ש"הבית המעופף" העביר לנו דרך הסיפורים אודות ישו ושליחיו, תמיד היו מסרים של שלום, אחווה ואהבה, "מסרים פאציפיסטיים" אתם עלולים לומר, ואתם צודקים. אין לי שום בעיה עם זה. דווקא היה בחור טוב, ישו. אין ספק בכך. מה שמפריע לי היום זה בעיקר 2,000 שנות מעשי הזוועה שנעשו בשמו, הסילוף המתמשך של עיקרי תורתו לטובת צבירת נכסים על ידי הפלגים השונים בנצרות ורעיון השכר ועונש, שמהווה סתירה מוחלטת למה שבן הנגר הנחמד באמת הטיף לו. מה שמפריע לי היום, ברטרוספקטיבה כמובן, זו המחשבה שאני - יהודי בן יהודי, למרות האתאיזם הרציונלי שמאפיין אותי כיום, כמעט ונתתי את נפשי קורבן למצוקותיו של הבחורצ'יק, משהו אליו נדרש כל נוצרי מאמין מדי יום. "הבית המעופף" אשם בסכיזופרניה התיאולוגית הזו. לא יכולתי ליפול על "זאב אוויר" ולהניח לזה. את הנקמה אתן בפירוק. בבקשה:
אלימות: ויה דולורוזה, עינויים קשים, צליבות. לא את הכול ראינו, כמובן, אבל הם היו שם. תוסיפו לזה את האינקוויזיציה, את כיבוש האמריקות וטבח הילידים בשם הדת והמיסיונריות, את שרפת המכשפות - תחביב פופולרי בחברות נוצריות של ימי הביניים - ואת הסרבים הנוצרים שעשו קבאב מאחיהם המוסלמים בבוסניה. אה, ותוסיפו לזה גם את מל גיבסון. ואת ג'ורג' בוש.
מושא אהבה: מריה מגדלנה. עזבו אתכם. סתם זונה.
כוחות מיוחדים: היכולת להפוך מים ליין, היכולת לרפא מצורעים, היכולת להטיף לאהבה ולקבל, 2,000 שנה אח"כ, את פאקינג מל גיבסון.
יכולת טכנית יוצאת דופן (קטגוריית מק'גייוור): להחזיק שלושה ימים על הצלב לפני שאתה מת. אני לא קונה את זה.
פוטנציאל נשי: אוקיי, חייבים להודות - הבחורצ'יק, כפי שאנחנו מכירים אותו, היה חתיך לא קטן. דומה קצת לנועם ("הכוורן", אלק) מ"הישרדות", לא?
מצב לרימייק: תנו למל גיבסון שורה-שתיים של קוק, את "הברית החדשה" ועשרים מיליון דולר, והוא כבר יעשה איזו חתיכת חרא שתפוצץ קופות, תודות לפסיכים שמאכלסים את אמריקה כמו זבובים על חרא של ג'מוס.
מצב צפייה: תבואו כשאתם בטוחים באמונתכם.
מבחן הזמן: 35. יש צלקות שהזמן לא יוכל לרפא.
סיכום: אין דה ניים אוף דה פאת'ר, דה סאן אנד דה הולי בולשיט.
נא להמתין לטעינת התגובות
