כשהטפטוף יהפוך למבול
"אהוד בנאי והפליטים" הוא אולי אלבום הרוק הישראלי החשוב ביותר של כל הזמנים. הייתה בו התפוצצות אטומית של כישרון, תסכול, אמירות חברתיות בוטות, זעם ותהילה. עכשיו, 20 שנה אחרי שיצא לאור, החלטנו להוסיף פרשנות ויזואלית עדכנית, באדיבות סטודנטים לצילום של בית הספר מנשר, לכל אחד משיריו. רצועות כמו "עגל הזהב", "ערבב את הטיח", "עיר מקלט" ו"זמנך עבר". לגמרי לא עבר
"הקהל התפזר, הנגנים נבלעו במונית.
יוסף
יואב קוטנר נדלק על אהוד בנאי מהרגע ששמע את "עיר מקלט". את צעקות ההתלהבות שלו שמעו בכל רחבי יפו, כולל בנאי עצמו, שהביא את התקליטון באופן אישי. איך זה נגמר, בסוף כולם יודעים.
הפעם הראשונה הייתה ביוני 1983. לתקליטיית גלי צה"ל הגיע תקליט שדרים גדול (בגודל של אלבום) ועליו קטע רגאיי בשם "יידישע רסטהמאן" של זמר חדש בשם אהוד בנאי. הוא לא נשמע דומה למאיר בנאי, שכבר הכרנו שניים משיריו ("אביתר" ו"מחפש את הכיוון"), ובטח לא הזכיר את הדוד המפורסם יוסי, שבדיוק באותם ימים הוציא לרדיו להיטים כמו "מתילדה" ו"שיכור ולא מיין".
למרות סוללת הנגנים המפורסמים, ביניהם משה לוי בקלידים, רומן קונצמן בקלרנית, טל ברגמן בכלי הקשה וישראל בורוכוב בבס, ולמרות שבאותה תקופה חיפשתי בנרות רגאיי עברי, אני חייב לומר את האמת, לא כל כך התלהבתי מהשיר. שילוב היידיש והרגאיי נשמע לי קצת גימיקי מדי והזכיר לי את "יידישע רגאיי" ששלח לרדיו אילן וירצברג כמה חודשים קודם לכן. בסדר. טעיתי. טעות, טועים.
הפעם השנייה הייתה ב-1986. כבר הכרנו את יובל בנאי משלום הציבור ועם משינה, ואת מאיר בנאי בסרט "שוברים" ובאלבום בכורה, וידענו שמדובר במשפחה מוזיקלית. אבל להפתעה של "עיר מקלט" אף אחד לא הכין אותנו. אני זוכר את היום שנכנסתי עם תקליט השדרים לחדר שלי בתקליטיית גלי צה"ל, ליד החלון הפונה לרחוב יהודה הימית, ואת שמונה הפעמים הרצופות ששמעתי את השיר הנפלא הזה, מתוך הרגשה שמשהו חדש ונהדר קורה ממש ברגע זה.
את הצרחה שלי, "עיר מקלט!!!", הספיק לשמוע גם אהוד בנאי שהביא את תקליטי השדרים במו ידיו והיה בדרכו החוצה... כבר ברחוב... הוא הבין מיד שהפעם הוא הגיע והצליח בגדול. אני אישית התאהבתי בו מיד, ובאופן מוחלט התחלתי להתעניין בכל צעד שלו. שבועות אחדים לאחר מכן, כשהגיע לארץ הגיטריסט-זמר הבריטי הנערץ ג'ון מרטין, אהוד חימם את הופעתו בליקוויד ואני הייתי שדרן גל"צ. כבר שמעתי מופע שלם של אהוד בנאי עם יוסי אלפנט, ז'אן ז'אק גולדברג, עובד אפרת ומיכה מרגלית בסקסופון ובכלי הקשה.
בהופעה הזו, שצילמתי בפעם הראשונה במצלמת הווידאו החדשה שלי, הציג בנאי את חבריו כ"פליטי הקליק ורטורית". זו הייתה הופעה נפלאה, התפרצות אנרגיות שנצברו אצל בנאי במשך כל השנים שבהן חיכה לרגע הזה. ומאז ובמשך שנה שלמה תחושת האופוריה לא נפסקה. בהופעות, במחזמר "מאמי" ובהופעות הראשונות של "הפליטים" בהרכב הקלאסי (ז'אן ז'אק גולדברג, יוסי אלפנט, גיל סמטנה, נעם זייד הלוי).
הפעם השלישית הייתה במאי 1987. אהוד בנאי, יוסי אלפנט וגיל סמטנה הגיעו לתוכנית שלי, "רדיו רדיו", כדי להשמיע את האלבום "אהוד בנאי והפליטים". כל כך התלהבתי עד שהזמנתי אותם לבוא יומיים ברציפות והגדרתי את האלבום כ"אחד הטובים ביותר שנוצרו בארץ בזמן האחרון...". הפעם אני בטוח שצדקתי.
"האחים כהי העור,
במרכז קליטה בטבריה,
מנסים לקלוט ולהיקלט,
וזה לא קל"
אי אפשר להפריד בין "אהוד בנאי והפליטים" לבין "מאמי", שבה השתתפו... אהוד בנאי והפליטים. הלל מיטלפונקט, שכתב את אופרת הרוק, מספר שגם כאן, הכול התחיל ב"עיר מקלט".
ב-1986 ישבנו נסים ציון, מנהל צוותא, ואני וניסינו לחשוב על ההפקה הבאה שלנו. ניסינו לחשוב על משהו אחר, לא עוד קברט סאטירי, על פורמט תיאטרלי-מוזיקלי חדש שיחלץ גם אותנו מהקיבעונות הסאטיריים הצפויים והבדוקים. זו הייתה תחילתה של "מאמי": אופרת רוק שגיבורתה היא נערה מעיירה דרומית נידחת היוצאת למסע אל מבוכי הפוליטיקה, הפחד והדעות הקדומות של החברה הישראלית.
את הטקסטים כתבתי במהלך כמה שבועות. השלב הבא היה לנסות למצוא את שותפיי הבאים ליצירה - מחברי המוזיקה. יוסי מר חיים היה הראשון שאליו פניתי. הרקורד המשותף שלנו כלל עבודות שעשינו יחד בתיאטרון, חברות רבת שנים וסטודיו משותף ברחוב טשרניחובסקי. יוסי היה אמור להוביל את הקו המוזיקלי הג'אזי והקלאסי של "מאמי", והיה חסר לנו השותף השלישי, ה"רוקר".
יום אחד, תוך כדי נהיגה והאזנה אקראית לרדיו, שמעתי שיר חדש: "עיר מקלט". השיר נכתב ובוצע על ידי אהוד בנאי, שאת שמו לא הכרתי, עם להקת הפליטים שעליהם לא שמעתי (זה היה כמה חודשים לפני צאת התקליט הראשון שלהם). השיר כבש אותי כבר בשמיעה הראשונה. היה בו כאב, פיוט, סוג של חתרנות מילולית ומוזיקלית, וחיבור שהיה מבריק בעיניי בין "עיר המקלט" המקראית, לישראליות של "הכביש המתפתל בין עכו לצפת".
נקבעה פגישה בצוותא: ציון, יוסי, אהוד ואני. אהוד הגיע, נראה נבוך מאוד, סיפר שכן, שהוא עובד עם איזו חבורת "פליטים" על האלבום הראשון שלהם שאולי ייצא, שהוא מתפרנס משיעורי גיטרה פרטיים שהוא נותן, שאיך בכלל שמענו עליו? (מהרדיו) ואיך בכלל הגענו אליו? (איך באמת?) ולמה נדמה לנו שהוא מסוגל להיות שותף בכתיבת מוזיקה לאופרת רוק? (כתבת את "עיר מקלט", לא?) ובעצם , מה זה לעזאזל "אופרת רוק" ? (שאלה תמימה שהפכה לשאלת מפתח במרוצת כל חודשי העבודה שאחרי).
אהוד לקח איתו את הטקסט של "מאמי". סוכם שהוא ינסה לעבוד על שיר או שניים, שניפגש שוב בעוד כמה ימים ונחליט יחד אם ואיך והאומנם וברצינות ומתי?
כמה ימים אחר כך נפגשנו שוב במשרדו של ציון בצוותא. אהוד שלף את הגיטרה, אמר ש"כן, שנדמה לי שיצא לי משהו, ושאולי זה יתאים אבל אולי גם לא..." והשמיע לנו שני שירים. היה בהם ריכוז מדויק וכואב של כל החומרים שהופיעו אחר כך ב"מאמי" בגרסה השלמה שלה: פיוט וסרקזם, אישי ופוליטי, רוק ישראלי שמשולב במוטיבים מוזיקליים "פרסיים" (הוא אמר, אז אני מאמין לו) ובעיקר - הצבע ההוא המיוחד, הדבר ההוא המיוחד שהוא שלו, שהוא תמיד שם ביצירה שלו, גם היום, 20 וכמה שנים אחרי: ה"אהוד בנאיות" הזאת שמעבר לכישרון הגדול היא חום ורגש ואמת אמנותית (ועל הצניעות הנדירה שלו נדבר בפעם אחרת. כמה כבר אפשר להביך אותו?)
התחלנו לעבוד יחד, אהוד ויוסי ואני. בשבועות שאחרי הצטרפו השותפים האחרים שלנו: שפי ישי, מזי כהן הנפלאה, אריה מוסקונה והפליטים: יוסי אלפנט וגיל סמטנה וז' אן ז' אק גולדברג, שאיים במכותיו על הסנר להחריב את צוותא מן היסוד.
"מאמי" הייתה הרפתקה יצירתית עבור כולנו. ההצגה התחילה קשה, הפכה לקאלט, מילאה את צוותא והסתובבה הרבה בארץ. כמה חודשים אחרי ההצגה הראשונה יצא אלבומם הראשון של אהוד בנאי והפליטים.
"אין מי שיכה על סלע, מי ייתן כיוון.
באפלה כאן נלחמים על כל פירור, סביב עגל הזהב"
נא להמתין לטעינת התגובות
