קבלו את הפסנתרן והכלה
על הבמות בכל רחבי העולם הם מופיעים אך ורק זה מול זו ואחר כך חוזרים לביתם המשותף בעמק חפר. יובל אדמוני (מישראל) וטמי קנאזאווה (מיפן) נפגשו באקדמיה (בפולין), התאהבו, התחתנו וזכו ביחד במדליית זהב באחת התחרויות החשובות בעולם. סיפור אהבה חוצה גבולות ומוזיקה
היום, אחרי שחרשו את הגלובוס וניגנו בצרפת, בארצות הברית, בקנדה, בצ'כיה, בהונגריה ובמקומות רבים אחרים, הם החליטו להתמקם דווקא בעמק חפר הפסטורלי, ולהגשים את חלום היצירה המשותפת.
עם הזמן, הלכה טמי לאולפן בנתניה, יובל למד לגלגל סושי (כי את היפנית שלו אף אחד לא מבין), אבל החברה קיבלה את הזוגיות המוזיקלית פחות בהבנה, במיוחד הוריה של טמי. בתקופה שבה התגוררו השניים יחדיו בדירתה בפריז, החלו הוריה לחשוד שיש לה חבר חדש. "האסימון ביפן נפל", מספר יובל, "והתחילו שיחות טלפון ארוכות ורבות עם אמא שלה. אפילו שלא דיברתי יפנית, הבנתי לפי המוזיקה של השיחה שמשהו לא בסדר, ונהיה לי רע".
בסופו של דבר, גילתה טמי להוריה שיש לה חבר ישראלי, ואלה יצאו מדעתם. "חבר שלך?" שאגה עליה אמא שלה, "למה? יש כל כך הרבה יפנים נחמדים?!", אבל המתיחות והכעסים נמשכו עד שטמי נכנסה לחדר, והודיעה ליובל שאמא שלה באה לפריז לבקר אותם. "הלב שלי נפל לתחתונים", משחזר יובל, "אבל בסוף זה היה ממש בסדר. טמי אספה את אמא שלה מנמל התעופה, וכעבור שעה כבר החלקנו כאפות ושיחקנו זה לזה בשיער".
במשפחה הישראלית של יובל הזוגיות הקונטיננטלית דווקא התקבלה בהבנה. "אצלי זה הלך חלק", מספר יובל. "הצטלמנו בקרקוב לבושים יפה, ושלחתי את התמונה להורים. בפעם הראשונה שהפגשתי את טמי עם הוריי בבודפשט, טמי הדהימה אותם. לימדתי אותה סלנג עברי, והיא ניגשה לאבא שלי ואמרה לו: 'למה-מה קרה? באתם לבודפשט ואתם חושבים שזה שלכם?'"
בשנת 1996 החליט יובל להפתיע את טמי והציע לה נישואים. הכל היה מתוכנן. מדינה: אוסטין, טקסס. מקום: בית קפה מוצרט על גדות האגם. אמצעי תחבורה: מונית. שפה: לא ברור.
יובל לא ממש הצליח להסביר לנהג לאן לנסוע, ובמקום קפה מוצרט המפואר על גדות האגם, מצא את עצמו יובל בקפה שכונתי עלוב. לא מקום אידיאלי להציע בו נישואים. "אתה לא בווינה למען השם,
אחרי שהיא אמרה "כן", מיהרו השניים להינשא בחתונה אזרחית ביפן. טמי לבשה קימונו (יובל: "עדת נשים קפצה עליה וחנקה אותה בחבל לים. בקרפיון לא מתעללים ככה, עוד שנייה היו קורעים לה את הסרעפת"), ויובל הציג את כישוריו המוזיקליים בקריוקי מסורתי.
חשבתם על חתונה יהודית?
"אני רציתי בהתחלה, אבל מהר מאוד נושא הגיור ירד מהפרק", מספר יובל. "אמנם יש לי צד דתי במשפחה, אבל לא רציתי שישגעו לה את השכל שנתיים". דווקא טמי חשבה על כך ברצינות, אבל בסוף החליטה אף היא לוותר. "רציתי להתגייר בעיקר בגלל הילדים", מסבירה טמי, "בגלל העתיד. אם אמא אינה יהודייה גם הילדים לא יהודים, ונוסף על כך, אין לי דת ואני רוצה ללמוד. אך כשהבנתי מה באמת הגיור דורש - ללמוד יומיום ולהתארח בכל החגים אצל משפחה אורתודקסית כשיש לי קריירה לפתח ואני מלמדת נגינה - ירדתי מזה".
אז למה בעצם לגור בישראל ולא בטוקיו?
"הייתה לנו כאן התחלה פשוטה יותר", מסביר יובל. "טמי עזבה את טוקיו בגיל 17, אבל אני סיימתי תואר באקדמיה בישראל והכרתי את המקום ואת האנשים. בעתיד הנראה לעין אנחנו חושבים לגור בטוקיו כמה שנים. עכשיו קנינו מגרש בעמק האלה, כך שבכל מקרה נחזור לפה".
לטמי לקח זמן מה להתרגל למעבר. "מבחינה אישית, לקח לי המון זמן להבין שעברנו לארץ", מספרת טמי. "היה לי קל יותר לחשוב שאנחנו כאן לפרק זמן מסוים, אבל לאחרונה התחלתי להתרגל לרעיון. אני אוהבת את ישראל, יש לי כאן חברים, תלמידים, קולגות, ואני מרגישה שהכיתי שורשים ואני מחוברת למקום. קניית המגרש הייתה צעד קשה בשבילי, אבל היום אני מרגישה שאני מוכנה להישאר כאן ולמות כאן. אני אוהבת את ישראל ואת הישראלים".
בשבועות הקרובים יופיעו טמי ויובל עם התזמורת הקאמרית הקיבוצית במופע מיוחד הנקרא "פריז בשנות ה-20", לאחר שזכו במדליית הזהב בתחרות בינלאומית על שם יהודי מנוחין, שנערכה באוסאקה, יפן. המופע, הכולל את היצירות "קברו של קופרן" מאת רוול, קונצרטו לשני פסנתרים של פולנק ו"דיוורטיסמן" של איבר, גם מלווה בקריינות ובפנטומימה על פי טקסט של ירון לונדון.
קשה לעבוד יחד?
"זה אתגר", מסביר יובל, "יש לנו כל מיני כללים שמבטיחים שזה ילך טוב. אמצעי מניעה. אנחנו מתחילים בלהתאמן לחוד. אני בבית בפסנתר, והיא בסטודיו בפסנתר הכנף. כל אחד מתחבר עם היצירה ומרגיש אותה בעצמו. מבחינת פרשנות של היצירה אין לנו בכלל ויכוחים. אנחנו מגיעים לאותה תוצאה כל הזמן. אם מרגישים שזה מתחיל להיות יותר מדי אחרי כמה שעות, שהעבודה יחד מתחילה להעיק, אנחנו עושים הפסקה, לוקחים נשימה, ורק אז ממשיכים".
מה מחכה לנו במופע?
"המופע הוא צרפתי מאוד ויש בו המון שיק, שארם ואסתטיקה. קרנבל החיות של המלחין סן סאנס הוא שלאגר מטורף, יצירה מלאת דמיון, שנכתבה כבדיחה לחברים. ירון לונדון כותב על הפסנתרנים שאחרי הנגינה שלהם אפשר רק להתאבד, כי הם לא מזהים שום צבע חוץ משחור ולבן. מבחינת סן סאנס, גם הפסנתרנים הם חיות".
נא להמתין לטעינת התגובות
