כפרה על הזמן האבוד
כפרה על ג'יימס מקאבוי, איאן מקיואן, וקיירה נייטלי: על אף בציר הפרסים של "כפרה", הפסקול המדויק והצילום מרהיב - ניב שטנדל בקושי שרד עוד אפוס היסטורי מ ש ע מ ם
זה לא ש"כפרה" הוא סרט רע. הוא רק משעמם טיכו.
הסרט, המבוסס על רב המכר של איאן מקיואן, נפתח ביום קיצי חם להחריד באחוזה ויקטוריאנית רחבת ידיים, באנגליה של 1935. בחדרים, במסדרונות ובמדשאות משוטטות הנפשות הפועלות, וביניהן המשולש המסוכן שבמוקד "כפרה": בראיוני, ילדה בת 13 עם יד קלה על הדף ועל הדק הדמיון; אחותה ססיליה; ורובי, בנה של סוכנת הבית ואהוב ליבה של ססיליה. כאשר מתרחש פשע איום באחוזה, שולחת בראיוני אצבע מאשימה תקיפה כלפי רובי החף מפשע, המושלך לכלא. האם טעתה בראיוני בשוגג? האם האשם רק בעיני הילד דרכן היא בוחנת את היחסים בין רובי לאחותה? ואולי רגשותיה הסוערים – דאגתה (או שמא קנאתה) לססיליה, התאהבות הנעורים שלה ברובי – הם שהובילו אותה למעשה הנורא? האם תמצא בליבה את התעלות הנפש כדי לכפר על מעשיה?
כאן, בעצם, רק מתחילה הטרגדיה – טרגדיה של שלוש נפשות אומללות. רובי מקבל חנינה בתמורה להתגייסותו לצבא הנלחם על אדמת צרפת במלחמת העולם השניה; ססיליה נותרת ללא אהובה, כאחות בלונדון המופגזת; ובראיוני נושאת בקרבה את ייסורי המצפון המלווים אותה בהתבגרותה (אף היא כאחות). הפער שבין חלקו הראשון של הסרט, המתרחש בשלווה הכפרית וההדוניסטית של האחוזה שוקקת החיים והפסטורלית, לבין חלקו השני, המלווה את אימי המלחמה וזוועותיה, הוא הפער שבין האושר שצפן העתיד לססיליה ולרובי, לבין הטרגדיה שהמיט עליהם דבר השקר של בראיוני, והבמאי ג'ו רייט ("על גאווה ודעה קדומה") הופך אותו לפער עצום, ברור וכואב.
למטה: הטריילר
רייט, והתסריטאי כריסטופר המפטון, מעבד סיפורים מדופלם וזוכה האוסקר על "יחסים מסוכנים" משחקים בשני מקומות בסרט, בחלקו הראשון, בציר הזמן, כאשר הם חוזרים על אותה סיטואציה מנקודות מבט שונות, מבלי להסגיר מלכתחילה את כוונתם. מדובר ברגע בו ססיליה ניצבת רטובה וכמעט ערומה מול רובי, ליד המזרקה; וברגע אחר בו מתנים השניים אהבים, בעמידה, באחד החדרים. שני הרגעים הללו מובאים ראשית מנקודת מבטה של בראיוני, ורק אז חוזר אליהם רייט ומציג אותם כהווייתם, בתוך הקונטקסט הראוי. אלו שני רגעים חיוניים להבנת קנאתה של בראיוני ומניעיה, והאמצעי המפתיע בו נוקט רייט הולם את כוונתו לתת הקשר לשיקול דעתה המוטעה של הילדה. רייט גם משאיר פתוחה את השאלה – אינני בטוח שבמתכוון - האם בראיוני מקנאת בססיליה, שזכתה בלבו של רובי, או שהיא מבקשת להגן עליה מפניו של רובי המתנהג כלפי אחותה בגסות, לדידה (לכך תורם מכתב גס שנופל בטעות לידיה של בראיוני). התשובה, אני מניח, היא גם וגם.
כשכל זה מסתיים, מתחיל חלקו השני של הסרט, המלווה, כאמור, את רובי (בעיקר), את בראיוני ואת ססיליה במהלך המלחמה. זהו אולי החלק המפוספס ביותר של "כפרה". מקיואן הציב את המלחמה, והפשעים הכרוכים בה בהכרח, כאנלוגיה משלימה לפשעה של בראיוני. גם רובי מבין כי הפשע מקיף אותו מכל עבר, כי פשעים נעשים סביבו מדי יום. אנשים הורגים, אנשים
רייט הוא במאי מוכשר, והוא מפגין שליטה מרשימה במגרש הגדול של המלודרמות התקופתיות עתירות הניצבים, התלבושות והתפאורות (הדמיון ל"הפצוע האנגלי" אינו מקרי – שימו לב לאנתוני מינגלה המגיח בסרט בתפקיד קטנטן כמראיין בטלוויזיה). אחת הסצנות המדוברות בסרט היא סצנת וואן-שוט (סצנה שצולמה ברציפות) דינמית ורבת ניצבים שאפשר להתווכח על חשיבותה, ולטעון שכולה "שואו-אוף" – אני דווקא סבור שהיא מגלמת היטב את הכאוס המלחמתי אדיר הממדים – אך אי אפשר להטיל ספק בהיותה טור-דה-פורס ספקטקולרי ומרשים. עוד אחד מהאלמנטים הנהדרים ב"כפרה" הוא הפסקול של דריו מריאנלי האיטלקי (מניף הגלובוס השני של הסרט - שימו לב לאופן החכם בו הוא אורג בחלקו הראשון של הסרט את נקישות מכונת הכתיבה ואת הלמות האגרוף על פח המכונית בנעימת הנושא). וכמובן שגם לשחקנים שמורים שבחים – ג'יימס מקאבוי הוא כבר באנקר בתפקיד הצעיר הבריטי השובב אך האצילי, קיירה נייטלי אלגנטית ומקסימה, וסאורס רונאן מצוינת כבראיוני הילדה. אבל בסופו של דבר, "כפרה", חרף כל איכויותיו המובהקות, נותר – מה לעשות – משעמם.
עודף מעשרים מילה: דרמה תקופתית מפוארת, כתובה היטב, משוחקת מצוין, נראית נפלא, מבוימת נהדר. בשתי מילים – הישג מרשים. במילה אחת – משעמם.
נא להמתין לטעינת התגובות
