יו, חואקין, ווטס אפ?
בגיל 56, אחרי שכבש כל פסגה בישראל, מוני מושונוב הצטלם לשני סרטים הוליוודיים, והתלהב כמו ילד. בין לבין, הוא השתתף גם בעונה החדשה של "בטיפול", והרגיש על הספה טבעי לחלוטין. את הסיפור האמיתי הוא הרי מכיר היטב, עוד מהתקפי החרדה ההם
"בשנת 1985 טום הנקס ואני הצטלמנו בארץ לסרט של משה מזרחי, Every Time We Say Goodbye. זה היה קצת אחרי שהוא פרץ לתודעה עם הסרט 'ספלאש', ורגע לפני שהפך למגה טום הנקס. כשנפרדתי ממנו הוא אמר לי בנימוס אמריקני אופייני 'היה לי נחמד להכיר אותך. סי יו סון אין אל-איי' ונעלם".
חשבת פעם על משמעות החלום הזה?
"הרבה פעמים. ברור שזה מתעסק ברצון שלי להצליח ונוגע בפחדים שלי מכישלונות. ואתה יודע מה? אני יודע שאנחנו עוד נעבוד יום אחד יחד. זאת מין תחושת בטן פנימית שכזאת".
אם את המונולוג הזה היה נושא בוגר טרי של בית ספר למשחק או כוכבן נולד זה היה יכול להישמע שחצני ונרקיסיסטי. אבל כשזה בא ממושונוב, אחד השחקנים היותר עסוקים, צנועים ושפויים שמסתובבים בביצת השואוביז, זה נשמע מתוק. נוגע ללב. ובעיקר ריאלי. מושונוב יודע שבמציאות שבה נמצאת הקריירה שלו כיום, לא מדובר בסתם תחושת בטן או פנטזיה, אלא באפשרות סבירה ביותר.
אחרי הכול, רק עכשיו הוא סיים לצלם את סרטו ההוליוודי השני שבו שיחק לצד זוכת האוסקר, גווינת פאלטרו, ושאר מטביעי ידיים בשדרת הכוכבים כדוגמת חואקין פיניקס ואיזבלה רוסליני. כדי לדבר עם רוברט דובאל ("הסנדק"), מרק וולברג וג'יימס גריי, שנחשב לאחד הבמאים המבטיחים בהוליווד, הוא רק צריך לכתוב הודעות טקסט ולהקיש Send.
"הכול התחיל לפני כשנה וחצי כשהייתי באמצע בימוי של 'חתונה מושלמת' בהבימה", הוא משחזר. "חודש לפני סוף החזרות קיבלתי טלפון מפרי כפרי, הסוכנת שלי, שהודיעה לי שרוצים אותי לסרט בניו יורק. התגובה הראשונית שלי הייתה 'עזבי, אין לי זמן לזה, אני באמצע חזרות'. אבל היא התעקשה ושלחה לי את התסריט למרות שהייתי בספק אם אמצא זמן לקרוא אותו".
אחרי מכבש לחצים מצד אשתו, סנדרה שדה, ומבנו מיכאל, שהתלהבו מהרעיון שאבא יגיח לבירת הסרטים האמריקנית, התפנה באישון לילה לקרוא את תסריטו של גריי שנקרא "הלילה הוא שלנו" ונשבה בקסמו. עלילת הסרט מתמקדת בשני אחים הפועלים בעולמות שונים על רקע שנות ה-80. בובי (חואקין פיניקס) מנהל מועדון לילה פרוע ועמוס סמים, וג'וזף (מארק וולברג), שוטר נאמן שאמור לבצע פשיטה על המועדון שבו עובד אחיו ולחסל את עסקאות הסמים שמתרחשות שם. בקיצור, כש"סטודיו 54" נפגש עם "השתולים" על רקע להיטי התקופה וכמה תאונות אופנה.
תפקידו של בעל המועדון הרוסי, עתיר הממון, מאראט בוזאייב, יועד למושונוב. "ביקשו שאשלח סרטון וידאו שבו אני אומר את הטקסט. אז כיוונתי על עצמי מצלמה בבית, התיישבתי ליד החתולות שלי ואמרתי לבמאי 'אני מניח שאתה רוצה לשמוע את המבטא הרוסי שלי באנגלית. אני יכול לעשות את זה ככה, יותר חריף או יותר עדין'. שלחתי את זה במייל ואחרי שעתיים הגיעה התשובה שהתפקיד שלי. זה קרה כל כך מהר וכל כך בקלות. מדהים, אה?".
ואיך במאי שגר בניו יורק מגיע למוני מושונוב שגר בתל אביב?
"נורא במקרה. הוא הלך לראות סרט בניו יורק אבל התבלבל בזמנים, אז הוא נכנס לראות את 'חתונה מאוחרת'. באותה התקופה הוא כתב את התסריט, התפקיד של בעל המועדון עדיין לא לוהק, וכשהוא ראה אותי הוא אמר לעצמו 'הנה האיש שלי'. הוא כל כך רצה שאגיע שאפילו שינו את לוח הצילומים של הסרט והתאימו אותי ללוח החזרות שהיה לי בהבימה".
ומה הרגשת ברגע שהבנת שאתה הולך לשחק בסרט בתקציב של 20 מיליון דולר?
"הייתי בהלם. לקח לי תקופה ארוכה להפנים את משמעות הדברים. זה נראה לי לא אמין. פחדתי לחלום חלומות על מנת שלא להתאכזב. נכנסתי למגננה של תלמיד בתיכון שיש לו בחינה באנגלית. הייתי מוטרד שלא אסתדר עם האנגלית הבינונית מינוס שיש לי. ג'יימס בכלל חשב שאני רוסי כי בתסריט היה כתוב לי את הטקסט באנגלית וברוסית. היו גם כמה מקומות שהיה כתוב 'מאלתר ברוסית'. אז נעזרתי בעובדי הבמה הרוסיים בהבימה ולמדתי שלושה מונולוגים ברוסית. גם לקחתי כמה שיעורים עם מורה לאנגלית".
שלושה שבועות אחר כך כבר מצא את עצמו לוגם יין במחלקת הביזנס בדרך לניו יורק סיטי. מנמל התעופה הועבר למלון מפואר בצ'לסי ומשם
מושונוב לא שש לקיים את הריאיון הזה. בהתחלה אמר שאין לו זמן. אחר כך אמר שהתראיין מספיק בתקופה האחרונה. בהמשך אמר שהיצירות השונות שלו כשחקן ובמאי מדברות בעד עצמן. אבל הסיבה האמיתית להססנות שלו נובעת מהחשש לצאת שחצן. אגו מניאק. להצטייר כישראלי המתלהב שעשה את זה בהוליווד כשכל כך הרבה לפניו כבר עשו זאת.
"אסי דיין עשה 20 סרטים מעבר לים. גדעון שמר, אורי לוי, אלי דנקר, שלא לדבר על חיים טופול שעשה מזה כסף אמיתי". "זה תפקיד בינוני", "רק כמה סצנות", "חתכו גם כמה סצנות", "לא המצאתי את הגלגל", הוא חזר ואמר תוך כדי שניסה להצניע את חלקו בסרט.
על אף שמדובר בהופעה קצרה (שבע סצנות, 15 דקות מסך), קשה להתעלם מהנוכחות של מושונוב המגובה בשפמפם דקיק ומהעובדה שדמותו היא ציר מרכזי בעלילה שמובילה לטוויסט מפתיע. מרגע שהתחיל לשחזר את החוויות התקשה להסתיר את ההתלהבות. להבדיל מכמה שחקנים צעירים שעשו זאת לפניו הוא לא מנסה לשמור על פסון ומרשה לעצמו להתלהב כמו ילד שנקלע לסיבוב קניות ב"טויז אר אס".
"זאת הייתה חוויה מדהימה עבורי. פתאום הייתי אנונימי לחלוטין והרגשתי כמו תלמיד למשחק שמנהל תיאטרון מגלה אותו. יום הצילומים הראשון שלי היה סצנת הלוויה המונית שצולם בבית קברות יהודי. כל הקאסט היה נוכח, ולא היה לי טקסט באותו יום, מה שמבחינתי היה יתרון. יכולתי להיות עסוק בלהתבונן על הדברים, להבין מי נגד מי ואיך הדברים עובדים. פתאום הגיע אליי בחור ג'ינג'י ואמר 'נעים מאוד, אני ג'יימס גריי' ומיד פרץ בצחוק היסטרי.
הכרתי את התגובה הזאת גם מדובר קוסאשווילי ביום הראשון של 'חתונה מאוחרת'. מין תגובה שמאשרת לי 'אתה נראה כמו הדמות שדמיינתי'. זה כבר נתן לי הרגשה טובה. הוא שאל אותי 'אתה יודע למה בחרתי אותך?', אז אמרתי לו 'בגלל האהבה שלי לבן שלי ב'חתונה מאוחרת'. זה היחס שאתה רוצה שאתן לחואקין?'. הוא לא ענה. רק חייך וחיבק אותי בחום.
"המפגש הבא שלי היה עם חואקין פיניקס. אמרתי לו שלום חם והוא ענה לי בלקוניות. הרגשתי מאוים. בהמשך הבנתי שהוא שחקן מאוד מאוד מרוכז. זה אחד השיעורים הכי גדולים שלמדתי שם. להיות מרוכז כל היום על הסט. להיות בדמות. אין להם את הקטע הזה של יאללה אני עושה סרט, בוא נעשה צחוקים, נשתה קפה, נדבר עם הצוות הטכני ו'אקשן' בוא נהיה עכשיו בדמות. אם הוא צריך להיות במצב רוח טוב הוא יהיה טוב לכולם כל היום. אם הוא צריך להיות במצב רע הוא יהיה קצר ואנטיפת. פגשתי באותו היום גם את אווה מנדז והופתעתי מהאינטליגנציה שלה. אתה פתאום רואה את הבן אדם שמאחורי התדמית של בייב הוליוודית. מארק וולברג היה מקסים במיוחד. הוא בא אליי בשמחה ובאושר, אמר 'ווטס אפ' של ראפר".
יומיים אחר כך, אחרי שסימס עשרות הודעות טקסט נלהבות הביתה בסגנון "עכשיו ראיתי את חואקין", "עכשיו דיברתי עם הבמאי", "אתם לא מאמינים עם מי אכלתי צהריים" וכדומה, הגיע המבחן האמיתי: הכניסה לדמות. "הייתי במתח נוראי. הקול שלי בקושי עבר. התחלנו לצלם את הסצנה שהיא די מורכבת ואחרי הטייק הראשון, אני מסתכל על הבמאי והוא רק מחייך ומהנהן לי עם הראש, מאשר לי שהייתי בסדר. אחרי הטייק השני הוא צעק 'מוני, אני המעריץ שלך'. אז כבר הרגשתי בנוח.
ואז הגיעה הסצנה עם פיניקס הטוטאלי. לפני שהתחלנו את הצילומים אמרתי לו 'ווטס אפ, חואקין', ואני לא אשכח את הטעות האיומה. הוא אמר לי 'איי אם גוד' במין טון מאיים, ואני נכנסתי לסרט עם עצמי. שאלתי את עצמי מה עשיתי לו שהוא כזה קר אליי בפעם השנייה. בהמשך הבנתי שהוא מעדיף שיקראו לו בשם של הדמות בזמן הצילומים. רק אחרי שנגמרה הסצנה הוא חיבק אותי ואמר לי כמה שהוא שמח שאני איתם.
"הייתי שם שלושה שבועות ובימים האחרונים הייתה אווירה מיוחדת של 'עוד רגע נפרדים ואולי לא ניפגש שוב' ואנשים התחילו להיפתח. פתאום היהדות של כולם יצאה החוצה. זה סיפר שהוא דור שלישי של התבוללות, ולהוא יש סבתא יהודייה, אחת אוהבת גפילטע פיש וכו'. ג'יימס למשל הוא דור שלישי של מהגרים, ולחואקין יש סבתא יהודייה והוא יודע כמה מילים ביידיש. היה גם סאונדמן אחד
שדיבר עברית. פתאום הרגשתי בבית".
נעשיתם חברים?
"נזהרתי מליצור יחסים. לא רציתי לגלוש להם לתוך המרחבים האישיים. אני לא לגמרי מכיר את הקודים ואת המנטליות שלהם. זה לא כמו בארץ שאתה יודע עם מי הפרטנר שלך היה אתמול בלילה שיש בזה יתרון גדול מאוד כי זה ישר שובר מחיצות. שם תהליך ההתקרבות הוא הרבה יותר ארוך".
התעניינו בך? הבינו מי אתה בישראל?
"הם נכנסו לאינטרנט ועשו עליי חיפוש. הם קראו שקיבלתי אוסקר ישראלי ונורא התעניינו מה המשמעות של הפרס. פה בארץ אנחנו מזלזלים בפרסים האלה, אבל בשבילם זו תעודת הצטיינות שמעלה את המחיר שלך בשוק העבודה. התחברתי בעיקר לשחקנים מהדרג השני. היו לנו הרבה שיחות על התעשייה בארצות הברית. הופתעתי לגלות שכל השחקנים, ללא יוצא מן הכלל, שואפים להיות בטלוויזיה. הייתי בטוח שכולם רוצים קולנוע. מתברר שבטלוויזיה מרוויחים הרבה מאוד כסף על שידורים חוזרים. אחד השחקנים שדיברתי איתו הופיע בעבר ב' סיינפלד' לדקה וחצי והוא מקבל בכל שנה צ'ק תמלוגים של 50 אלף דולר. תחשוב לבד כמה מקבלים השחקנים שמופיעים ב'סופרנוס',
ב'סקס והעיר הגדולה' או ב'אבודים' שמשודרים בכל רחבי העולם".
גם אתה הרווחת שם במונחים אמריקניים?
"הכול שם מעמדי. אתה לא יכול להרוויח את מה שאתה לא מכסה. קיבלתי כסף כמעט כמו בארץ. נתנו לי מינימום של איגוד השחקנים האמריקני שזה פחות מאלף דולר ליום".
יצא לך לדבר על השחקנים הישראלים שמנסים את כוחם בהוליווד?
"בהחלט. מהשיחות הבנתי עד כמה מארק איווניר שלנו הוא כוכב שמתקדם לאט, אבל בטוח לדרג הכוכבים הגדולים. גם השאר מתחילים להשתלב בתעשייה. מאוד צורם לי שנוטים לזלזל באקי ובסנדי. הם מאוד מאוד חרוצים והם אשכרה בתעשייה של ארצות הברית. מלהקות ובמאים יודעים מי הם. אני מסיר את הכובע בפניהם. זאת עבודה סיזיפית שדורשת המון סבלנות. זה לא פייר שכותבים 'שיא הקריירה של אקי אבני היא גופה'. אני לא אתפלא אם אקי יקבל בקרוב תפקיד משמעותי. מילי, אקי, נועה וכל השאר הם חבר'ה עם ביצים.
אני לא הייתי מסוגל לעשות את המעבר הטוטאלי הזה לשם. לסגור פה את הבסטה ולעקור לארץ זרה, לעבוד במקצועות נוספים וללמוד עם מורה לאנגלית. הייתי מתפוצץ. יש דיבור מאוד חם על השחקנים הישראלים. איילת זורר עושה קריירה היסטרית. היא ממש מבוקשת. אתה יודע מה היתרון של השחקנים הישראלים? יש לנו נשמה. בגלל זה אני אוהב את חואקין. יש לו נשמה ענקית שעוברת על המסך. הוא אדם מאוד מיוסר בעיקר עם כל הסיפור שקשור למוות של אחיו, ריבר, שהתברר לי שמת לו בידיים. הוא לא עוד מוצר למרות שהוא שחקן הוליוודי. הוא לא טום קרוז או וויל סמית".
הסרט, שיוצא השבוע בארץ, עלה לאקרנים בארצות הברית לפני כחמישה חודשים, הצליח להגיע למקום הרביעי ברשימת שוברי הקופות עם יציאתו וגרף בסך הכול כ-30 מיליון דולר.
לא קצת מתעתע להיות שבוע אחד באפרוריות של תיאטרון הבימה ושבוע אחר כך בהוליווד?
"זה נחת עליי בגיל שאני לוקח הכול בפרופורציות. מתלהב מצד אחד אבל גם ריאלי. ואגב, גם הם חוזרים בסוף היום לבית האפור שלהם".
אפור-אפור, אבל עם בריכה גדולה ורכב מפואר בחניה.
"אפור זה אפור ואם אתה בודד אתה חוזר לבדידות, לא משנה כמה כסף יש לך. גם אווה מנדז החזירה בסוף הבכורה החגיגית את שרשרת היהלומים ואת השמלה של המעצב. עולם זוהר זה רק ברגע שהמצלמה עושה פלאש. הכול המצאה של יחסי ציבור. בריטני ספירס, מתוק שלי, הייתה בשיא העולם והיא נמצאת עכשיו במקום הכי כואב ועצוב שיש. זה כמו השחקנים שעובדים בהבימה וחושבים שבקאמרי מעניין יותר, ואלה שבקאמרי רוצים להיות בהבימה. שם זה בדיוק אותו הדבר כמו אצלנו רק הרבה יותר גדול".
רגע לפני שקבר את הפנטזיות האחרונות על גיחה חזרה להוליווד הגיעה שיחת טלפון נוספת מהסוכנות. "ג'יימס גריי רוצה אותך לסרט נוסף, ללא אודישן", אמרו לו. בתפקידים הראשיים: גווינת פאלטרו, איזבלה רוסליני וחואקין פיניקס. הפעם הוא לא היסס. אחרי שתיאמו את לוח הצילומים שלו ללוח ההצגות של השלאגר הנוכחי, "39 מדרגות" שבו הוא משתתף, וצילומי הסדרות "פאפאדיזי" ו"בטיפול'", הוא עלה על מטוס לניו יורק לשבועיים של צילומים שהסתיימו לפני ימים אחדים.
עלילת הדרמה הרומנטית, "Two Lovers", מתמקדת בבנם (פיניקס) של בעלי מכבסה ניו יורקית (מושונוב ורוסליני) שלבו נשבר בעקבות אהבה נכזבת. אביו שמנסה לעודד אותו דואג לו לשידוך הולם עם בת חברים כשמקביל הוא מתאהב בשכנתו (פאלטרו).
"הפעם השנייה הייתה הרבה יותר מרגשת עבורי גם בגלל האיחוד עם חואקין, ג'יימס והצוות, אבל בעיקר כי הרגשתי הרבה יותר נינוח ובטוח. הרשיתי לעצמי להביא את מוני של 'זהו זה'. פתאום מצאתי את עצמי מייעץ לבמאי או נותן הערות לשחקנים. הרגשתי כאילו חזרתי למשפחה.
"מי שהקסימה אותי במיוחד הייתה איזבלה רוסליני שכל כך לא עושה עניין מעצמה. בלי מיליון מנהלים ואנשים שמקיפים אותה. היא שייכת לדור אחר. כמוני. זה יצר בינינו חיבור מיידי. סיפרתי לה שלפני שנים פגשתי את אמא שלה, אינגריד ברגמן, בזמן שהצטלמה לסרט "גולדה" בארץ. זה נורא ריגש אותה. פתאום נפרצו סכרים בין כולם. נוצרו שיחות מאוד אינטימיות. אני זוכר שיחה שהיא סיפרה לנו על האימוץ של הבן שלה שהיום הוא בן 14 וכולנו בכינו מרוב התרגשות. פעם אחת היא אמרה לי "אני חושבת שהסרט 'קזבלנקה' של אמא הוא לא הסרט הכי טוב שלה", ואני אומר לעצמי רבאק, גדלתי על הסרט הזה. מצאתי את עצמי נסחף לפתיחות הזאת. סיפרתי על הילדים שלי, על סנדרה ועל הקושי בלהיות זוג שחקנים בבית אחד, שהיינו בטיפול וכמה שאנחנו אוהבים".
אתה מתרגש מאוד כשאתה מספר את זה.
"אתה צודק. נקשרתי אליהם. ביום של הטיסה התקשרתי לג'יימס ואמרתי לו שזאת הייתה חוויה מדהימה. נורא התרגשתי. הוא קלט מה עובר עליי ואמר לי 'מוני, אל תיכנס לזה. אנחנו עוד ניפגש'".
החוויה הזאת פתחה לך את התיאבון לסרטים נוספים שם?
"אני אשקר אם אגיד לך שלא, אבל זה לא כזה קל. נכון שיש לי עכשיו ברזומה שני סרטים, אבל זה דורש המון עבודת ניירת ואינספור פגישות בשביל לעבוד שם. אני בן אדם שלא פותח מכתבים מהבנקים ומשלם כל כמה שנים אלפי שקלים על דוחות לעירייה כי אין לי כוח להסדיר את זה. בכל מה שקשור למנהלות אני כמו ילד. הסידור של לנסוע לשם ככה, בפתאומיות, הרבה יותר מתאים לי".
אז בינתיים הוא פה. נרגש לא פחות מצילומי הסדרה "בטיפול" שעולה ביום ראשון בהוט, שם הוא מגלם את אפי ברעם, מנכ"ל מפעל כימי שמזהם את אזור חיפה, מגיע לטיפול בגלל התקף חרדה כשהוא עמוס במגננות וחושב מה תגיד הסביבה על כך שהוא מטופל. "'בטיפול' הייתה חוויה מטלטלת. שם הרגשתי שאני צריך לשלם את ליטרת הבשר כשחקן. זאת הייתה חוויה לא קלה בכלל. להתעמק בדמות, בפחדים, בחרדות ולחפש אצלך את אותם הדברים. הרי בטיפול כמו בטיפול אתה מגיע לפתור משהו, ובסופו של דבר מגיע לנקודה אחרת, הרבה יותר כואבת".
כשמושונוב מדבר על טיפולים פסיכולוגיים הוא יודע על מה הוא מדבר. יש לו היסטוריה ארוכה עם האסכולות של פרויד, יונג ושאר החברים. הוא ישב על כיסא המטופל לבד, עם אשתו, ואפילו עם הילדים. "גם אני עברתי התקף חרדה בחיי. הייתי בן 30, הייתי בלחצים נורא גדולים, קניתי דירה, הייתי בחובות והייתי בעומס של עבודה. יום אחד הרגשתי לא טוב ולא הבנתי מה זה. למזלי הייתי בטיפול באותה תקופה וחסכתי לעצמי דרך של בדיקות כי מהר מאוד אובחנתי כמי שנמצא בהתקף חרדה. כשבאתי ל'בטיפול' שמחתי שאני יכול להביע את מה שעברתי פעם בחיי ויכול גם לעזור לאנשים שיראו את הסדרה, וסלח לי על הפלצנות. זה עשה לי קתרזיס.
"גם אחרי ש'זהו זה' ירדה זו הייתה תקופה לא קלה עבורי. הייתי רגיל ללכת כל יום לטלוויזיה, לעשות חזרות ולפגוש את החברים. פתאום, אחרי 20 שנה זה נגמר. קמתי בבוקר ואין לי לאן ללכת. אני פותח טלוויזיה ורואה כל מיני תוכניות כמו 'החמישייה הקאמרית' ומשתגע. זאת הייתה ממש קנאה. הייתי מתקשר ליצפאן ומציע לו לעשות מערכונים. הייתי מנדנד לכל מיני ערוצים ותוכניות. הטיפולים מאוד עזרו לי להתמודד עם זה בין השאר".
אתה מאמין בפסיכולוגיה?
"אני מאמין שצריך מזל בדבר הזה. אתה צריך ליפול על מטפל טוב שלא עושה מסחרה מזה ואם זה פותח לעצמך דלת למאבק לשיפור חייך אז זה מצוין. אני לא מאמין שחייבים ללכת, ממש לא. אני גם מאמין שכדי להגיע לאמת אתה צריך לעבור דרך. פסיכולוגיה זה תבלין לקידום עצמי".
ואתה מתובל בימים אלה?
"בימים אלה, לא. אני יותר קרוב היום לאזורי המדיטציה. לא הייתי מאמין שאני אגיד את זה, אבל מדהים מה שמדיטציה יכולה לעשות. המורה שלי, כמה שזה יישמע מוזר, הוא קושניר. אחרי שנים שלא עבדתי איתו ראיתי איזו דרך ארוכה הוא עבר. יש לו ממש פרסונה חדשה. אני עושה את זה לפני הצגות, כשאני עייף, מוטרד או לפני משימה קשה שאני צריך להגיד למישהו משהו לא נוח. הפרנציפ הוא לתת למוח לא לחשוב. זה נותן לי המון כוח. למרות שאני לא פוסל שעוד אלך לפסיכולוג. הפעם הראשונה שהייתי אצל פסיכולוג הייתה בגיל 30 כי הרגשתי שאני יותר מדי טוב לאחרים, שאני מוותר על עצמי בקלות. הלכתי ללמוד להגיד לא. אחר כך היו גם טיפולים עם סנדרה, ללמוד לחיות בבית כמו שלנו".
הילדים ידעו שההורים בטיפול זוגי?
"בוודאי. בשלב מסוים הבאנו אותם למחלות שלנו. אני חושב שזה עזר להם להבין שזה בסדר שההורים לא מספיק מבוגרים לפתור את הדברים לבד. לילדים זה לא היה קל, אבל אני בטוח שהיום הם בגיל שהם מאוד אוהבים אותנו. זה הישג חינוכי לאור העובדה שהם גדלו בבית לא קונבנציונלי שבו ההורים יוצאים בכל ערב להצגה במקום להקריא סיפור. בגלל רגשות האשמה שלנו, הרשינו להם להישאר ערים עד שנחזור וזה גרם להם לבלבול עם עניין הגבולות. מצד שני, הם יצרו לעצמם עולמות נוספים והפכו להיות אמנים בעצמם. אני חושב שבסוף גם הצלחנו להיות החברים שלהם, למרות שזה לא תמיד כזה מומלץ".
מיכאל מפתח קריירה של שחקן, ואלמה מנסה את כוחה בעולם האופרה של ניו יורק. אתה מקנא בילדים על כך שיש להם חיים מקצועיים שלמים לפניהם?
"זאת שאלה מעניינת. אני מקנא על השפע שיש להם היום, על האופציות שלא היו בתקופתי, אבל ממש לא מקנא בצעירות שלהם. כל החרדות שלפני בכורות, חודש שפתאום אין עבודה או כל מיני התעסקויות מטופשות של מההוא ביקשו חתימה וממני לא.
אני חייב לומר לך שאני מאוד מרוצה מהגיל שלי. אני מסתכל על המסך ורואה שם פתאום סבא, למרות שאני לא מרגיש ככה ביומיום. אני מאוד מאושר מהתפקידים שאני מקבל היום. הם הרבה יותר מאתגרים מאלה שבצעירותי. לפעמים גם הרבה יותר נועזים. אני רק מקווה שהתפקידים של האבא לא יעברו מהר מדי לתפקידים של הסבא. פעם פחדתי מהבגרות ומהזקנה כי ראיתי שחקנים מבוגרים שהערצתי עושים לקראת הסוף תפקידים מיותרים ומתקשים להתפרנס. הנחמה שלי כרגע היא שמציעים לי תפקידים טובים.
יש הרבה יתרונות לגיל. פחות מפחדים. אני כבר לא מתבייש במה שאני אומר. לא מתבייש לשגות. פעם ניסיתי לא לספר עליי דברים בראיונות, לא לחשוף. הייתי עורך הדין של עצמי. בחמש השנים האחרונות אני משוחרר. הצעירים סללו את הדרך הזאת עבורי. הצעירים היום לא מתביישים במה שהמבוגרים מתביישים. הם הרבה יותר פתוחים ומעיזים. זה לא סתם שהקולנוע שלנו הגיע למקום שמסקרן את העולם. יוצרים צעירים עושים סרטים חזקים כמו 'חופשת קיץ', 'הדברים שמאחורי השמש' או 'ביקור התזמורת' בלי לעשות חשבון. גיליתי שזה מאוד משחרר לא לחשבן".
מאיפה אתה מוצא אנרגיות בגיל 56 לעבוד כמו מטורף?
"הרצון להספיק. היום יש לי כושר לעשות הצגה פיזית כמו '39 מדרגות', עוד חמש שנים אולי לא. יש לי כוחות כי יש לי עוד לא מעט חלומות. נשאר לי לשחק שקספיר, לביים סרט קצר, להוציא אל הפועל תסריט לסדרה שכתבתי, ערב יחיד שאני רוצה לעשות ואולי אפילו להיות סטודנט לקולנוע. יש לי עוד הרבה תוכניות".
רגע לפני שאנחנו נפרדים לשלום הוא מבקש עוד שתי דקות. "אתה יודע, עם כל הכבוד להוליווד, 'זהו זה' היה עבורי ה-דבר", הוא מרצין לפתע. "הם מאוד מאוד חסרים לי היום. עברתי הרבה דברים מאז, אבל לא מצאתי קבוצה כזאת של אנשים מבריקים בשום מקום. אין כמו ההבחנה של גידי בין איזה חומר הוא טוב ואיזה רע, הגאוניות של דובל'ה להבין איך בונים פואנטה, לא ראיתי אף שחקן זריז וקל תנועה כמו קושניר ואין אח ורע לבראבא שהוא פשוט על טבעי והיחיד מ'זהו זה' שלא התיישן בכל השידורים החוזרים. אני מאוד אוהב אותם. אני מתגעגע".
נא להמתין לטעינת התגובות
