"אני הכי סקסית שהייתי אי פעם"
בגיל 38, עם שתי ילדות קטנות, אסי לוי כבר לא צריכה סנסציות כדי להרגיש שהיא חיה. לא ריקודים על הבר, לא סמים (שהיא כמובן מעולם לא עשתה) ולא בחורים מתחלפים. היא סוף סוף בקונצנזוס, והכול בזכות אביבה, אהובתה. לא בטוח שהיא לגמרי מרוצה מזה
"אתה בסדר? אתה נראה עייף", היא מאבחנת בחדות. "לא, לא, אני סבבה", אני עונה ומקלל אותה בלב. "אני לא בן אדם שצריך הרבה שעות שינה", היא מתיישבת ומיד קופצת למזוג לעצמה עוד ערק, "לישון זה כמו למות. בזבוז זמן. יכולים לקרות מלא דברים מעניינים בזמן שאני לא פה. אני שונאת לישון, אתה מבין את זה?".
מבין, בטח שמבין. יש סיבה להפרעה הזאת שלך?
"אני חושבת שזה קשור למשהו מהבית. גדלתי עם הורים, בעיקר אמא, שנורא קידשה את עניין העבודה בכל תנאי ובכל מחיר, ואת התחושה שכל רגע שלא עושים בו משהו הוא בזבוז. אני גם סוג של היפראקטיבית, מתרוצצים לי כל מיני שדים בראש וקוצים בתחת. אני מאלה שבאמת אין להם בעיה לקום בבוקר".
אמרו לי עלייך: "אסי הייתה יכולה לבלות כל הלילה, לעשות את הסמים הכי קשים ואז להתקלח וללכת לאודישן או לפגישה הכי סחי בעולם". מסכימה ?
"אתה מנסה לגלות עכשיו אם עשיתי סמים ".
אני? מה פתאום. אני לא כזה עיתונאי. עשית סמים?
"מה פתאום", היא מחייכת בשובבות ושולחת מבט מתגרה, "אני נגד סמים".
אה , כן. ומה בנוגע לאנרגיות הבלתי נדלות בתקופת הבליינות?
"לא יודעת אם הייתי באמת כזאת בליינית מטורפת כמו שעשו ממני. ברור שהייתה תקופה שביליתי הרבה ושתיתי הרבה ורקדתי הרבה ופגשתי הרבה בחורים. אבל זה לאו דווקא יותר ממך או ממישהו אחר".
יש גופות שמבלות יותר ממני.
"טוב, אז אנשים אחרים. לתקשורת היה נוח להציג אותי בתור אחת כזאת. עצוב שאנחנו ככה בישראל. מחפשים כל הזמן לשים תגיות ותוויות על אנשים ולהפוך אותם למשהו שטחי ופשטני כזה. 'ההוא הומו', ההיא בליינית מטורפת'. יש באנשים יותר מזה".
אבל את גם הרווחת מזה. התיוג הזה נתן לך פרסום, מדורי רכילות, הזמנה לאודישנים.
"בחיים לא עשיתי כלום מתוך כוונה שמשהו ייצא מזה. ביליתי כשרציתי והפסקתי כשרציתי. אם הרווחתי או לא זה לא רלוונטי, כי זו לא הייתה בחירה שלי".
בחרה או לא, שמה של אסי לוי הוזכר במשך שנים רבות בהקשרים האלה. ארכיון הכתבות שלה, גם עשור אחורה, עמוס בסנסציות. אסי בליינית, אסי פרובוקטיבית, אסי מוותרת על חיי הלילה, אסי מתברגנת, מתחתנת, מתעברת, יולדת, מתגרשת. וכל הזמן הרפרור לילדה הרעה של תחילת שנות ה-90 ואמצען, שהייתה רוקדת על הבר במועדון השחיתות.
בשנת 2000 התחתנה עם יניב קאופמן, ילדה שתי בנות, וב-2006 נפרדה ממנו בגירושים קשים שכללו בתי משפט והשמצות הדדיות בעיתונות. "ממש שנאתי את זה", היא אומרת על הכתבה שבה דיברה על בעלה באחד המגזינים הנחשבים, "אבל הם הציבו את זה כתנאי לקיום הריאיון והייתה לי מחויבות ליחסי הציבור של 'אביבה אהובתי', אז ניסיתי קצת להתפתל ולדבר יותר על עצמי ופחות עליו. עדיין זה היה לא נעים".
עכשיו היא לבד, אם חד הורית לליהיא וזואי, בנות חמש וחצי וארבע, וממש לא מתגעגעת לימי חוסר האחריות ההם. "אני דופקת חשבון רק לבנות שלי. אני לא ארקוד בעירום על הבר, ולא שעשיתי את זה פעם, ולא אארגן מסיבות פרועות בבית שלי כשהבנות שם. באתי, ראיתי, כבשתי. גמרתי עם זה".
לא מסובך יותר לפגוש בחורים כשיש ילדות קטנות?
"להפך, תאמין לי. קיומן של הבנות דווקא עוזר לי, זה סוג של פילטר איכותי כזה. פעם הייתי צריכה לסבול כל אהבל פה עד הבוקר, אבל היום אני יכולה להגיד 'רגע רגע, יש לי בנות, אצלי לא ישנים', ולשלוח אותו לדרכו כבר בלילה. לא עדיף? הלוואי שהייתי מרגישה כל כך חופשייה לעשות את זה פעם. וחוץ מזה, אם כבר רמזת, אז אני דווקא לא לבד".
סקופ !
"זה לא משהו שאני יכולה לדבר עליו. בוא רק נאמר שרגשית אני ממש בזוגיות, ומפה אני נוסעת אליו, אז בגלל זה אני ככה מחויכת".
יש ללוי עוד כמה סיבות להיות מחויכת. למשל, השתתפותה בעונה השנייה של "בטיפול", סדרת הדרמה המופתית של הוט, שעולה השבוע לאוויר. בנוסף היא מצטלמת לסדרה "שירות חדרים" של רשת, ומשחקת בתפקיד ראשי בשלאגר "קפה ערבה" של תיאטרון בית ליסין.
"מבחינת נקודה בזמן", היא אומרת, "דברים התחילו לקרות אחרי 'אביבה'. ההצלחה המדהימה של הסרט עשתה למעני יותר משיכלו לעשות אלפי הצגות תיאטרון. לא עניין אף אחד ששיחקתי
אבל היה שלב, לפני "אביבה", שלא רצו אותך לתפקידים האלה.
"לכל שחקן יש נקודת פריצה שבה הוא נעשה יותר מקובל על קהל. לליאור אשכנזי זה היה עם 'חתונה מאוחרת', לאיילת זורר עם 'האסונות של נינה' ולי עם 'אביבה'. חוץ מזה, ניסו תמיד לתקוע לי תדמית של אישה קשת יום מאיזו עיירה דרומית, בגלל שאני פרענקית וכהת עור. ואני, מה לעשות, נולדתי במשפחה עשירה וגדלתי כילדה מפונקת ברמת גן".
לוי , 38, היא יורשת גאה של מקור הטפטים, אימפריית נייר וטפטים מרמת גן, ובוגרת הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. "היא באה לאודישנים רק כי הייתה מאוהבת באקי אבני שלמד איתה באותו מחזור", מספר לוינשטיין, ולא ברור אם הוא צוחק. "לי ולאקי היה איזה סיפור בשנה א'", נזכרת לוי, "אבל היינו מרוכזים מדי בעצמנו בשביל לקרוא לזה אהבה. אני אוהבת את יורם ומודה לו מאוד, אבל הסיפור הזה הוא קצת המצאה שלו".
אני מדמיין או שיש איזה מתח לא פתור שם?
"לא הייתי בדיוק פייבוריטית שלו בבית הספר. הייתי מאוד קשה ופרועה, ואני לא חושבת שהוא התעניין בי במיוחד כשחקנית". לוינשטיין: "נכון שלא ראיתי אותה כסטארית בהתחלה. חשבתי שהיא הלכה ללמוד תיאטרון פשוט כי זה היה אין. אבל בשנה ג', כשהתחילו ההצגות מול קהל, היא התחילה לפרוח ואז גם אמרתי לה שהיא שחקנית טובה. יש שחקנים שפורחים מאוחר, הרי גם מחוץ לבית הספר לקח לה זמן לפרוץ".
"אף פעם לא בדיוק סימנו אותי ככוכבת", מודה לוי, "אז היום לפעמים יש לי איזה צורך להוכיח לאנשים, להראות להם. מילא יורם, לפעמים זה אנשים שלא היית חושב שבכלל אכפת לי מהם".
כמו מי?
"הייתה לי מפקדת בצבא שממש התעללה בי. ממש. פגשתי אותה ברחוב לפני כמה שנים והיא קפצה עליי בהתרגשות ומחמאות והמון אהבה. חייכתי ואמרתי תודה. ממש בער לי בלב להוציא הכול ולהגיד לה כמה אני שונאת אותה ואיזו זונה היא הייתה אליי, אבל לא הצלחתי. ישר חזרתי לסטטוס ההוא של החיילת. שנאתי את עצמי על זה אחר כך".
לוי באמת הוכיחה. משחקנית משנית בתיאטרון ואזוטרית בטלוויזיה, היא הפכה בשנתיים האחרונות לאחד השמות החמים בשוק. לא עוד תפקידים צדדיים או הפקות פרינג' קטנות, עכשיו יושב לה משקל כבד על הכתפיים. "יש חרדות, או לפחות היו", היא מודה, "במיוחד אחרי 'אביבה'. ככל שהצלחתי יותר ככה היו יותר חרדות. אחרי 'אביבה' כל כך פחדתי, שאמרתי לא לכל הצעה ולא עשיתי כלום".
שמי זרחין, הבמאי של'אביבה אהובתי', הוא האחראי העיקרי ליציאה של לוי מהמצב ההוא. "שמי אמר לי שאני חייבת להתחיל לזוז", היא מספרת. "אסי היא שחקנית גדולה. לא פחות ולא יותר, אולי בגלל שאין יותר", קובע זרחין. "בגלל ההצלחה של הסרט, היה ממש קשה ללכת איתה בשוק. היו צועקים לה 'אביבה מון אמור'. היא בן אדם טוטאלי והכניסה שלה לדמות של אביבה הייתה טוטאלית. היה לה טוב שם. הייתה מצטטת רפליקות מתוך הסרט סתם ככה באמצע שיחה. חוץ מזה שאני שותף לעשייה, אני חבר, ואמרתי את דעתי בכל פעם שחשבתי שהמצב נעשה מדאיג, והוא נעשה מדאיג. עכשיו היא סוף סוף מקבלת את מה שמגיע לה. אני מעריץ שחקנים כדוגמת אסי".
"כשהגיעה ההצעה של'בטיפול' כבר ממש לא יכולתי להגיד לא", היא אומרת, "זה הרי החלום הכי גדול שיכול להיות לשחקן. חצי שעה של מונולוגים לבד למצלמה. אתה יכול לשפוך שם את כל הקשת הרגשית שלך, זה מאתגר ומהנה נורא".
ב"בטיפול" היא טליה, עורכת דין קרייריסטית, מבריקה וקשוחה, ששומעת את השעון הביולוגי מתקתק, אבל לא מצליחה למצוא את הגבר הנכון. כשלוי מספרת שאחת החרדות של הדמות היא שלעולם לא תצליח ליצור זוגיות ארוכת טווח עם גבר, היא גם מוסיפה שהיא "לא דומה לי בכלל".
"מעניין שתת המודע שלך בחר להדגיש את זה בפניי", אני אומר לה בגאווה פרוידיאנית, אבל עליה זה לא עושה רושם.
"אולי עוד לא הצלחתי לשמר זוגיות לנצח נצחים, אבל כן הייתי הרבה זמן בזוגיות, הייתי נשואה והכול. אין לי פחד בעניין הזה, מה עוד שאני כבר אמא. כן התחברתי לחרדה הקיומית של טליה. הפחד שפתאום הכול ייעלם. אני יכולה לנסוע באוטו, לראות איזה הומלס ולחשוב שיש מצב שככה אני אגמור. ברחוב".
טוב , זה לא ממש רציונלי.
"נכון, אבל זה קיים. זה, והפחד להיות אמא לא טובה. להשקיע יותר מדי בקריירה ופחות מדי באמהות. להזיק לילדות שלי. גדלתי עם הורים שקשה לומר שהיו בזוגיות טובה ובריאה. זה יצר אצלי את החרדות האלה. אבל עם טיפול שאני עוברת כל החיים, אני לומדת לחיות עם זה. הדבר הכי נורא זה הורים שנשארים ביחד בשביל הילדים, או שמוותרים על דברים בגלל הילדים. ילד שגדל להורה מאושר, יהיה מאושר גם הוא. את זה אני מנסה לטפטף לעצמי".
הטלפון מצלצל. על הקו בתה של לוי שנמצאת אצל חבר ורוצה את אמא. אחרי כמה ניסיונות הרגעה, אסי מתנצלת, מפנה אותי למקרר, מבקשת שארגיש בבית ונעלמת להביא את הילדה. אני עושה סיבוב בבית היפהפה שלה בנווה צדק, מפנטז על הג'קוזי בחצר הפנימית המפוארת, ולגמרי מאמין שהאישה הזאת לא דופקת חשבון לשום דבר. אחרי רבע שעה היא חוזרת. הילדה שינתה את דעתה והכול בסדר. היא מתיישבת כאילו כלום ועונה על השאלה שזרקתי לאוויר לפני שהגיע הטלפון:
"האם זה מאיים להתבגר מול המצלמות והקהל, במיוחד כשהתחלת כאישה פרובוקטיבית כל כך".
" כשחקנית, ממש לא", היא אומרת, "להפך. יש יותר תחרות על תפקידים כשאת בת 20 מאשר כשאת בת 40. כאישה , פעם אולי הייתי אומרת שכן, אבל למען האמת אני חושבת שעכשיו אני הכי סקסית וכוסית שהייתי אי פעם. תמיד התחילו איתי, עכשיו מתחילים יותר. הסקס אפיל שלי מעולם לא היה יותר חזק. נראה לי שזה קשור לביטחון מסוים, לשקט נפשי. משהו שהגיע עם הגיל".
היא ניגשת למחשב שבו מתנגנת מוזיקה נון סטופ ומגבירה את הווליום של "אשכנזים בוכים בלילה", מאת האושיה המוזיקלית שבי זרעיה. לוי מתפקעת מצחוק. היא כל הזמן שומעת מוזיקה. גם כשהיא משחקת מתנגן לה שיר בראש. ככה היא בונה דמויות. וגם הייתה לה בשנות ה-90 המוקדמות להקה שנקראה "המזדיינות", עם ענבל פרלמוטר, טל גורדון ואיגי וקסמן, ומבחינתה, אף שההצלחה הגדולה הגיעה כשחקנית, היא קודם כול מוזיקאית. ל"שירות חדרים" החדשה של רשת היא גם כתבה ומבצעת את שיר הנושא, עם המוזיקאי הנרי (אלי מזרחי), שעבד בעבר עם שרית חדד, ריטה ועוד. לוי רוצה להשמיע לי את השיר, אבל מתלבטת, זו רק סקיצה ואני הרי רק עיתונאי. בסוף היא מחליטה שאני ראוי מספיק. השיר נשמע כמו פתיח קליט של סדרה. יותר מזה אני לא מבין. היא אומרת שבעתיד העיבוד יהיה יותר רוקנרולי, אני מאשר. "תגיד, אתה בעדי נכון?".
סליחה?
"אתה יודע איך זה שחקנים, כולנו צמאים לאהבה ומלאי רגשות וחשדנות. אז אני רוצה לדעת אם אתה בעדי או נגדי בכתבה הזאת. שאתה לא מחפש דברים צהובים ולהוציא אותי רע".
מה פתאום, להפך. תראי איך התאפקתי, אפילו לא שאלתי אותך על כל מיני נשיקות עם כל מיני בחורות בכל מיני ברים בשנות ה-90.
היא שוב מתעטפת בשתיקה, שולחת עוד מבט מתגרה ומחייכת. "אתה מוזמן מחר לג'חנון".
נא להמתין לטעינת התגובות
