תחת קונטרול
סערת רגשות בפסטיבל הבריטי בסינמטקים: הצופים ודאי ימחו דמעה מול סרטיהם החדשים של שון מדוז וקן לואץ' יגעו בצחוק מול הקומדיות של חברת "אילינג" הנושנה ויחסירו פעימה מול תיעוד מותו של סולן "גוי דיוויז' ן" איאן קרטיס בסרט "קונטרול"
איאן קרטיס לא היה בוב דילן. וגם ריי צ'רלס, ג'וני קש או דיאנה רוס הוא לא היה. ובכל זאת, זכה השנה זמר בריטי זה לביוגרפיה קולנועית מדוברת ביותר. "קונטרול", הבולט בסרטי הפסטיבל הבריטי שמתחולל כעת בארץ, מגולל מחדש את מסכת חייו הקצרים והמסוכסכים של קרטיס, שלפני שלושה עשורים שימש כסולן להקת "ג'וי דיוויז'ן", וטרף את חייו בחודש מאי 1980 והוא אז רק בן 23.על פניו, "קונטרול" הוא ביוגרפיה שגרתית למדי על אודות חיי אמן. בניגוד ל"אני לא שם" למשל, סרטו של טוד היינס על אודות בוב דילן, שמפרק לגורמים את חיי המשורר האמריקני ומרכיב אותם מחדש בשיטת שבץ נא ייחודית, הרי "קונטרול" עוקב בפרטנות כרונולוגית אחר שבע שנות חייו האחרונות של קרטיס, כאילו אינו אלא יומן אירועים.
חריגותו של סרט זה, והוא באמת כזה, נובעת מהאמצעים הקולנועיים שבהם בחר אנטון קורביין, שזה לו סרט הביכורים כבמאי, להעביר באמצעותם את תקציר חייו הטרופים של הזמר הדכאוני ביותר בזרם המוזיקלי שכונה פעם פוסט- פאנק.
בצילומי שחור לבן קונטרסטיים - תוצאה של עיבוד במעבדה לסרט שצולם במקורו בצבע - ותוך הדגשת הניכור הצועק לעזרה של הפרט האנושי, אפילו בסצינות ההמונים המשולבות בסרט, מצליח קורביין לבודד את הגרעין הדוסטויבסקאי, שהזין את חייו ויצירתו של קרטיס. קורביין יליד הולנד, שנודע כצלם סטילס וכמעצב של סרטוני וידיאו ל"נירוונה", " מטליקה" ו"דפש מוד", כולא בתוך התמונה הפילמאית המחושבת כל כך תחושות של אנרכיה, ייאוש ואובדנות, מהסוג המוכר מעבודותיהם של אלן גינסבורג או ויליאם בורוז, שעבור קרטיס היוו דגם עיקרי לחיקוי.
סם ריילי, המגלם את קרטיס שלא אחת סבל מהתקפים אפילפטיים על הבמה, מיטיב להעביר את האווירה של הליכה על חבל דק, ואת תחושת ארעיותו של האמן הפועל בעולם פוסט -תעשייתי ופוסט-אידיאולוגי. לשבחים מיוחדים ראויים מארגני הפסטיבל הזה- אנשי המועצה הבריטית המקיימים אותו זו השנה השמינית ברציפות- בגין שילובו של סרט תעודה באורך מלא, "ג'וי דיוויז'ן", שהופק השנה בנפרד מ"קונטרול", וכמו משלים את הפערים האינפורמטיביים על אודות נסיבות חייו ויצירתו של קרטיס.
לצד ראיונות עכשוויים עם שותפים לעשיית המוזיקלית של להקת "ג'וי דיוויז'ן", משולבים בסרט התעודה קטעי סרטים והופעות טלוויזיוניות של הלהקה, שפעלה בין השנים 1976- 1980, ובכלל זה תמונות שקורביין, בגלגולו הקודם כצלם סטילס, צילם את קרטיס המנוח. הזמר התאפיין בתנועות ידיים משונות, רובוטיות, המזכירות הן טיפוסים מתוך "מטרופוליס" של פריץ לאנג והן את הופעותיו העתיקות של שולץ האיום בדאונטאון תל אביב.
"קונטרול" נחתם בחודש מאי 1980, בהתאבדותו בתלייה של קרטיס, אקט שכאילו בא לציין שנה לעלייתה של מרגרט תאצ'ר לשלטון בבריטניה. בדיוק שלוש שנים לאחר ההתאבדות ההיא נפתחת עלילתו של "זאת היא אנגליה", הסרט הבולט האחר שיוצג בפסטיבל הנוכחי, סרט שכולו בבחינת אנליזה למקורות התאצ'ריזם המקולל, ולהשלכותיו הקטלניות מהבחינה החברתית.
גיבורו של סרט זה הינו נער בן 12, המיותם מאב שנהרג במהלך המלחמה המופרכת על איי פוקלנד, שנערכה זמן קצר לאחר עלייתה לשלטון של תאצ'ר. הנער נטול האב מתעקש למצוא לעצמו תחליף אב, ואותו מספקים לו בשפע חברי כנופיה פשיסטית של גלוחי ראש, שאליהם מסתפח הילדון.
אזכורם של גלוחי הראש רלוונטי לא רק בקשר ל"זאת היא אנגליה", אלא גם לנוכח פועלם המוזיקלי של איאן קרטיס ועמיתיו ללהקת "ג'וי דיוויז' ן". אלה הואשמו לא אחת בטיפוח ובהפצה של השקפת עולם ניאו- נאצית, שהיתה מגובה בטקסטים על אודות הערצת רודולף הס ואנשי חוגו. עצם בחירת השם "ג'וי דיוויז'ן" היה בה כדי להעיד על כך. זהו הכינוי (בתרגום לאנגלית) שסופר השואה ק. צטניק נתן בספרו "בית הבובות" לאגף הזונות היהודיות, שהיו אמונות על עינוג אנשי הס.ס. במחנות הריכוז.
ובחזרה ל"זאת היא אנגליה", שמשתדל לשרטט בקפדנות לקטנית של ארכיבר פדנט את הפרופיל המתהווה של ניצן פשיסטי. זהו ילד שעדיין חף מכל אשמה, שהמשטר התאצ'ריסטי סולל עבורו הרבה דרכי ביטוי הנובעות מתחושות הניכור הקיצוני כלפי המדינה ומנגנוניה השונים. באותם ימים רחוקים, רק לפני חצי יובל שנים, דומה היה שכמו על פי הוראה מלמעלה, החליטו להתייצב כנגד אזרחי בריטניה ולמעוך את הרכיב האינדיווידואלי בחיי היחיד. שון מדוז, מהתקוות הקולנועיות הבולטות של בריטניה, שביסס סרט זה על זיכרונותיו האישיים, ייוצג בפסטיבל גם עם סרט מעניין קודם שלו "בנעלי המת", אותו יצר לפני כשלוש שנים.
קן לואץ', בסרטיו הגדולים ממש ( "ריף ראף", "גשם של אבנים", "סיפורים מהמסילה" ), היטיב לתעד ולהגדיר את המהות הפנימית של המאירה התאצ'רית, שלא באה לעולם אלא כדי לחסל סופית את הממד האנושי שעמד בבסיס היחסים בין בני האדם, כשאלה עדיין לא היה רק ספרות במאזנים השנתיים של הגלובליזם. בסרטו החדש, "זה עולם חופשי", הנחשף אף הוא בפסטיבל הנוכחי, משתדל לואץ' להעיף מבט מודאג על החברה בימינו אנו, כאשר הערבות ההדדית בין בני האדם אינה עוד אפילו בגדר של שמועה. גיבורת סרט זה היא לונדונית צעירה
למעשה זהו סרט על העבדות בת זמננו, ועל סוחרי העבדים המניעים את גלגלי בועת הגלובליזם והקפיטליזם החזירי. לואץ' הספוג געגועים למדינת הסעד הקלאסית ולערכים האבודים של הסוציאל-דמוקרטיה, השתדל שלא לייצר סרט מחאה שגרתי, והוא מעדיף להתבונן במציאות הכלכלית המייאשת דווקא מבעד לעיניה של סוחרת העבדים. התוצאה לא ממש נוסקת לרמות המופלאות של סרטי לואץ' הגדולים, ולמעשה "זה עולם חופשי" יכול היה להסתפק בנישה של דרמת טלוויזיה.
שלושים סרטים יוצגו בסינמטקים של חיפה, ירושלים ותל אביב במסגרת הפסטיבל הזה, שמקדיש פינה חמה לעבר המפואר של הקולנוע הבריטי-לקומדיות הקלאסיות שיצאו מאולפני "אילינג".
בשלהי שנות ה-40 ועד אמצע שנות ה-50 היווה המותג "אילינג" תו איכות לקומדיות מתוחכמות, ציניות, מקבריות, וכאלה שהכניעו את פגעי הזמן. תחת הנהלתו של המפיק מייקל בלקון (הסבא היהודי של דניאל דיי לואיס) פרחו אז ב"אילינג" הקריירות של במאים כאלכסנדר מקנדריק, בזיל דירדן, צ'רלס קריצ'טון, הנרי קורנליוס ורוברט האמר. סרטים דוגמת "האיש בחליפה הלבנה", " כנופיית לבנדר היל" או "האקדוחן האדיב" הפליאו להציג את הבריטים במלוא שנינותם.
הפסטיבל יצדיע לאולפני "אילינג" עם ארבע קומדיות מזהירות. "ויסקי בלי סוף" (של מקנדריק), "דם כחול" (האמר), " דרכון לפימליקו" (קורנליוס) והפנינה שבכתר-"ליידי קילרס" שמקנדריק יצר בשנת'55. חבל רק שטעמה המשובח של קומדיה שחורה זו עומעם בשנים האחרונות, זאת, בשל הגרסה האמריקנית הגרועה שהאחים כהן הכינו לסרט. לשכוח את הכהנים, להתרכז במקנדריק.








נא להמתין לטעינת התגובות


