הקרב על הדיווה
דיווה נגד דיווה: הדיסק החדש של שירי מימון פגש השבוע את זה של ריטה על מדפי חנויות התקליטים. איתי שטרן מתהפך על היוצרות
שתיהן החלו את הקריירה בגיל צעיר מאוד (בוגרות להקה צבאית), שתיהן כיכבו באירוויזיון (מימון נתנה את הופעת חייה, ריטה עד היום מצטערת על השתתפותה בו), שתיהן קיבלו לחנים מרמי קלינשטיין (על ריטה לא נרחיב, מימון קיבלה את "לאן שלא תלכי" שהפך להיט ענק), שתיהן כיכבו במחזות זמר רפרטואריים (ריטה הייתה "גבירתי הנאווה", מימון הפכה לחברת "הלהקה") ושתיהן החלו את דרכן המוזיקלית עם דחיפה עצבנית מצדו של רוני בראון ו"הליקון".
כמובן שלא מדובר במקרה. ריטה, שנאלצה לנגב מעל פניה את דליי השופכין, לאחר שהוציאה את "חמצן", חזרה לעשות חשבון נפש לפני שהוציאה את "רמזים". מימון, לעומתה, יכולה הייתה לנצל מומנטום של אלבום מצליח, ובכל זאת בחרה לחשוב היטב מה היא עושה כצעד נוסף בקריירה המוזיקלית שהחלה בהצלחה. התוצאה: השהיה של שנתיים ועבודה מאומצת על אלבום סולו תוצרת "הליקון".
ובכל זאת, חשוב לציין: שירי וריטה בחרו מראש לשחק במגרשים שונים. הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינה הפקתית מדובר בז'אנרים שרחוקים מרחק רב זה מזה. בזמן שמימון ניסתה להגיש אלבום סולו מהוקצע עם מחוות לאלישיה קיז את ג'יי לו, עשתה ריטה פניית פרסה והעלתה באוב זמרות כמו אמיליאנה טוריני ואמיילו האריס. או בשתי מילים: התהפכו היוצרות.
בואו נעבור רגע על כל יצירה בנפרד: "רמזים" הוא אלבום גורלי עבור ריטה. לאחר שמחזרה עד זרא את להיטיה הענקיים משלושת אלבומיה הראשונים, לכולם היה ברור שמישהו פה צריך לבוא עם הברקה. המישהו הזה התברר כעברי לידר שנבחר כמפיק מוזיקלי. מכיוון שריטה היא קודם כל זמרת מבצעת, הרי שלתפקיד הזה יש משמעות עמוקה. משמעות שמקבלת כאן נוכחות
מבלי שיתעלם מגודל הציפיות, ועם לא מעט יחס מועדף לזמרת האהובה עליו, לידר תפר כאן גרדרובה אלגנטית במיוחד לאישה שמולו. "כאילו היא לוחשת לי אל תוך האוזן בסלון", כך הוא הגדיר את הסאונד של האלבום החדש. וכך קרה.
יש כאן הרבה מאוד שירים יפים. הטוב והמרגש שבהם הוא "אם היית" שייחקק לבטח כאחד מלהיטי הנצח של ריטה. עם פריטה עדינה ונוגה של גיטרה אקוסטית המבוססת על לחן של רמי קלינשטיין, ריטה נותנת כאן תצוגת תכלית של מה שאפשר לעשות עם קול גדול במשקל קטן. גם "אני גרה מול המים" (עם מיליותיו הקסומות של יוסי בנאי) ו"אחרי שאהב" מצטרפים לאותה נישת פולק עדינה, המבקשת להראות את פניה הלא מאופרים של הדיווה. מצד שני, וכאילו כדי להרגיע את הטמפרמנט העז, תוכלו למצוא את "מחכה" שהלחין וכתב עידן רייכל, יחד עם "למד אותי לרקוד" שמבקשים להטעין במעט חום את המצברים האקוסטיים של לידר.
שירי מימון, לעומת ריטה, עוד לא ממש הספיקה ליפול. בדיוק בשל כך ההבטחה שנתלתה בה רק הלכה וגדלה בשנתיים האחרונות. מפה לשם, התברר כי הקריירה הבינלאומית בפתח (לעתים, קללה עבור אמן ישראלי) ושהגברת הצעירה מצאה לה מפיק-על בשם סטיב גרינברג. אותו גרינברג, שגילה את ג'וש סטון (אחת הכוכבות הכי גדולות של עולם האר אנ' בי בשנים האחרונות), החל לעבוד איתה, כשבמקביל נתפר לה אלבום ישראלי, אותו תוכלו לרכוש לא דרך חברה סלולרית.
"רגע לפני ש.." הוא אלבום נקי. אין בו בדל חספוס. מימון, שהצהירה כי בכוונתה ליצור אלבום נשמה, אספה לא מעט תקליטים של ארתה פרנקלין ודסטי ספרינגפילד רק כדי לגרוס אותם בפח המיחזור וליצור אלבום מלא מניירות, כשהיא מלהטטת בקולה הגבוה. יועד נבו, מומי לוי ואסף דר הבינו שמימון זקוקה כאן להפקה בוהקת. גם הם הצליחו לנחש שבחורה צעירה עם טעם מוזיקלי מבולבל לא תוכל ליצור לעצמה סדר יום של ממש. בתגובה, לקחו את ארגז הכלים שלהם ותקתקו לה יופי של עטיפה.
כבר בשיר הראשון, מימון פותחת עם רצועת אר אנד בי מתקתקה ("זה לא מה שהבטיחו לי"), שם היא משחקת במחבואים עם הקול שלה. כשהיא מגלה שהוא נדחק לפינה, היא עולה ועולה עד להתפקע. הקצב טוב, המילים קליטות, הבאסים מתיישבים לא רע על המילים (שמצליחות לא להישמע נורא טיפשיות) ובאופן כללי, הכול נשמע די מבטיח. לאחר מכן מגיע "שבי לרגע", שלוקח את מימון לאגף טיפה יותר בלוזי ומביא איתו איזו דגימה (מדומה) מתוך "What It Feels Like For A Girl" של מדונה.
רק לאחר מכן מתחילות להגיע הפלטות: "יותר טוב לסלוח" נשמע כמו שיר חצי אפוי ונטול שפיץ, "לילה" ו"רציתי שתדעי" הם טעימה מיותרת מהאגף הלטיני ו"תאהבי קצת את עצמך" נשמע כמו שיר מחווה לגלי עטרי (מהצד הלא מחמיא שלה). הבעיה העיקרית באלבום נובעת, ככל הנראה, מהעובדה שמימון לא באמת הצליחה לגבש לעצמה נייר עמדה מוזיקלי. היא התמסרה, כמו ילדה טובה וממושמעת לידיהם של המפיקים. ממש כמו בריטני ספירס וקיילי מינו גם מימון חשבה לסמוך על המפיקים שלה בעיניים עצומות. חבל שהיא לא עובדת עם דאנג'ה.
בואו נסכם זאת כך: "רמזים" הוא האלבום הכי טוב של ריטה מאז "ימי התום". האלבום השני של שירי מימון, לעומת זאת, מצליח להתעלות אל מעל הבינוניות השוטפת, אך לא באמת מצליח לפלס את דרכו לליגה בה היא מתיימרת לשחק. כך קרה ששתי זמרות מבצעות עם יכולות מוכחות וטונות של אמביציה הגיעו לשלב הגמר.
האחת, לראשונה בחייה, הבטיחה לא לדפוק חשבון לאף אחד, הלכה עם האמת שלה, לקחה את גורלה בידיה ושלחה את המניירות לחלל אל מען לא נודע. השנייה, צעירה בהרבה, ביקשה ליצור אלבום משופצר, נגיש, זוהר ומלא ברק. מרוב כוונות נשארו לה בעיקר המניירות. ותכנון לאלבום בינלאומי. נראה לי שיש לנו מנצחת.
נא להמתין לטעינת התגובות
