חנהל'ה בלבלה
קחו את חנה לסלאו, שלחו אותה לירדן, הוסיפו בדואים, גמלים ואחת רנא רסלאן. מה קיבלתם? תקרית דיפלומטית. ולחלופין: העונה החדשה של הסדרה "פעם בחיים"
"הגעתי!", היא מכריזה ומדדה למטבח תוך נקישות זריזות בעקביה. "הבאתי גבינות ומפיות, אוסקר! תאכל משהו!". העקבים ממשיכים להינעץ בקול במרצפות, ולסלאו מתרוצצת סביב אב הבית בפאניקה. הדיאלוג ביניהם נשמע כמו להיט כושל של צמד ראפרים. כל "אוסקר, תזיז את זה!", מעורר "טראח!" מכיוונו, כל "תדחף את זה!" זוכה ל"פלאח!" בתגובה , וכשהבלינג-בלינג של לסלאו מת למחיאות כפיים היא פולטת "יופי, תודה". לרגע מתפשטת דממה חשודה ואני נחרדת שמא אוסקר נמחץ תחת המדיח, אבל אז אוקטבות הסירנה של לסלאו חוזרות להדהד. "לא!", היא מתחרטת, "תכניס את זה! הנה, ככה!". כשהטראחים והפלאחים מקרקשים פעם אחת אחרונה, חנה מרשה לעצמה לעמוד במקום. "איי, סידרת את זה", היא מתנשפת, "טוב".
עכשיו, כשמשבר ה"זה" נפתר וכל המצרכים חדרו לארונות בשלום, נאנחת הלסלאו בהקלה והעקבים מתקרבים לעברי באימה. היא נוחתת בסלון מפורכסת, מתוכשטת וחנוטה במעיל פרווה מנומר ועצום. ככה זה, יש כאלה שחוזרים מהמספרה בטרנינג שעיר ופירורים צהובים בעיניים, ויש כאלה שחוזרים משם בלוק של בודהה מטאלי מניו דלהי. "בוא'נה, את רזה עד כלות", היא סוקרת אותי בגועל, "את אנורקסית?".
לא, זה חרדות.
"אין לי חרדות. כלומר, יש לפעמים ספקות, אבל לא חרדות. ואם יש תקופות של עוגמות או עצבות או התלבטות, אז ההפך, התגובה שלי היא אכילה".
חבל, חרדות זה מרזה.
"אבל אין לי חרדות! לא מכירה את זה. אני סובלת מחום, גם עכשיו חם לי. את לא רואה?".
לא.
"חם לי! אני אדם שחם לו!", חנה שולפת מניפה ענקית ותולה בי מבט אומלל. "נורא חם לי. ביוני אני אהיה בת 55".
אה, חשבתי שהמניפה זה קטע.
"תיגעי בי במצח, תיגעי בי!".
אוי, נכון.
"אני מים!".
לסלאו בהחלט חמה. מאז הקאמבק המדובר ההוא ב"השיר שלנו", הזכייה המפתיעה בפסטיבל קאן והטוק שואו "תפנו מקום לחנה לסלאו", השחקנית והבדרנית חורשת עבודה. בקרוב ייצא הסרט ההוליוודי בכיכובה, "אדם בן כלב", יש לה כבר סוכן אמריקני וסרט צרפתי עתידי, היא מתכוננת לדרמה קומית יומית חדשה ולשתי הצגות תיאטרון ("אני לא יכולה לדבר על זה, אבל תיאטרון יותר מעניין מהבימה"), ומתלבטת אם להגיד "איי דו" ל"רוקדים עם כוכבים" ("יורדים הרבה במשקל, אבל זה כל ערב לעבור מבחן ולא במגרש הביתי שלך, למרות שאני רוקדת נהדר"). אבל כל זה פחות רלוונטי, כי מ-13 בחודש , בסדרה "פעם בחיים", לסלאו תגלם את הדמות המעמיקה והמורכבת ביותר בקריירה שלה) חנה לסלאו בלי איפור.
גם בעונה השלישית של הדוקו הסדיסטי והמשעשע שישודר ביס ישראלי, שוגרו חמישה זוגות מוכרים לאתרים שאפילו ז'אן פספרטו התעלם מהם ב-80 יום שלו. ליאור שליין וגורי אלפי הוקפאו בקוטב הצפוני, רותם אבוהב
לסלאו עוצמת עיניים בדרמטיות ומנסה לחזור בזמן למדבר. "בהתחלה מאוד חששתי מכיוון שחם לי, אבל אמרתי 'גיב איט אה טריי'", היא משחזרת. "אתה קם בחמש בבוקר, מצחצח שיניים ומתקלח עם כוסות מים, ובלילה זה כפור אימים שאת לא מבינה. וקנו לנו שקי שינה בהכול בדולר, זה היה כמו נייר פרגמנט, קפאנו. היו סופות בלילה בכל המדבר. בוקר אחד אני קמה וכולי גידי קרח והעיניים שלי התנפחו, והלכתי ואמרתי 'אני רוצה הביתה'".
בטח סגרת סעיף בחוזה על הליקופטר ליתר ביטחון, לא?
"לא, אבל ידעתי שאם אני לא אצליח להחזיק מעמד אז זה לא מחנה ריכוז. התנאים לא הפריעו לי, אני נורא חזקה. אני אוהבת את הנוחיות אבל אני לא מפונקת, אני יכולה לשרוד גם בתנאים מאוד קשים. בשביל לעלות על במה מול אלף איש, צריך לבנות כוח אדיר משלך ולסמוך על עצמך. ובמדבר הם חיים בתנאים שאת לא מבינה, אין מים זורמים, אין כלום. אבל אני שורדת".
מה יותר קשה, התנאים או השקט?
"השקט נהדר, למה? היו אינטריגות, היה מאוד דינמי, זה לא היה לגמרי שקט. קרה משהו קסום. בכל יום רכבנו על גמלים ועשינו עצירה אצל משפחה אחרת, והיה לי גמל נהדר, קראו לו קשת, גמל גבוה, יפה תואר, זכר. גמל הוא חיה משגעת כשאתה לומד להכיר. הם עושים רעשים כאלה - בעעכרג, בעעגדח. כמו ביוב".
איכס.
"שמעת אותם פעם? הם עושים רעשים מאוד מוזרים, הזכרים, כי זה כאילו מושך את הנקבות. יש שם איזשהו בלון שהם מנפחים אותו בתוך הפה - בלעעמק! בלעעבז!".
חנה, זה מגעיל, תפסיקי.
"נורא מגעיל. וכל העלייה לגובה שלו ממש מפחידה, זאת קומה שנייה, ובהתחלה הוא התחיל להתלהב וקיבלתי מכה חזקה בעצם הזנב, והרי עברתי ניתוח גב לפני המון שנים. תחשבי מה זה לרכוב על גמל כל יום בשביל בנאדם שעבר ניתוח גב! אבל אני רואה את עצמי בתור בנאדם רגיל".
לסלאו קמה פתאום מהספה, לופתת בידה את גבה התחתון ומדדה במצוקה לכיסא. "אז מה, אני אתחיל עכשיו להתנהג כמו אינוולידית?", היא מתעוותת. "אני הולכת על עקבים, אני רוקדת, אני עושה הופעות, אני לא רוצה לחשוב על עצמי כמוגבלת בגלל ניתוח גב. בקיצור לא יכולתי ללכת, לא יכולתי לשבת, זה הפך להיות מה-זה חמור. חודש וחצי אחרי סחבתי את ה'פעם בחיים' הזה. עברתי עכשיו לכיסא הזה כי כואב לי הגב, בסדר?".
בסדר גמור. כי המושג "קשה", במילון לסלאו, זוכה למשמעות שונה לגמרי מזו המוכרת לרוב בני התמותה. אז נכון, במדבר היא אמנם נאלצה להתמודד עם שינה בחיק זבובים ושועלים, אכילה בידיים מתוך עיסה רדיואקטיבית דוחה או ישיבה על שקים שנראו כמו אשכים של הומלסים, אבל היא טוענת שכל זה שטויות, והג'ונגל האמיתי הוא פה. כהוכחה, בדקות הבאות מנסה הטרזנית להזיז את השולחן וקוראת לאוסקר, משתדלת לסגור את הוויטרינה וקוראת לאוסקר, מדברת במקביל בשני טלפונים וקוראת לאוסקר, וכשאוסקר נוטש לטובת השבת שלו, היא מזמינה שולחן במסעדה ומייבבת לאיתמר, הבן הצעיר שלה, שהיא דובית. אחר כך היא תקבע שלמדבר יש קצב משלו, וטוב שכך. נהייתי צמאה.
"יום אחד רנא אמרה למוחמד לעצור והוא לא עצר, אז היא קפצה מהגמל, שי לוסט איט!", היא נזכרת. "פעם ראשונה שהייתי בורר, הרגשתי נורא טוב שעשיתי שלום בין הערבים. למדתי להכיר את הערבים. כל היום 'בכבוד שלי, בכבוד שלי'. פתאום הבנתי שכל תהליך השלום שלנו מתנהל לא נכון, אנחנו לא מבינים איך הראש שלהם בכלל עובד! אנחנו חושבים בכלל במושגים שונים! אנחנו צריכים לנהל משא ומתן יותר עם אנשים שמבינים את הערבים. עוד דבר שלמדתי זה שהם לא סולחים באמת".
חוץ ממציאת פתרונות לסכסוך ושחזור הסכם אוסלו-לסלאו, היה לאנרגטית מספיק זמן צהוב בשביל להתחבט בעוד סוגיות הרות גורל. "מה שהעסיק אותי מאוד במדבר זה הפן", היא מספרת. "ואז גיליתי את הבנדנה הזאת, את נופלת". לסלאו מפזרת את איבריה בבית ושבה לסלון עם בד אדום ומבוהל. "את רואה?", היא דוחסת את ראשה בהתלהבות. "תראי איזה פטנט! בלי קשירה, זהו, תביני, פטנט אדיר! אה?".
כן.
"כשהלכתי ללדת עוד לא היה לייזר, אז תראי מה חשבתי בלידה כל הזמן - שהמפשעות שלי יהיו מסודרות ושלא יתפסו אותי לא מוכנה. גם בניתוח גב, חמותי אומרת שהיא נכנסה אליי לחדר הניתוח לפני ההרדמה, וכשעמדתי להירדם אמרתי 'רותי, תביאי לי עיפרון שחור'. אז היא אומרת לי 'בשביל מה?', אמרתי לה 'אני נורא רוצה לשים קו בתוך העין, אני רוצה להיות יפה'. רציתי להיות יפה גם בניתוח! זה נורא מעסיק אותי".
למה, בעצם?
"המקצוע הזה נורא מפתח לך את זה. כשהגעתי ללהקה צבאית הייתי ג'וסי ולא קיבלו אותי, אמרו שאני מאוד מוכשרת, אבל נשלחתי לצוות הוויי כי לא הייתי מספיק חתיכה. ואז ראו אותי וזימנו אותי לבחינות לתוך הלהקה ומכיוון שהייתי כל כך מוכשרת אז לקחו אותי כבדרנית השחקנית. גט אוואי וויד איט, כאילו, שאני לא החתיכה. כי תמיד היו אומרים 'מה, גם את בלהקה?', והייתי אומרת 'כן, אני המוכשרת'. ואז נהייתי מה-זה כוסית ב'גבעת חלפון'".
אז זה לא הספיק לך, להיות את?
"ברור שהספיק לי, זה היה ערך מוסף. תראי, כשאני מסתכלת על אישה בגילי אני נראית אחלה. גם עכשיו, כשאני לא בדיאטה בכלל ולא שומרת, אני אוכלת מה שבא לי כבר כמה חודשים. אני צריכה לחזור לזה. מה שכן, אני מתאמנת תמיד. בואי, תיגעי. את לא מבינה, אני מפוסלת! תיגעי ברגליים, רואה? ובזרועות? נו ".
יו.
"אני כולי מאוד מעוצבת, מה שאת רואה, חזק. אני מתאמנת כמעט 50 דקות בכל יום, אני עושה מתיחות, כפיפות בטן וזה. זה לא ניתוחים, הכול מתוחזק".
תגידי, את לא מתעייפת מזה?
"אני עושה את זה באהבה, זה הגוף שלי, זה בריאות. במקום לדבר ולקשקש אצל פסיכולוג על מה שצריך, הנה. אחרי הגירושים עשיתי שיחות ומיציתי, כי אני אדם די בריא בנפשי בבסיס. ויש לי גם את הספא, שזה לאיזון הגוף. אני גם לא משזפת את הפנים שלי, לא רוצה להרוס אותם. בגלל זה במדבר השתמשתי בג'רנטיק, שזה יותר מקוסמטיקה, ובמייק-אפ עם טיטניום, שזה כמו ללכת עם גבס על הפרצוף".
אה, כי את פוחדת מקלוז-אפים?
"מה פתאום? למה? מה אני צריכה?", היא מזנקת מהכיסא בעלבון ונצמדת אליי. "לך יש יותר קמטים משלי! את רואה? תראי כמה לך יש, תחייכי! תחייכי! רואה? תסתכלי, אין לי כלום! אני יכולה להיכנס אקסטרים אקסטרים קלוז-אפ, אין לי שום בעיה עם זה, לא".
עשר שנים חלפו מאז גירושי הבלהה מבני בלוך, ולסלאו מתעקשת היום שהלבד שלה עושה לה קיצי בלילה. זה אולי היה אמין, אם היא באמת הייתה מתבודדת, אבל לסלאו מאמינה במשפט "לייף איז אה פארטי", ובהתאם היא מקפידה לקיים בביתה בקביעות מסיבות צ'ולנט המוניות. וכיאה לצ'ולנט, היא לא מפסיקה לבעבע בפנים. פעם בסוויטה במצפה רמון (עם חברים), פעם בסוויטה בבנגקוק (עם חברים), פעם היא חומקת באמצע המסע לסוויטה באילת (עם רנא). אפילו על טראקים היא חושבת עכשיו, בעקבות ההארה הבדואית. תמיד עם חברים, אף פעם לא לבד. "אני לא מחפשת זוגיות", היא אומרת. "כנראה נכוויתי מאוד מהמערכות הרציניות, וזה כבר רחוק לי".
את מתחרטת על מה שיצא?
"מה פתאום. על מה אני אתחרט? על החיים שהיו לי? תראי מתוקה, אני אדם שחי כאן ועכשיו. באמת, זאת לא איזו פוזה של שמשון הגיבור. אהבה זה רחוק, זה איזה עשר שנים. כל כך צמחתי מתוך זה. אתה צומח להיות מי שאתה מתוך דברים. אני בנאדם שלא מחכה לזוגיות. לא מעסיק אותי, אני אוהבת את עצמי".
איפה יש יותר כסאח, בזוגיות עם עצמך או בזוגיות עם גבר?
"מ'זתומרת? כסאח עם עצמי? מה פתאום? אין כסאח עם חנה, למה? כעסים קטנים אולי, אבל לא בכסאחים. מה זה נוח לי בחברת עצמי. אני מאחלת לך להיות שם".
תודה . אולי זה כי הדבר הכי רע שיכול היה לקרות לך כבר קרה.
"לא. קודם כול אין חברת ביטוח, וחוץ מזה שגם בתקופה שהיה קשה, עשיתי לעצמי כל יום חגיגה. אמרתי לעצמי 'תגידי שאת יוצאת לשנת שבתון, עבדת 28 שנה, מגיע לך'. תראי, מה שקרה לי בדרך כלל לא קורה לשחקן. זה לא קאמבק, זה לבוא בצורה אחרת אחרי כל כך הרבה שנים של קלרה וכאלה ועוד בגיל 50. כולם אומרים שהוא נגמר וזה, ופתאום הוא חוזר בצורה אחרת - ואפשר לעשות את זה כל הזמן. אבל בשלב מסוים זה לא יהיה מעניין, כי יש מעט תפקידים שאתה יכול לשחק בזקנה".
מה נורא יותר, להיות זקנה או להיות משעממת?
"משעממת. אבל זקנה זה זקנה, אין מה לעשות, הגוף מתחיל לבגוד בך בשלב מסוים. זה מפחיד. אבל כדאי לחיות ולמצות עד תום כל רגע ולא לפחד ולא להיאחז בחרדות. ככה אמא שלי חינכה אותי. אני מתגעגעת אליה. את יודעת שאני לא בוכה? עוד לא בכיתי עליה. אני יתומה, אני מרגישה את זה. כשאתה יתום, אתה לבד, אני לא יכולה להסביר, זה... רגע , טלפון. הלו? הלו? חכי, אני חייבת לראות מה עם החמין".
נא להמתין לטעינת התגובות
