טיילר דירדן קאובוי
בקרוב תוכלו לחזות בבראד פיט לבוש במכנסי בוקרים ואקדח, בסרט בעל השם הבלתי אפשרי "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד הפחדן". בינתיים תוכלו ללמוד שהוא עובר לנסוע במכונית היברדית ונפטר מנורות להט
עכשיו נכנס הסלב ההוליוודי הגדול של שנות האלפיים לנעליו של הסלב הפלילי מאמצע המאה ה-19. זה קורה ב"ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד הפחדן" - התרגום המילולי לשמו הבלתי קליט בעליל של הסרט החדש בכיכובו (ובהפקתו) של פיט. אפשר רק להעריך אגב ששמו של הסרט בארץ יהיה דומה למקורי ולא יזכה לעברות נוסף נוסח "האקדוחן מת מצחוק" או "מתנקש על הזמן", זאת מכיוון שפיט ביקש להכניס סעיף מיוחד בחוזה שלו שלפיו לא ניתן יהיה לשנות את שם הסרט.
"ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד הפחדן" (שייקרא מכאן והלאה, ועם פיט הסליחה, "ההתנקשות בג'סי ג'יימס", או סתם "הסרט" או בראשי תיבות "הבגגעלרפ"ה" ) מגולל את סיפורו של פורע החוק העממי המפורסם ביותר בדברי ימי אמריקה. האחראי ליצירה הוא הבמאי הניו זילנדי הצעיר אנדרו דומיניק, שגם עיבד את התסריט על פי ספרו של רון הנסון. הספר הוא אחת היצירות היותר צבעוניות ומלאות הדמיון שנכתבו על אודות ג'יימס, למרות אחיזה רופפת קמעה במציאות.
ג'יימס היה בסך הכול בן 34 כשנרצח ב-1881 על ידי חברו הנאמן רוברט פורד, שאותו מגלם בסרט קייסי אפלק (אחיו הצעיר של בן). בעבור מי שנפגעו ממנו, והיו לא מעט כאלה, הוא היה לא יותר מסתם פושע. אבל בעבור רבים אחרים הוא היה מושא להערצה של ממש - מעין רובין הוד שתקף את בעלי מסילות הברזלים והבנקים העשירים שניצלו את החוואים העניים. סוג של אגדה, החלוץ האחרון, סמל לחופש ולרוח האמריקנית, ובעיקר - טיפוס סופר כריזמטי. נשמע כמו דמות שלפיט לא אמורה להיות שום בעיה לגלם. ואכן, אם לשפוט על פי התגובות לסרט עד כה, שכוללות בעיקר את פרס השחקן המצטיין בפסטיבל ונציה, הוא הצליח היטב במשימה. בריאיון, שנערך עמו במהלך פסטיבל ונציה האחרון, סיפר פיט על הקשר המיוחד שחש לדמות של ג'יימס.
"הייתי מוכן לתפקיד הזה יותר מאשר לכל תפקיד אחר מעצם העובדה שגדלנו באותו אזור", הסביר פיט. "למעשה, הופתעתי עד כמה זה עורר בי גאווה. הקשר שלנו לאזור עמוק וברור, אבל עד כאן - בכל הקשר לעבירה על החוק אני לא בעסק. אני שומר חוק, ולפחות מבחינה זו אני לא צריך לדאוג".
ג'יימס עדיין נחשב לגיבור באזור מיזורי?
"הוא עדיין גיבור עממי בחלקים של המדינה, אבל בילדותי לא שמעתי עליו משהו מיוחד, מעבר לדמות הרובין הוד שלו. יש באזור שלנו כמובן כמה אטרקציות לתיירים ומוזיאונים בנושא. אפשר לראות לא פחות משבעה רובים שונים שכל אחד מהם, כביכול, היה זה שחיסל את ג'יימס. נראה שכל כלי הנשק הגיעו מפורד: הוא נהג ככל הנראה לקנות רובה ואז למכור אותו כנשק שחיסל את ג'יימס, ואז הלך וקנה עוד אחד וחוזר חלילה. ראיתי איפשהו רשימה שלפיה גילמו את דמותו של ג'יימס ב-125 סרטים , מה שאומר שלא פחות מ-125 שחקנים התמודדו עם דמותו. זה מראה שהוא ללא ספק היה סלב ושהוא עדיין רלוונטי להיסטוריה האמריקנית".
מאיפה לדעתך מגיעה ההתפעלות הזאת מאנשים פורעי חוק, שהיא חלק מרכזי מהמיתולוגיה של המערב הפרוע?
"אני לא בטוח שאני באמת יודע את התשובה, אבל זה קשור ליכולת להיות מעל החוק, לקבוע את החוקים של עצמך".
למטה: הטריילר ל"התנקשות של ג'סי ג'יימס"
הסרט הוא מערבון קלאסי שכנראה לא היה מופק בלעדיך. איך באמת התגלגלת לפרויקט?
"ראיתי את הסרט הקודם של אנדרו (דומיניק, הבמאי) 'צ'ופר', שהיה הסרט האהוב עליי בשנה שבה יצא. הוא היה טוב כמו 'רחובות זועמים' של סקורסזה ואריק באנה היה טוב בתפקיד הראשי כמו דה נירו. למעשה, זו הייתה הסיבה לכך שבאנה קיבל תפקיד ב'טרויה'. דיברתי באותה תקופה עם אנדרו ורציתי לעבוד איתו. הוא עבד אז במקביל על כמה תסריטים, אבל שום דבר לא ממש התגבש. אז הוא נתקל בחנות לספרים משומשים בספרו של הנסון על ג'יימס מ-1983. הוא שלח אותו אליי, אני התפעלתי מיד, וחשבתי שיתאים לו לביים אותו".
מדוע הלכתם על מערבון אווירה ולא על מערבון פשוט, ישר ולעניין?
"את התשובה הטובה ביותר צריך לתת אנדרו, כי זה היה החזון שלו. תפקידי כמפיק הוא לא להפריע לבמאים, ורק לדאוג שכל הדלתות פתוחות בפני מספר הסיפור כדי שיוכל לבצע את עבודתו. לאנדרו יש הבנה עמוקה בפסיכולוגיה, הוא מבין את הזרמים שפועלים מתחת לפני השטח וגורמים לנו
גם בדמותו של ג'יימס שאתה מגלם וגם בחייך הפרטיים בהוליווד יש חלק חשוב לנושא האמון באנשים.
"למזלי אני מוקף באנשים שיש לי אמון מלא בהם. אני יודע שלהוליווד יש תדמית של קן צרעות או מאורת נחשים, אבל לי יצא לפגוש שם אנשים מעניינים, אינטליגנטים ומקסימים. ג'יימס היה, לפחות בשנתו האחרונה, במצב של פרנויה, ובגדול ההרגשה שלו הייתה מוצדקת. הוא ממש לא ידע על מי הוא יכול לסמוך, והוא באמת לא סמך על איש מלבד אשתו וילדיו".
מה הפרויקט הבא שלך כשחקן?
"סרטו של דיוויד פינצ'ר 'המקרה המוזר של בנג'מין באטון', עם קייט בלאנשט. אריק רות' עיבד לתסריט סיפור קצר של סקוט פיצג'רלד על אדם שנולד מבוגר וחי את חייו לאחור - הופך צעיר עם השנים".
על אשתו לשעבר, ג'ניפר אניסטון, פיט מסרב לדבר. היא כבר לא שותפה בחברת ההפקות שהקים (פלאן בי), ומקבלת קרדיט רק על פרויקטים שהעבודה עליהם החלה עוד לפני הגירושים ופירוק החבילה. על הזוגיות עם ג'ולי וההורות החדשה (השניים הם הורים לשילה, והורים מאמצים לשלושה ילדים נוספים) דווקא אין לו בעיה להרחיב.
מתי הייתה לך תחושה שכיף להיות אבא?
"קשה לי לזכור רגע מדויק של התגלות. זו הבנה שהולכת וצומחת תוך כדי תהליך הלימוד של האבהות, כשאתה מנסה להגדיר לעצמך איזה אבא אתה רוצה להיות. זה לא משהו שקורה בן לילה. אבל הופתעתי עד כמה זה אינסטינקטיבי, עד כמה זה משתלט על חייך. אתה אומר להם דברים ואתה לא בטוח שהם מבינים, אבל אז אתה מגלה שהם מבינים הרבה יותר ממה שחשבת. הילדים שלי הם האנשים המצחיקים ביותר שאני מכיר".
אתה ואנג'לינה נודדים בהרבה מדינות. זה טוב לילדים לדעתך?
"אני לא חושב שזה פוגע בהם. אנו משפחת נוודים ומבחינתנו זה עובד. הם אולי עדיין לא מבינים את המקומות שהם רואים עכשיו, אבל הם בוודאי מחלחלים לתודעה שלהם. מה שאנחנו צריכים לדאוג לו זה הלימודים שלהם, וכרגע אנו במסגרת תוכנית לימודים בינלאומית, כך שלאן שאנו מגיעים, אין בעיה. הדבר היחיד שהוא ממש בעיה זו מתקפת הפפראצי כאשר הילדים איתנו. אני ממש לא מסתדר עם זה, וצריך להיות חוק בעניין. הדבר לא בשליטתנו וזו חצייה של כל גבולות ההגינות. הילדים האלה לא ביקשו את זה, וזה קצת מפחיד כשתוקעים להם מצלמות בפרצוף וצועקים את שמם. הם נאלצים לחיות עם הידיעה שבכל פעם שהם יוצאים מהדלת ימתינו להם אנשים שיעקבו אחריהם עם מצלמות. מבחינתם כילדים זו נקודת מבט מאוד מוזרה על העולם".
למרות היותו אחד השחקנים והמפיקים העסוקים בתעשייה, משאיר פיט גם לא מעט זמן לעצמו. בשנים האחרונות הוא משקיע באופן פעיל בארכיטקטורה, ואפילו ביצע התמחות לא רשמית במשרדו של הארכיטקט הנודע פרנק גרי. הוא וג'ולי מחלקים את זמנם בארצות הברית בין לוס אנג'לס לניו אורלינס, שם מסייע פיט - כספית ותכנונית, בשיקום הריסות ההוריקן קתרינה.
"המכשולים שם היו אדירים, וגם התסכול שנובע מחוסר המאמץ לסייע לאנשים האלה", הוא מספר על העבודה בעיר שנפגעה בסופה. "שיגעה אותי גם התפיסה המוטעית הזאת כאילו הכול משמים, ושזה מה שקורה כשגרים לאורך החוף. אבל האמת היא, ואנשים צריכים להבין זאת, שמדובר באסון מעשה ידי אדם. היו כאן מחדלים הנדסיים, פוליטיים, וזה גם חשף את העובדה שיש חלקים בחברה שלנו שלא דואגים להם. בעלי ההכנסות הנמוכות נשארו מאחור, ובשנתיים האחרונות המצב לא השתנה. אז מטרתנו הייתה לסייע במאמצי הבנייה, לבנות בדרך שלא תתרום לזיהום הסביבה, ולוודא שלא דופקים את התושבים בחומרי בנייה זולים משום שהם עניים".
אז העתיד הוא בבנייה ירוקה?
"אנחנו חייבים לשנות לגמרי את התפיסה שנולדה מהתיעוש. אנו חייבים להשתלב בסביבה, לפעול על פי חוקי הטבע. הטבע לא מרעיל את עצמו. אנו חייבים לשים קץ לתלות שלנו בנפט, חייבים לגייס את מיטב המוחות כדי לפתור את הבעיות".
אתה מקפיד על כללים אקולוגיים בחייך הפרטיים?
"עדיין לא עשיתי את המהפך הגדול, אני מתקדם לאט, בדברים קטנים. יש דברים קטנים שכל אחד יכול לעשות, למשל, להחליף את נורת הלהט וכל מיני מכשירים. אני לא אומר שצריך לזרוק הכול. אני עובר לחימום בשיטה הגיאותרמית, משתמש גם באנרגיה סולרית בכמה בתים ועברנו למכוניות היברידיות".
נא להמתין לטעינת התגובות
