עושה ערבי טוב
אורי גבריאל מתוסכל. מי שהיה סמי בן-טובים יושב בבית ומחכה שההצעות השוות מהתיאטרון יבואו לדפוק בדלת. הן באות דווקא מהוליווד, אבל בדרך כלל כוללות כאפייה. אז עכשיו הוא מגלם טרוריסט סטייל יחיא עייש לצד ג'יימי פוקס ב"הממלכה", וגם גנרל עיראקי מופרע בסדרה חדשה של הבי-בי-סי. כי צריך להתפרנס
בעצם, ייתכן שזה רק אני. הקול העמוק והמזוהה כל כך הוא רק הבונוס לחזות המוכרת של גבריאל, 55, האיש שברבע המאה האחרונה לימד את הישראלים לאהוב טיפוסים שבמרביתם בכלל לא היו רוצים להיתקל, בסמטה חשוכה או לא: שוטרים קשוחים, עבריינים מחוספסים, ולפעמים גם ערבים תורנים. המומנטום, איך לא, מצביע בעיקר על הקייס האחרון. בסרט ההוליוודי החדש, "הממלכה", שיוצא לאקרנים השבוע, גבריאל (שוב) מחבל, מעין "מהנדס" לשעבר היושב בסעודיה.
כרגע, על גבול בני ברק-רמת גן, הוא מאה אחוז אורי: גברתן ושחום, שבזיפיו כבר זרקה שיבה. הוא מארח למופת בביתו הקטן והספרטני ("זה בית שקל לעזוב. אני כאילו על מזוודה", הוא צוחק), שממנו הוא יוצא בעיקר לצעידות ארוכות בפארק הקרוב כדי "לגלגל את הרגליים, וגם את המחשבות". העיניים הגדולות שלו, הספק צוחקות ספק זוממות, מפוקסות עליי נונסטופ. מסגירות קצת תסכול על עולם התיאטרון שלא משכיל להשתמש בכישרונו, מעולם קדחתני שקצת הולך לו לאיבוד, וגם קצת מעצמו, ומחוסר היכולת שלו - או אולי חוסר האומץ - לצעוד עם הזמן.
"אני כמו עץ, נטוע במקום", הוא טוען. "הוא משתנה בהתאם לצופה או למזג האוויר, אבל העץ במקומו, והוא נטוע. אני לא משתנה בהתאם לרוח הזמן, לסגנון, לאופנה. אני לא יודע אם זה טוב, אבל זו עובדה. גם היחס שלי לעבודה לא משתנה מבמאי לבמאי, מתסריט לתסריט, מהצגה להצגה. זה אותו יחס: לתת מאה אחוז, ליהנות מזה, ואם אפשר, גם להגיד משהו".
אבל בכל זאת, סרט הוליוודי של פיטר ברג. ג'יימי פוקס ואתה באותו פריים. כבוד.
"אני אף פעם לא מתייחס לשמות ולכוכבים ולתקציבים. אני עושה את העבודה שלי. אני חלילה לא מזלזל במסביב, אבל זה לא מה שעושה לי פרפרים בבטן. התפקיד, האנשים, הסיטואציה, המשחק - זה כן. תקרא לזה הוליווד או פתח תקווה - מבחינתי זה אותו דבר. ה'שופוני יא נאס' הוא ממש עניין שולי. איך אומרים? הזמן מוחק כל סימן בחול".
אבל איך ימחק? אתה סמי בן-טובים. הדבר הכי קרוב שיש לנו לקלאסיקה.
"מכיוון שזו לא הייתה המטרה שלי, אני לא רואה בזה הישג ולא שם את זה על המדף".
אבל את פרס השחקן הטוב מפסטיבל קרלובי וארי, שקיבלת על "איזה מקום נפלא", כן שמת על המדף. תחליט.
"טוב, זה רק בגלל שזה יפה", הוא כובש חיוך ממזרי. "האמת היא שהוא שכב מלא זמן בארון, ואנשים ששמעו שקיבלתי אותו רצו לראות אותו. רק מה? הוא כבד לאללה. תנסה".
באמת , לא צריך.
"תנסה", פוקד קול הבס.
אני מנסה. על פי כל היגיון פיזיקלי, אוולין קפלון - שחזרה הביתה עם פסלון זהה - הייתה אמורה לשקוע איתו לתוך הבמה בעיירה הצ'כית. הדבר הזה באמת כבד לאללה.
"אז מה נעשה?", גבריאל מושך בכתפיו, "נוציא את זה בכל פעם מחדש? נשאיר את זה כבר בחוץ. חוץ מזה, זה באמת פסל יפה, אבל סתם קישוט. אה, ויש את ההוא ששם (סנטרו נזרק לעבר עוד פסל בצורת קרן אדומה, שמסתתר מאחורי ארגטל עם פרחים). זה נחמד, אני לא מזלזל בזה, זה מציין משהו וזה על הכיפאק - אבל זה שולי. הייתי מעדיף לוותר על זה ולעשות תיאטרון טוב.
אני מודה שיש לי קצת בעיה עם התיאטרון הישראלי", הוא מסגיר. "צריך לשבת על המדרגות כל הזמן, לדפוק בדלת ולהתקשר בכל חמש דקות. אני לא מחפש עבודה, אני מחפש ליצור. אני לא יכול לדפוק בדלת ולהגיד 'שלום, תנו לי תפקיד'. מבחינת הפקות שמוצעות לי, אני פשוט מרגיש לא מנוצל. אני מרגיש שאני חי באיזשהו נוף שאם יש צורך בעבודה שלי, אז יזמינו אותי. אם יש הערכה למה שאני מסוגל לעשות, יקראו לי. חי קצת בתמימות".
שיום אחד ידפקו בדלת ויציעו לך את תפקיד חייך בהצגת חייך?
"לא קשור לתפקיד חיי ולא להצגת חיי", הוא מתרעם. "כול כולך נתון למה שאתה עושה באותו רגע. זה חלק מאורח החיים שלנו, וזה הדבר שחסר לי מאוד. ויודע מה? אני שמח שזה חסר לי. סימן שעדיין יש לי תיאבון".
אתה רואה את עצמך קם בלי תיאבון?
"לא יודע מה יהיה, אבל עצם העובדה שהגעתי לגיל די מכובד ועדיין יש לי תיאבון גדול? זה כבר בסדר".
עם כל הכבוד ל"הממלכה", ולהצבה התמוהה של גבריאל בראש רשימת השחקנים בהזמנות להקרנת הבכורה בישראל (לא ממש ספוילר, אבל לאיש יש כולה סצנה אחת בסרט), הפרויקט המרתק ביותר שנקשר בשמו בעת האחרונה מגיע גם הוא מעבר לים. גם הוא, אגב, דרש מגבריאל לעטות על עצמו כסות ערבית. המדובר ב"בין שני נהרות" - הפקת הדרמה היוקרתית של הבי-בי-סי שעוקבת אחרי שנות שלטונו של סדאם חוסיין בעיראק. במיני סדרה המסועפת, שנמצאת כרגע בשלבי עריכה מתקדמים, משתתף קאדר מכובד של שחקנים ישראלים. את
"הוא פשוט קרימינל", מסביר גבריאל. "ממש צ'חצ'ח רחוב, הכי מסריח שיכול להיות. אכזר בדם, במהות שלו. הוא צמח כי הוא היה בן דוד של סדאם, והוא היה כלום. אידיוט גמור. בסדרה מגיעים איתו עד ההוצאה להורג, אבל לא כולל. את יגאל נאור באמת 'מוציאים להורג'. אני נעלם פרק קודם לכן, ויש אזכור לעובדה שתפסו אותי".
זה לא היה קצת הזוי, כל השחקנים הישראלים על סט, מגלמים אנשים שרק רצו להשמיד אותנו?
"בוודאי. יצא שאמרנו 'לפחות קיבלנו פיצוי מהמלחמה הזאת שנפלה עלינו'", הוא צוחק. "אבל זה היה כיף גדול. קודם כול, לנסוע לצילומים בטוניס ולפגוש את החברים שלך. זה נתן תחושה של בית. לא באנו כמו באולימפיאדה עם דגל קטן, אבל היה אפשר. זו באמת סדרה שהתכנסו בה שחקנים מכל העולם, ומהבחינה הזו זה היה מרתק. פשוט בליל של מבטאים ודמויות. מה גם שהיינו במדינה ערבית-מוסלמית, אבל די ניטרלית. יכולת להסתובב ברחוב בחופשיות, בלי חשש, בלי אבטחה. ממש איפה שערפאת הסתובב בשנות ה-70, והיה אורח כמונו. הייתה תחושה נעימה. זו מדינה נפלאה ויש לי רק דברים טובים להגיד עליה. טוב, חוץ מהשירות".
אבל זה לא קצת מדכדך, לאנשים כמוך, וכמו יגאל ומכרם וששון, לקבל הצעה בהפקה בינלאומית נחשבת, לקרוא את התסריט, ולהגיד לעצמך "עוד פעם טרוריסט"?
"ודאי. אבל אנחנו הרי אורחים. וכאורח אתה מקבל את מה שמציעים לך ואומר תודה. אלה הפקות עם תנאים טובים, עם אפשרות לעשות דברים אחרים. זה שווה".
אבל אני מאמין שאותה גוורדיה של שחקנים לא היו מוכנים לעשות תפקידים כאלה בהפקות ישראליות, נכון?
"הקטע בעשייה של התפקידים האלה זה כסף טוב, וזה גם פותח לך חלון בחו"ל, נותן לך איזה סיכוי".
גילמת בזמנו את נביה ברי, מפקד אמל. עכשיו אתה עלי כימיקלי. ב"הממלכה" אתה איזה תואם יחיא עייש. כל זה גורם לך אולי להיכנס קצת לראש של האנשים האלה? מחדד את הדעות שלך בנוגע למצב?
"אני לא צריך את זה בשביל להיות מחודד מבחינת הדעה שלי. ואני אגיד לך את האמת? אין לי דעה. ברמה הבסיסית, המלחמה כאן היא מלחמת הישרדות, של עם, חברה, תרבות. וזה גובר על הכול, גם על הצדק. הצדק הוא כלי שבו אתה משתמש כדי לנגח את האויבים שלך, להשיג את המטרה שלך. ובתורה, היא יכולה להיות צודקת או לא. כולם עושים את זה כל הזמן, אז הצדק הזה כבר לא טהור".
מוציא אותי מהכלים אנשים שחיים כאן וטוענים ש"אין להם דעה". איך אפשר?
"כי זה כאילו שתביע דעה על חלק מהמים שבתוך הים", הוא פוסק. "אין לזה שום פואנטה, זה רק להתפלסף. פה אתה פשוט חיה שרוצה לשרוד. כל השאר זה נזק מול תועלת".
אבל זה כל הזמן מסביב. בטלוויזיה, בעיתונים, עכשיו גם בקולנוע. איך אפשר להיות אדיש?
"אתה יודע איך אומרים? 'ישועת השם כהרף עין'. אני לא מאמין שיהיה פתרון סופי לבעיה הזאת - וסליחה מראש על השימוש בניסוח הזה, כן? - אבל יש כל מיני קואליציות נורא מוזרות בעולם הזה עכשיו. ברגע שאתה מדבר על תרבות, יש לך קואליציה אחת. ברגע שאתה מדבר על כלכלה, יש לך קואליציה אחרת. ואז פתאום אתה יכול למצוא אמריקנים לבנים שתומכים בבן-לאדן, ואתה יכול למצוא סעודים ותימנים שתומכים באמריקנים.
"העולם פתאום הפך להיות. . . שטוח . ואני חושב שהתקשורת יוצרת איזושהי צפיפות רגשית אצל האדם, כאילו יש יותר מדי מסביב. אבל אם אתה סוגר את הרדיו והעיתונות למשך שבוע, נדמה לך שאתה חי בפלנטה אחרת. אני כל הזמן לוקח לי פאוזות מהחיים, רק שזה קורה בד בבד איתם. בראש אתה מעביר מתג מאון לאוף. אין לי ברירה".
אז למה שאנשים ילכו לראות שוב את כל הבלגן הזה באצטלה של קולנוע? שידליקו טלוויזה בשמונה בערב.
"יש בזה משהו. אבל סרטים כמו 'הממלכה' זה כדי להביע דעה, להצביע על מציאות מסוימת, ולהפוך אותה לגולת הכותרת. הקולנוע זה חלק מהמלחמה. הרגשתי את זה טוב גם בסדרה, כמה האמריקנים רגישים למה שכתוב בטקסט. הם לא פחות פונדמנטליסטים. הקטע הוא איך אנחנו מחנכים את עצמנו להסתכל על הדברים. איך להקשיב, איך להסתכל, לא למהר לחרוץ דעה. להשאיר תמיד חלון פתוח לאיזשהו משב רוח קל של שינוי".
טוב , לפחות כל זמן שיש טרור - יש לך עבודה.
"כן, סדאם ובן-לאדן הביאו לנו הרבה עבודה", הוא מגחך. "ואנחנו גוזרים קופון. אבל יש פה בהחלט מלחמת תרבות, והקולנוע הוא אחד הכלים הכי חשובים וחזקים במלחמה הזאת. אחד הכלים לנצח במלחמה הזאת הוא לשים אותה על הבד, ולהראות מי הטובים ומי הרעים".
יש שחור ולבן? זה לא תחום אפור אחד ענקי?
"בעל המאה הוא בעל הדעה, ומי שיש לו כסף קובע מי טוב ומי רע. חוץ מה, רק בתחום האפור אתה יכול ליצור שחור ולבן. רק שם אתה לומד שיש צבעים אחרים. התפקיד שלנו כשחקנים זה להראות את כל הצבעים האחרים. זה מתמטיקה של רחוב".
אני טועה או שכל החיים שלך הם קצת מתמטיקה של רחוב? כמו סלומון הגדול ב"תמונות יפואיות".
"אני מקסימום דג הסלומון הגדול", הוא צוחק. "תשמע, אני לא ספרייה של ידע על שתיים, אבל אני חושב שהתכונות שלך קרובות לדעות שלך".
כאמור, גבריאל יושב כרגע המון בבית. הוא גרוש, ויש לו שני ילדים גדולים שאינם מתגוררים איתו. בעיה משפחתית של אחד מבני משפחתו, שעליה הוא מסרב לדבר, מעיבה על מצב רוחו, ולכן, הריטואלים הקבועים שלו שמוציאים אותו מהבית כוללים בעיקר ביקור אצל אמו בימי שישי, רק אחרי שעצר בחנות הירקות של בן דודו, קנה מצרכים ושיחק כמה סיבובי שש-בש.
ובשאר הזמן אתה פה?
"כן".
בבית הקטן הזה? ממש לא 'אני סמי בן-טובים, דפקתי הקופה'.
" נכון. זה מתסכל, אבל אני לא יכול להאשים אף אחד בזה".
אז תצעק. תגיד "אני שחקן איכותי, נצלו אותי".
"אני לא צריך להעיד על עצמי. ברמת היכולת, מה שעשיתי - זה מה שזה. הוכחתי את עצמי ב'איזה מקום נפלא' של אייל חלפון, שקיבלתי תפקיד של שוטר ושל עבריין באותו סרט", הוא מגחך. "אבל עם זה, הדמות הייתה של בנאדם. וקיבלתי על התפקיד הזה חמישה פרסים. מה תגיד? ". סחתיין . "אבל הפרס האחרון שקיבלתי לפניו היה לפני 25 שנה בפסטיבל חיפה, בסרט הראשון שעשיתי,'מתחת לאף'. מאז לא עשיתי שום תפקיד שהיה ראוי להיות מועמד לפרס".
אז למה עשית אותם?
"צריך להתפרנס. אני לא עובד בשביל פרסים".
זאת הסיבה שאתה עושה גם טלנובלות?
"כמו שאמרתי קודם, היחס הוא אותו יחס. וזה קודם כול הפרנסה. אבל טלנובלות הן חלק ממערכת הערכים שהולכת ומתפוררת אצלנו. ברגע שאין ערכים אין ערך. ברגע שאין ערך, אתה עושה כי כולם עושים. כבר לא אכפת לאף אחד. עשית, קיבלת הכסף, וזהו זה. הלאה. מדפדפים דף. מה, להתחיל לחשוב ש'אני לא עושה את זה, ואני נאמן לעצמי'? בפני מי? בפני מה? אז אתה אומר 'מה, אני אשב עכשיו בבית עוד25 שנה?'. אף גורל לא ידפוק לך בדלת ויגיד לך 'בוא גבר, יש לי משהו להציע לך'".
אז איך זה מסתדר עם מה שאמרת לי לפני חצי שעה? שאתה רק מחכה לדפיקה בדלת?
"כי זה אורי הרגשי. עכשיו מדבר איתך אורי ההגיוני, הפרקטי. המרחק בין המצוי לבין המצב הרצוי הוא לא קטן".
אז מה משאיר אותך פה?
"נולדתי פה. כל ההוויה שלי היא כאן. אני לא יכול לשנות את עורי. אני לא טיפוס שייסע לאמריקה או למצרים - למרות ששם אולי יותר קל לי. אני לא ביזנסמן, מבין? ואני רוצה לעשות דברים כאן. כשחקן אני רוצה לפעול בארץ ובשפה שלי. אני לא יכול להגיע לרמות האלה בשפה אחרת".
אבל אולי זה לא טוב? קח את הדור הצעיר של השחקנים והבמאים: הם אוטומטית הולכים על חו"ל, חושבים על איך משווקים דברים באירופה, בונים על קהל זר של קופרודוקציות.
"צודק. צריך ללמוד את זה. ברגע שאתה צריך ללמוד את זה זה גם מלווה בפחד. אתה צריך להשתנות, להיכנס לקצב אחר שאתה לא מורגל אליו. רבאק, אני נולדתי במושב. הכול שם היה לאט. אפילו הכלבים רצו לאט כי לא היה להם לאן לרוץ. וזה מוטבע בך, קצב החיים של המקום שנולדת בו. נולדתי במקום נורא אטי, שליו, בקושי שמעת תרנגול פעם ביממה".
אז יאללה, תעשה סוויץ'. תפסיק להיות זה שמקבל טלפונים ותתחיל לעשות אותם. תכתוב. בטח יש לך איזה בייבי שיושב לך כבר 20 שנה בתוך הראש. תפרוק אותו החוצה.
"כשאתה כותב, אתה צריך לזהות קהל יעד. אבל במערבולת הזאת שאנחנו חיים בה עכשיו, אתה לא יודע מה להגיד למי. אבל אולי, כשלעצמו, זה נושא ששווה לכתוב עליו. "בטח שיש לי בייבי, והוא עדיין בתוך הראש. מה חסר לי כדי שהוא ייצא לפועל? זה כבר עניין לטיפול פסיכולוגי. תחושת השייכות אצלי לא כל כך יציבה ביחס למקום שאני נמצא בו. לכן אני קצת אאוט, ולכן אני לא ממש יוצר".
מה זו "תחושת שייכות" ? בחיי שלא באתי לכאן במיוחד כדי להחמיא לך, אבל אתה קונצנזוס מקומי.
"יכול להיות, ולכן אני בטוח שהרבה קוראים לא יבינו על מה אני מדבר. אבל אם תשים לב, כל התפקידים שלי עד עכשיו כאילו משייכים אותי לאיזשהו סטטוס מסוים".
ובא לך לצעוק "אני לא ערס".
" כן", הוא צוחק. "אבל מי שצועק 'אני לא ערס', ישר אנשים יסתכלו עליו ויגידו' זה, יש איזה קטע איתו'. אתה צודק, זה עניין של התעוררות. כנראה אני רדום, או שמשהו מרדים אותי. אני קצת פוחד. קצת סביב עצמי יותר מדי".
אתה נראה לי האדם הכי לא פחדן בארץ, ואני אפרגן לך גם את קפריסין על חשבון הבית.
"מה זה לא פחדן? אתה לא מפחד מאריות עד שאתה לא נתקל באריה. אבל ברגע שמגיעים לרגע המבחן, אז אתה מרגיש את הרגש האמיתי. אבל אני עדיין צעיר, אני עוד אעשה את זה ".
נא להמתין לטעינת התגובות
