עת להרוג
מספר לא מבוטל של כתבי עת תרבותיים מגיעים לחנויות הספרים, כנראה מתוך דחף וצורך לעסוק ב"כאן ועכשיו". מאשה צור גלוזמן הייתה יסודית עם "מטעם", "הו!", "מסמרים" ו"דווקא"
"אצלנו, בישראל, עצם טיבו של קנון ספרותי הוא עדיין עניין מלא קומפלקסים, ועצם היחס לעבר הספרותי של העברית המודרנית הוא עניין ממולכד וזרוע מוקשים".
(מתוך מכתב גלוי של דורי מנור לאריאל הירשפלד, בתגובה לביקורת קוטלת למניפסט של "הו!" במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ")
אם רומנים גדולים, רחבי יריעה ומעוף, הם האבן הראשה בתרבויות שבהן הספרות חיה ונושמת, הרי ששירה, סיפורים קצרים ומסות הם אבני היסוד שלה. הדרך הטובה ביותר להתוודע לאלה היא קריאת כתבי העת הספרותיים, שאף כי שונים זה מזה באופיים, בסגנונם ובהצהרת הכוונות שלהם, כולם חותרים למטרה של הצגת יוצרים חדשים או לא ידועים, יצירות טובות ו/או חשובות - לקהל הרחב. כמשתמע מהמונח "כתב עת", קובץ מסוג זה מכוון
ה"עכשיו" ניגר מבין אצבעותינו, הופך ל"קודם" עוד בטרם הספקנו להניד עפעף. הקיץ שהיה כבר כמעט נשכח, גם הסתיו כבר מגיע אל קצו ובכל פינות ביתי נערמים כתבי עת ישראלים עכשוויים. אף כי ניתוח של כל הניואנסים המרכיבים את הקורפוס של כתבי העת יצריך עבודת דוקטורט לפחות, בכל זאת הוחלט לנסות לנעוץ מסמר בזרם הזמן הבלתי פוסק ולערוך מעין רשימת מכולת מורחבת של היבול האחרון בשדה כתבי העת.
"אי אפשר לכתב עת בלא מניפסט, אבל אין אפשרות לדבוק בו לאורך ימים. ההיסטוריה של כתבי העת הספרותיים הוכיחה שמי שדבק בנוקשות במצע שלו, לא האריך ימים, ומי שהאריך ימים, נאלץ לעשות פשרות. אין עורך ראוי לשמו שידחה כתב יד בעל רמה ספרותית גבוהה, גם אם אינו עולה בקנה אחד עם הצהרותיו"
(נורית גוברין, חוקרת ספרות, מוסף "תרבות וספרות" של הארץ, 19/08/2005)
אכן, יש משהו מעודד בפער בין הצהרת הכוונות של עורכי כתבי העת ובין היצירות המופיעות בהן בפועל: "מטעם", החותר לאג'נדה פוליטית, מביא גם יצירות ספרותיות שאין ביניהן ובין הפוליטיקה ולא כלום (אם לא מניחים שכל יצירה מעשה ידי אדם יש בה פן פוליטי, גם אם נסתר); "הו!", החותר לעידוד חזרה לצורות השירה הקלאסיות, מביא גם שירים וסיפורים מודרניים בתכניהם ובסגנונם; "מסמרים", למרות המיקוד בפרוזה ישראלית עכשווית, מביא גם אמנות ויזואלית, ובעיקר סדרות תצלומים ויצירות קומיקס; ו"דווקא", העוסק בתרבות יידיש, יוצא דרכה לבחינת תופעות תרבותיות אוניברסליות. כל זה מעודד, כיוון שהתופעה מצביעה על מחויבותם של העורכים לדבר החשוב ביותר – ספרות, אמנות ומסאות טובה; כיוון שהמציאות (או הספרות) חזקה יותר מכל מניפסט צעקני, יוהרה מלומדת והתגדרות בתחומים מוכרים; וכיוון שלא בזבזתי עכשיו חודש מחיי בקריאת גרפומניה לשמה, אלא התוודעתי (לפעמים מחדש) לכמה מטובי היוצרים הצעירים (והצעירים פחות) בארצנו המכוּרה למילים.
קודם כל, כצפוי ברשימה מסוג זה, יש להתנצל במלוא הענווה על כך שהיא חלקית ביותר, ועם זאת, להצהיר כי רק קריאה מדוקדקת, הלוקחת את הזמן לעיכול והפנמה, נותנת את הכבוד הראוי ליצירה הספרותית (ועל כן, מטבע הדברים, היא מוגבלת כמותית). כך, למשל, עד שעוכל והופנם גיליון 11 של "מטעם" (משימה רצינית ביותר), כבר נחת על השולחן בחבטה מהדהדת גיליון 12, שדרש התייחסות חדשה ומעמיקה לא פחות. כמו כן, ניתנה העדפה לכתבי העת החדשים יותר, אלה שמעמדם בעולם הספרות הישראלית עוד לא לחלוטין התייצב ושמעניין לבחון את הערכים התרבותיים שחרתו על דגלם ביחס ליצירות הטמונות בין דפיהם.
"מסמרים" הוא כתב עת לפרוזה ישראלית עכשווית. העורך שלו הוא אמיר רותם, כותב ועורך בכיר בתחומי תקשורת מגוונים. כל גיליון של מסמרים עוסק בנושא אחר, כשכותרתו של הגיליון הנוכחי היא "ניצחון?" (סימן השאלה במקור). הגיליונות הקודמים עסקו במושגים "משבר", "משפחתי", "איזה יופי", "בעתיד", ו"יחסים".
העיצוב המוקפד והמזמין של "מסמרים" והמיקוד שלו (בניגוד לרוב כתבי העת, המגישים גם שירה וגם פרוזה, גם חדש וגם ישן, גם מקור וגם תרגום) הופך אותו לנגיש ביותר, כנראה, מבין כתבי העת הישראליים, נכון להיום, משהו שכל עובר אורח יכול להרים ולהתעניין בו במדף החדשים בחנויות הספרים. יש בו הקפדה על טקסטים בשלים, ולא נראה שהוא מתיימר לשמש כזירת ניסוי וטעייה.
בכל גיליון יש גם עבודות צילומים או קומיקס, שחלקם נראה לפעמים קצת תלוש מהקונספט הכללי של "מסמרים" ועושה רושם כמשרת בעיקר את המטרה של הגעה לקהלים רחבים יותר. כך, למשל, הקומיקס "המלוכלכים" של אסף ותומר חנוכה בגיליון הנוכחי, שאף כי איכותו הסגנונית בשלה ומהוקצעת, ברמת התוכן הוא נראה כבדיחה פרטית, כתפאורה משובחת ללא מחזה ראוי. בין השאר, מופיעים בגיליון זה סיפורה היפה של סביון ליברכט, "ד. אמסלם", העוסק בהתמודדות מוצלחת עם זיכרונות עבר טראומטיים; "אפרת: שלוש תלוליות", של יואב רוזן, המפרק בסכין מנתחים מושחזת את הוויית המצליחנות בתחומי החברים, הבית והעבודה; ונטעלי בראון בסיפור קטן, חנוק גרון ומרגש מאוד בשם "שליש גן עדן", על אהבה חצויה שמחליקה מבין ידי האוהבת - אותו אף אפשר למצוא באתר האינטרנט של "מסמרים".
"מסמרים", גיליון 6 (ניצחון?), עורך: אמיר רותם, מו"ל: נועה גלר דנציגר, ספטמבר
2007
מטעם הוא, כהגדרת המשנה שלו, כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית, בעריכת הסופר והמשורר יצחק לאור. אפשר למצוא בו מסות, שירים וסיפורים קצרים מקוריים ומתורגמים. "מטעם" הוא כתב עת שמעורר אנטגוניזם רפלקסיבי אצל הישראלי הממוצע. כפי ששמו מעיד עליו, זהו כתב עת בעל אג'נדה פוליטית מוצהרת, שהיא פרו-פלסטינית. במילים "חשיבה רדיקלית" אין כנראה כוונה לחשיבה הפורצת את גבולות עצמה, אלא הצהרה על השתייכות לזרם השמאל העולמי הרדיקלי, המחלק את העולם למדכאים ולמדוכאים.
על אף המשקל הכבד שכתב העת "מטעם" מייחד לפוליטיקה, חלקה של הספרות לא נגרע. אמנם פה ושם מופיעות יצירות בוסריות, שנראה שלמוצאם ולדעותיהם הפוליטיות של כותביהן היה חלק ניכר בהחלטה להכניסם; גם על מסקנות והנחות היסוד של המסות הפוליטיות שמופיעות בו תדיר אפשר להתווכח, אך לכל הפחות אפשר ללמוד כמה דברים חדשים מהעובדות והפרטים שמובאים בו (ואשר תמיד מוטים פוליטית ולעולם לא מופיעים לכשעצמם, גם ב"מטעם" וגם במקומות אחרים, קוטביים לו לחלוטין על המפה הפוליטית).
למשל מאמרו של גיש עמית, "גריסת הספריות של פלסטין", מביא את סיפורם של הספרים הפלסטיניים שנאספו על ידי הרשויות הישראליות אחרי מה שהישראלים קוראים "מלחמת השחרור" והפלסטינים קוראים "הנכבה". בין השאר הוא מתייחס ל"חינוך מחדש" שנכפה על הערבים בישראל ועל ההשגחה מטעם השב"כ ומשרד "היועץ לענייני ערבים", שנאכפה על כל הספרות הערבית במדינת ישראל מ-1948. עיקר המאמר מתרכז בגורלם של כ-40 אלף ספרים שהופקעו ממוסדות חינוך ומבתי ספר ערביים ב-48'. העובדות שמביא עמית חושפות אם לא זדון מכוון אז, לכל הפחות, רשלנות פושעת ביחס לספרים אלה ולגורלם, ובייחוד כשמדובר ברשויות ממלכתיות של עם שאמור להיות בעל רגישות גבוהה לספרים מופקעים – שרופים או גרוסים. אלא שבמקום להתרכז בעובדות שידברו בעד עצמן, בעל המאמר מספיג אותו בדעותיו ובהנחותיו המוקדמות, מה שמקהה את עוקצו בעיניי. קצת קשה שלא להשוות אותו למסה של איתן בלום מגיליון 11 של "מטעם", "למקורותיה הגרמניים של התרבות העברית", העוסק בארתור רופין, מהאבות הדומיננטיים והמשפיעים של ההתיישבות הציונית, ובהשפעה שהייתה לגישתו החברתית – המושפעת מתורת "ההיגיינה הגזעית" הגרמנית - על כינון הזהות התרבותית של הקיבוצים בפרט ושל ההתיישבות בכלל.
מאמרו של בלום הוא טורד מנוחה, שלא לומר שערורייתי, ובעיניי כוחו טמון (מלבד במידע שבו) בהיצמדותו של בלום לעובדות ובאיפוקו מהסקת מסקנות במקום הקורא. שני המאמרים הם דוגמה לגישה הרדיקלית של "מטעם" וברצון שלו להביא אל הקהל הרחב מידע שהוסתר או שהודחק עד כה, אלא שהם נבדלים זה מזה בהשפעה שיש להם על הקורא הנבער אך בעל הראש הפתוח. בעוד אמינות מאמרו של עמית מתערערת משהו בשל הדעות הפוליטיות שהוא מתעקש לרפד בהן את העובדות היבשות, מאמרו של בלום יוצר בקע נוסף, חשוב וקודר, בתפיסת התנועה הציונית, מטרותיה ומייסדיה.
מלבד מאמרו של גיש עמית, ניתן למצוא בגיליון 12 של "מטעם" את המאמר הספרותי המעניין של שמעון זנדבנק, העוסק באינפלציית הריבוי במסורת הפוסט מודרנית, החל בקפקא, עבור בבקט וביונסקו וכלה בוו. ג. זבאלד ובספרו "אוסטרליץ"; שירים של יעקב ביטון, שהמוצלח ביניהם בעיניי הוא "ושיוויתי" ("צהריים פשוטים לכאורה/ שכחת לרגע מזקנת הוריך/ נחלצת מנעליים שהתרחבו והתנפחו בגשם/ הלחם יבש, אין מעדנים במקרר"); שירו של נועם שדות "עוזב", על הפער בין החיים וניסיון החיים; שירה של גליה אבן-חן "הסיפור הזה נכתב עליי", על חוויית הקריאה והאינטימיות עם הסופר; סיפורו השירי של אורי שוורץ "ארכיטקטורה", סיפור יפה ועצוב על אהבה וחלל ועל שאלת מילוי החלל והאהבה.
הסיפור הטוב ביותר, לעניות דעתי, שיש בו גם יופי וחן, גם קלות וגם עומק, גם פשט, גם דרש, גם רמז וגם סוד, הוא "מחלקת הלקטוריות שלנו" של יעל נאמן, סיפור קצר ומענג על הזוהר המדומה והעליבות המציאותית בעולם ההוצאה לאור, ועל משגה גורלי ומסתורי אחד, שהפיל מחלקת לקטוריות שלמה.
"מטעם", כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית, גיליון 12, עורך: יצחק לאור, יוצא לאור על ידי עמותת השכמה, דצמבר 2007
הו!הוא כתב עת עברי לשירה ולספרות בעריכת המשורר והמתרגם דורי מנור. מנור הוא משורר ומתרגם, שתרגומיו לשארל בודלר זכו לשבחים מקיר לקיר. "הו!" עורר דיונים שוצפים בעולם הספרות עם הופעת גיליונותיו הראשונים, ובייחוד יצא הקצף על הצהרת הכוונות של עורכו בפתח הגיליון הראשון.
מנור טען כי ייסד את כתב העת מתוך תחושת דחיפות, "דחיפות להשיב את העברית העשירה, הלא-אנורקטית, אל לבה של היצירה הישראלית, דחיפות להעמיד על במת הספרות דור חדש של סופרים ומשוררים. אנחנו מבקשים להשיב ליצירה העברית משהו מאותו ניצוץ, משהו מאותו חירוף נפש, שאבד לה אי-שם בחמישים השנים האחרונות". על ביטול-כדרך-אגב זה של היצירה הספרותית הישראלית בחמישים השנים האחרונות, על גישה קלאסית (או בעצם רומנטית, או שמא ריאקציונרית) בעולם מודרני, ולאור ההתכתשות הספרותית בין מנור (בן ה-36) הדורש לשוב ולהתייחס לצורות השירה הקלאסיות ובין נתן זך (בן ה-77), האב הגדול של השירה הישראלית העכשווית, זכה הגיליון הראשון – בד בבד עם תמיכה, הכרה ועידוד – לקיתונות של רותחין מפי מבקרים, משוררים ועורכי ספרות.
בשער הגיליון השישי של "הו!" תחריט של אלברכט דירר, המציג את הירונימוס הקדוש, "פטרון המתרגמים". אמנם "הו!" לא פועל במתכונת של גיליונות נושא, ובכל זאת יש תמה מרכזית שחלק ניכר מן היצירות בכל גיליון סובבות אותה. בגיליון השישי של "הו!" העיסוק הוא בתרגום, נושא הקרוב ללבו של מנור, ובסימן ציון 170 שנה למותו של אלכסנדר פושקין.
בין העבודות המרכיבות את הגיליון הנוכחי אפשר למצוא שיחה מרתקת, שנערכה במיוחד לכבוד הגיליון עם המשורר והסופר הצרפתי ז'אק רובו, חבר קבוצת אוליפו הצרפתית; שלושה שירים יפים של פאר פרידמן (גילוי נאות - מבקר הספרות של מוסף שבת מעריב) , מהם "סוף" המותח קורים שקופים בין השירה למציאות, ו"גם איתה אני רק", המתאר רגע של ערפול חושים עירוני ואנושי; פואמה של סיון בסקין, משוררת הבית של "הו!", בשם "מסעו של יונה" ("מי יקשיב לקיא של טונה/ שהופיע מן הים/ וקורא: 'התנהגו נא/ כמו, סלחו לי, בני אדם!'"). סגנונה של בסקין, שכבר זכה למידה שווה של ביקורת שלילית ושל אהבה נלהבת, מקבל תנופת מרץ בשילוב עם ההקשרים המקומיים יותר, המוכרים לקהל הישראלי הרחב, של הסיפור התנ"כי על הנביא קשה העורף; הפואמה "דם בשלג" של יוסי גמזו, יצירה המספרת את סיפור חייו של פושקין, והיא מחווה נהדרת לקלות עטו הפואטית של המשורר עטור התהילה ולתרגום המיתולוגי של אברהם שלונסקי ל"יבגניי אוניגין"; ו"מוצרט וסליירי" של פושקין מתוך "טרגדיות קטנות", בתרגומו של רועי חן. חן הוא מתרגם בחסד של השפה הרוסית, מן הטובים בארצנו, ורבות כבר נכתב על פלא למידתו את השפה הלוליינית הזו שאינה שפת אמו, ועם זאת היא בעלת קשר כמעט מיסטי לשפה העברית. יש האומרים כי השפה הרוסית מיתרגמת לעברית בצורה הטובה ביותר (בוודאי טוב יותר מלאנגלית, למשל), וזאת, למרות השוני המבני העצום ביניהן.
יצירת הפרוזה הטובה ביותר בגיליון השישי של "הו!", היא בעיניי נובלה של מאיה ערד, "fail better", המופיעה בתחילת הגיליון. זהו סיפור על מתרגם ואחותו למחצה, צעירונת בעלת שאיפות ספרותיות, כשברקע דמותו מטילת הצל של אבי המתרגם, משורר נודע ובוהמיין מסור. ערד מתיכה יחדיו יחסים משפחתיים עם התנהגויות ספרותיות, כך ששני התחומים נקשרים לבלי הפרד, וכך, בכלים עדינים של פסל קשוב, חוצבת מבנה שיש בו גם דמויות אמינות, גם סיפור בעל אמירה וגם יכולת ספרותית מרשימה.
"הו!", כתב עת לספרות, גיליון 6, עורך: דורי מנור, הוצאת אחוזת בית, נובמבר 2007
"דווקא" הוא כתב עת העוסק בתרבות יידיש ועורכיו הם בני מר, סופר, עורך במדור "ספרות ותרבות" של "הארץ" ומתרגם מצרפתית ומיידיש (בין השאר, את "עירם של האנשים הקטנים" הנהדר של שלום עליכם) וחנה עמית. עד כה יצאו ל"דווקא" שלושה גיליונות נושא: "מסעות", "ילדות" והנוכחי - "ארץ ישראל". היידיש, השפה המדוברת ביותר מבחינה כמותית והיסטורית בין בני העם היהודי, נדחקה כידוע לשוליים עם קינונה של התודעה הציונית. נדחקה, פרפרה, גססה – אך לא גוועה. חוגים שונים של אנשי רוח וספרות מגלים בה עניין מחודש, ויש שאפילו מואשמים בנוסטלגיה זולה ובשמאלציות מזויפת; חוגי היידיש באוניברסיטאות מתמלאים אט אט בסטודנטים צעירים ותאבי דעת; והשאלה האינסופית – האם היידיש היא שפה חיה או מתה? – שבה ועולה חדשות לבקרים.
כתב העת "דווקא" מלקט אסופת מאמרים מעניינת, מרגשת ומלומדת, המגישה לכל בן תרבות כמה פרקים מאלפים בהיסטוריה של השפה, בהשפעות הדדיות של שפות אחת על השנייה ובכוח של תרבות לשרוד מעצם היותה כזו – תרבות בעלת כוח פנימי וחוטים דקים האורגים יחד את שלל רכיביה, תרבות שלא צריכה דבר מלבד עצמה בשביל לשרוד. הגיליון האחרון, "ארץ ישראל", הוא מעניין במיוחד, באופן טבעי, כיוון שהוא בוחן את גלגוליה של שפת ותרבות יידיש דרך הפריזמה המקומית, דרך אנקדוטות וגילויים שרובנו כבר מחוברים אליהם לפחות דרך צד אחד.
בין שאר כתבות מאירות העיניים ומחממות הלב, שתקצר היריעה מלפרט את כולן כאן, אפשר למצוא את הכתבה של חנה עמית על מנדי כהאן, בעל חזון ואושיית תרבות מרתקת, מייסד ה"יונג יידיש" – ספרייה ומרכז תרבות יידיש, שהעתיק בימים אלה את מושבו מירושלים לתל-אביב; מתן חרמוני בכתבה מלומדת על הפיכחון וההתפכחות מהחלום הציוני בספרות יידיש ובספרות העברית; מאמרה המרתק ושופע הפרטים של יעל חבר על המאבק להקמת (או לחיסול) הקתדרה ליידיש באוניברסיטה העברית – כתבה ששופכת אור נוסף על העוול שנגרם ליידיש במסגרת כינון "היהודי החדש"; כתבתו המענגת של אבנר הולצמן על המשפט שנערך לביאליק בעקבות שיחתו ביידיש ברחוב עם בן לווייתו; ועל הקשרים ההדוקים בין היידיש ובין הערבית בתקופת ראשית היישוב, מאת חנה עמית וישראל ברטל.
"דווקא", גיליון 3 (ארץ ישראל), עורך: בני מר, יוצא לאור על ידי בית שלום עליכם, יולי 2007
נא להמתין לטעינת התגובות
